ג'דיי פוסטר

מה יש בג'ודי פוסטר שגורם לקברניטיה של הוליווד לשוב וללהק אותה לתפקיד הקורבן שמשיב מלחמה שערה בלוכדיו? מאז תפקידה כאייריס, היצאנית בת ה-12 ב"נהג מונית" (1976), נדמה כי פוסטר איננה מחכה עוד לאביר על הסוס הלבן, או לחלופין, לסוציופת המרצח בתספורת מוהוק, שיקבע את גורלה. אם טרוויס ביקל הוא כל מה שיש למין הגברי להציע כמגננה מפני העולם האכזר, עדיף כבר להסתמך על עצמך. וזה בדיוק מה שפוסטר מבקשת לעשות בשרשרת התפקידים שהביאו לה תהילה.

הטיסה ג'ודי פוסטר פיטר סרסגארד

ב-1988 היא גילמה את דמותה של הנאנסת, שרה טוביאס, שבוחרת להוביל את להק האנסים המבחילים לקרב בבית המשפט בסרט "הנאשמים". שלוש שנים אחר-כך היא נכנסה לנעליה של קלריס סטרלינג, סוכנת אף.בי.איי מתחילה, אשר מצליחה לעצור את פושט העורות, בופולו ביל, ואגב-כך להשתיק מעט את קולותיהן של הכבשים הפועות מעברה המצולק. ואילו ב-2002, הבמאי דיוויד פינצ'ר ("שבעה חטאים"), כמי שמודע לגילה המתקדם של השחקנית, נטל את הבחורה הלוחמנית והפך אותה לאם ב"החדר". לא אם רגילה, כמובן, כי אם אולטרה-אמא, כזו שתהיה מוכנה להיכנס לזירת אגרוף עם שלישיית גנבים ולנגב עימם את הרצפה.

לביאה בעור של כבש - כך ארה''ב אוהבת את ג'ודי פוסטר שלה וכך היא גם זוכה לראותה בימים אלה ב"הטיסה", מותחן שחקים, מעט מופרך אך בה בעת מהנה ומשובח, שבו היא שבה לגלם אם הנאבקת על גורל בתה.

בלי לקרוץ ובלי לפזול

"הטיסה" הוא סרט נוסף הנמנה על מה שמסתמן לאחרונה כתת ז'אנר חדש ופופולרי - הטיסה הפרנואידית. לפני מספר שבועות הייתה זו רייצ'ל מקאדמס ב"טיסת לילה" שלומדת על בשרה את לקחי ה-11 בספטמבר וכעת הגיע תורה של פוסטר, נסיכת הפראנויה וההקרבה העצמית, להתחנך תחת אותה אסכולה. ברם, קיימים מספר הבדלים בין סרטו של ווס קרייבן ובין "הטיסה", בבימויו של היוצר הגרמני המבטיח, רוברט שוואנטקה ("Tattoo" רב האווירה), שהופכים את זה האחרון לנעלה יותר. התכסיס הוא אותו תכסיס - זה המנסה בכל מאודו להיצמד לנוסחה הקולנועית של אלפרד היצ'קוק ביצירה דוגמת "החבל". הווה אומר, קאסט מוביל קטן, מסגרת זמן צרה ודחוסה - קרובה ככל האפשר לאורכו של הסרט, מרחב פעולה קטן וקלסטרופובי וחשוב מכל - סיטואציה דרמטית אחת, שתהיה כה דומיננטית ואינטנסיבית כך שהיא תוכל לחפות על כל הפגמים והחורים העלילתיים שנטמנו בצדי הדרך.

"טיסת לילה" של קרייבן, שהושפע מהיצ'קוק וכן ממספר סרטי מתח של שנות החמישים ("Narrow Margin" למשל), עקב אחר המרכיבים הבסיסיים של עלילות המתח ההן בשתי המערכות הראשונות, אך כשל ביישורת האחרונה. קרייבן, כמי שאיננו בוטח עוד בחומרים שבידיו, ביטל, במערכה השלישית והמכריעה, את המגבלות הברורות שיצר לגבי מימדי הזמן והמרחב, ואיפשר לדמויותיו לצאת למרדף של חתול ועכבר מבעד לחלל הדחוס, קרי, המטוס, שיצר עבורם בדקות הפתיחה. ואמנם, למן הרגע הזה, חלה דעיכה בקסמו של "טיסת לילה" והוא הפך לאימתון שגרתי שאילולא קריצת העין, בדמותו של הרוצח המתרוצץ עם עט נעוץ בגרונו, אף עלול היה לפגוע באינטיליגנציה של הקהל.

במקביל, הבמאי הגרמני מעמיס כמות כה רבה של מידע מבלבל כבר בדקות הפתיחה (מבטים אמביוולנטים, צללים, השתקפויות וכו') עד שאפילו לנו קשה בהמשך לבטוח במי מיושבי המטוס. זאת ועוד, ב"הטיסה" תמצאו שתי הברקות ליהוק נוספות: שון בין ("שר הטבעות") בתפקיד הקברניט ופיטר סרסגארד ("חשיפה") בדמותו של המרשל האווירי, שמגיעים כמו תמיד עם מטענים של נבלים בפוטנציה ולפיכך מכניסים מימד של פקפוק אפילו בטיפוסים שאמורים להוביל אותנו בביטחה הביתה.