יום 1: פעם ראשונה בים
אחת אחרי השניה עזבו היאכטות את הרציף והפליגו למפרצון שהוקם בחסות תכנונו המופלא של הטבע. אלא שאז, כאשר האלות כבר היו קרובות לעגינה, חמושות בכל הכוונות הטובות לעשות זאת בעצמן, אירעה תקרית דיפלומטית בין-מינית שאיימה להחריב את השלווה. יומנה של נערת סיפון, היום הראשון
היום הראשון של האלות התחיל, איך לא, בשעת בוקר מוקדמת. כל כך מוקדמת, שאצלי ביומן היא בכלל רשומה כלילה. אחרי טיסה קצרה נחתנו בשדה התעופה של דלמאן ומשם המשכנו ישר למעגן הסירות בעירה גוצ'ק (Gocek). במעגן התנדנדו להן היאכטות של האלות לצד יאכטות שדומות יותר למלון פאר רב קומות. באופן מפתיע, או אולי בעצם כלל לא מפתיע, רבים מתיירי הים שפגשנו הגיעו מישראל.
השיעור הרטוב הראשון החל אחרי ארוחת הצהריים. איך קושרים חבלים ואיך מפעילים מנוע היו הסברים חשובים וצפויים לאור הסיטואציה, אבל איך להשתמש בשירותים היה הסבר טיפ-טיפה אינטימי מדי בשבילי. "כשאתן עושות מספר אחד או מספר שתיים אתן צריכות לפמפם". מה בדיוק אני צריכה לעשות אחרי פעולה טבעית כל כך של הגוף? ואיך בדיוק חזרו אלי הכינויים שחשבתי שנפרדתי מהם בערך בגיל שנה-שניים?
ככל שעברו השעות כך גבר הלחץ. הצוותים היו חייבים לעמוד בלוח זמנים רצחני ולצאת להפלגה הראשונה. משמעותו של כל עיכוב היא עוד פעולות שיש לבצע במקביל: להתקלח, להבין מה הסקיפרית אומרת ולפתור את הסוגייה של איך מכניסים מזוודה ענקית לארון בגודל קופסאת נעליים. באופן פלאי מרבית הבעיות הגיעו לפתרונן כשהשעה 16:00 הוכרזה כשעת ההפלגה.
אחת אחרי השניה עזבו היאכטות את הרציף והפליגו למפרצון שהוקם בחסות תכנונו המופלא של הטבע. השילוב בין מפרצונים קטנים לים חלק וליאכטות משייטות, הוא הדבר הכי קרוב לגן עדן עלי אדמות. המבנה הטבעי מאפשר לכל יאכטה, ויש הרבה מאוד כאלה בטורקיה, לעגון על כל ענף שביר שבולט לים. אין צורך במעגן, אין צורך בחברת בני אדם - רק אני והמפרש שלי.
המסלול הראשון היה איטי וקצרצר אבל סיפק את הסחורה. אפילו אנוכי, מי שהכריזה על הים כעל אויב והדביקה על עצמה מדבקות נגד בחילה בכל פינה ניסתרת בגוף, חייבת להודות שהמשט היה מעולה. יתכן שהמדבקות עשו את שלהן, אבל הים היה
שקט כל כך, שגם אם הייתי מדביקה מסטיק מאחרי האוזן הייתי מרגישה מצויין.
אחרי כ- 5 מייל של הפלגה, בה נפרש מולי עולם שלם של יאכטיונרים בכל גיל ומין, הגענו למפרץ Boynuz Buku, אחד ממפרצי הקסם שאלוהים פיזר בסביבה. המשט עצמו עבר ללא תקלות להוציא מלחמה קטנה בין המינים. כאשר האלות כבר היו קרובות לעגינה, חמושות בכל הכוונות הטובות לעשות זאת בעצמן, קפצו על הסיפון מספר נערים מקומיים שמיהרו לקשור, לגרור, לסדר ולהדק את כל חלקי היאכטה. "מה אנחנו לא יכולות להסתדר לבד?" זעמו האלות ובזעמן של אלות אין לזלזל, בעיקר לא באלות ישראליות המורגלות בהערות נוסח "סעי מותק סעי, שברי שמאלה, אני אכוון אותך".
שניה לפני פרוץ הקרב הראשון במיים רדודים, התקרבה למזח יאכטה נוספת, מתופעלת על ידי גברים בלבד, וגם היא קיבלה את השירות האדיב. מה שעד לפני שנייה נראה כגסות שוביניסטית, הפך מייד לאקט של רצון טוב ונימוס מקומי. ונימוס האלות בהחלט מוכנות לקבל.
