משפט סדאם: מי ידע על הטבח בדוּג'ייל?
ניסיון התנקשות כושל, שבוצע במהלך ביקור הרודן בעיירה השיעית לפני 23 שנים, עלה לתושביה ב-140 קורבנות. מי אשם? ומי ידע ושתק? את ניצולי הטבח זה לא מעניין, הם רוצים את סדאם "בחתיכות קטנות"
גם בתוך עיראק ידעו רק מעטים על ניסיון ההתנקשות בסדאם, שהוביל להוצאתם להורג של כ-150 מתושבי דוג'ייל, עיירה קטנה צפונית לבגדד, שהיוותה את מרכז ההתנגדות לשלטונו של הרודן. רק לאחר לכידתו של סדאם, לפני כשנתיים, העזו אלה ששרדו את שורת הרציחות לפצות פיהם ולספר על מאורעות אותם הימים.
דוג'ייל תפקדה בימים ההם כמעוזם של אנשי מפלגת הדעווה, מפלגה שיעית שהתנגדה לשלטונו הסוני-חילוני של סדאם. בעיקר התנגדו חברי המפלגה למלחמה שניהל סדאם נגד איראן השיעית, בת-בריתם הדתית-רוחנית. ב-8 ביולי 1982 הגיע סדאם לפגישה בעיירה. בעודו נוסע ברחובותיה, נפתחה לעברו אש מכיוונו של צלף, איש הדעווה. סדאם לא נפגע, ובמקום התלהט קרב יריות בן שעות, בסופו חולץ הרודן מהעיירה.
כעונש על ניסיון ההתנקשות, פשטו אנשי המשטרה החשאית של סדאם על העיירה. הם לכדו את התושבים, כרתו את המטעים, הרסו את הבתים וערכו משפטי שדה בסופם הוציאו להרוג 150 בני אדם, חלקם נערים בני 13. את שאר תושבי המקום גירשו השוטרים למחנות שהוקמו במדבר.
העיירה נמחקה מהמפה
אחד מכלי התקשורת היחידים שדיווחו על הנעשה בעיירה היה ה"אקונומיסט". במאמר שנכתב ב-31 ביולי באותה השנה, ציין המגזין כי "בדוג'ייל היה ניסיון התנקשות שסוכל על-ידי הצבא". ארבעה חודשים לאחר מכן חזר המגזין לעסוק בנושא ודיווח כי "העיירה נמחקה לגמרי מהמפה".
במשך זמן רב לא הכיר הממשל העיראקי בנעשה בעיר. רק לאחר שנתיים דווח על ניסיון ההתנקשות בסדאם, במסגרת ספר שכתב אחיו למחצה ומפקד המודיעין, איברהים אל-תיכריתי. השתלשלות האירועים לאחר הניסיון הכושל, הכוללת גם את הטבח בתושבי העיירה, לא הוזכרה בספר ולו במילה אחת.
המדינות הערביות השכנות התייצבו כולן מאחורי סדאם, בעיקר בשל מלחמתו באיראן. במצרים למשל, בה ישנם אמצעי תקשורת רבים, כמעט ולא דווח על הטבח.
לאכול אותו חי
רבים מהמשקיפים הבינלאומיים הממונים על הליכו התקין של המשפט תוהים האם נכון לפתוח דווקא בטבח בדוג'ייל, שהרי סדאם מואשם בעבירות חמורות בהרבה. בין היתר ניתן למנות רצח 5,000 כורדים באמצעות נשק כימי בשנת 1998 ורצח אלפי שיעים בדרום המדינה לאחר ניסיון התקוממות כושל ב-1991. האמת העצובה היא שבית המשפט בחר להתמקד דווקא בדוג'ייל משום שטבח של מאות, בהשוואה לכזה של אלפים, קל יותר לתיעוד.
את הניצולים בעיירה לא מעניינת הסיבה. הם, ברובם, רוצים לראות את סדאם על עמוד התלייה. "אנחנו רוצים לאכול את סדאם בעודו בחיים", אמרה ל"בוסטון גלוב" סלימה מאג'יד אל-חיידרי בת ה-60. אל-חיידרי העבירה ארבע שנים במחנה אליו הוגלתה לאחר ההתקוממות בעיירה. רק 17 שנים לאחר מכן, לאחר מפלת סדאם, גילתה שבעלה ושני בניה, שנלכדו על-ידי השוטרים והובלו לבגדד, נרצחו באכזריות.
לאל-חיידרי אין ספק בנוגע לשאלה מה על השופטים לעשות עם סדאם: "אני מקווה שהם יחליטו לחתוך אותו לחתיכות ולמסור אותן לידי משפחות כמו שלי", הבהירה.
בתהּ, טיקרה עבאס, הייתה בסך הכל בת 15 כאשר נשלחה עם אמהּ למחנה המדברי. "כשאני רואה אותו בטלוויזיה, עם החליפה והנעליים, אני רוצה לשבור את הטלוויזיה", אמרה. גם שכנה, קדים דהאם אל-סלאמי, חושב כמוה. לדבריו, הוצאתו להורג תייצג את הניצחון הטוב על הרע, הצודק על המעוות". אל-סלאמי איבד בטבח את אביו וארבעה מאחיו.
האם המערב ידע?
שאלה נוספת שתעלה במשפט היא מידת מעורבותן של מדינות המערב, ששתקו נוכח הטבח. ארצות הברית ובעלות בריתה העדיפו להעלים עין ולהשתמש ב"שירותיו" של סדאם נגד איראן - שהפכה בשנת 1979 לאויבת מרה, תחת שלטונו של חומייני. האמריקנים אף טענו כי אנשי הדעווה השיעים הם סוכנים של המודיעין האיראני ושנה לאחר הטבח בדוג'ייל האשימו אותם בפיצוץ שגרירות ארה"ב בכווית.
כיום ידוע שארצות-הברית הכירה היטב את פרטי השימוש שעשה סדאם בנשק כימי במהלך מלחמת איראן-עיראק. אך האם ידעו האמריקנים על הנעשה בדוג'ייל? לשאלה זו אין תשובה ברורה.
לטענת מבקריה של וושינגטון, גם אם הממשל לא הכיר את פרטיו המדויקים של הטבח בדוג'ייל, הוא עזר ליצור סביבה בינלאומית שהקלה על סדאם בביצוע פשעיו. ממדוך א-שייח', סופר מצרי שחקר את יחס התקשורת המערבית למשטר סדאם, אף קבע: "המעשים של הרודן העיראקי התרחשו לא רק בידיעת מדינות המערב, אלא בהסכמתן ובהשתתפותן".
לפנייה לכתב/ת 
