דלק מענבים ויין ספרדי חדש

אי לא יודע כמה מכם יקראו ויאמרו "וואלה, יש תקווה", וכמה יאמרו "כמה מייאש". אני מניח שזה תלוי בנקודת המבט שלכם, ובשאלה הפשוטה האם אתם שותים יין. בעצם, השאלה היא מה אתם עושים יותר: נוהגים או שותים יין. היות ורובנו המכריע נוהג, יותר משהוא שותה, נראה לי שתשמחו לדעת שיש מה לעשות עם יין רע.

דלק מיין

אוקיי, אני יודע שזה לא ממש חדשות, ושכל אנשי הרכב יודעים כבר מזמן שאפשר להניע את הרכב – בהתאמות מסוימות – גם על אתנול, אבל בפרוץ משבר הדלק הנוכחי העניין הזה מקבל כותרות. האיחוד האירופי לא מרשה לטעת יותר גפנים, ומסבסד ומעודד עקירת גפנים, כיון שיש עודפי יין גדולים מאוד. מחירי היין בצרפת יורדים, ויין שולחני פשוט כבר נמכר שם ביורו וחצי לבקבוק, כשיינות AOC נמכרים בשלושה יורו במקומות רבים. נכון, השיטה האפלסיונית לא מוכיחה את עצמה במקרים רבים, אבל בכל זאת, מדובר ביינות שקיבלו מחירים כפולים עד זמן לא רב.

מי שלא עוקר את הכרמים שלו, ובכל זאת אין לו למי למכור את היין – האמריקאים שותים את שלהם ונטעים יותר ויותר גפנים וכרמים "משלהם" – יכול להפנות את היין לזיקוק. בשעה שבארצות הברית מייצרים אתנול מתירס ובמקומות אחרים מסלק סוכר ומקנה סוכר, הצרפתים יכולים להשתמש בשאטו זה או אחר כדי למלא את מיכלי הדלק שלהם. הדלק הצרפתי כבר מכיל משהו כמו אחוז אחד של אתנול (מסלק סוכר), והתקן יועלה ל- 5.75% ב- 2010. בארצות הברית כבר קיים דלק שמכיל 85% אתנול, אבל דורש התאמה מיוחדת של הרכב ומתאים רק למכוניות שמיוצרות בטכנולוגיה שנקראת"flexible fuel".

אז הייתי אומר שיש תקווה לכל: מצד אחד, ניתן אולי יהיה לקבל דלק זול יותר (צריכת הבנזין תרד קצת ומחירי הדלק אולי ירדו גם הם), ומצד שני, לא נצטרך לשתות יותר יין רע. חזון למועד, מה שנקרא, או חלומות באספמיה. שוב, תלוי בנקודת המבט שלכם.

עולם ישן שהתחפש

ואם אנחנו כבר מדברים על אירופה, הנה כמה מילים על יין ספרדי שמייבאת לארץ חברת "ענבים" התל אביבית ועל מה שאפשר ללמוד מתוויות...

בודגה מרטינז בוחנדה, מוסד ספרדי מוכר ובעל מסורת ארוכת שנים, החליט שהוא רוצה לעשות יין בסגנון עולם חדש, במחירים סבירים, מזנים בינלאומיים ובלי כל הטררם של הריזרבה והגראן ריזרבה הספרדית. עד כאן - מצוין. היקב המודרני המדובר נקרא Consecheros Criadores, והוא מוציא סדרה של יינות שנקראת "אינפיניטוס".

אוקיי, פה ה"המף" הראשון שלי: אינפיניטוס הוא שמו של מותג ארגנטינאי מפורסם למדי שמיוצר בהשפעה צרפתית. נראה – לכאורה, על פניו – שהיקב

הלך ועשה איזה טוויסט כשהשתמש בשם.

"המף" שני: בפרסומים שלה, החברה מדגישה את העובדה שמקורותיה הם בריוחה – אזור ספרדי שהיין שלו מקבל מחיר מצוין ליינותיו, לעיתים בצדק ולעיתים פחות בצדק. היין הזה בא מקסטייה (קסטיליה), אחד מהאזורים הפחות מבוקשים, שעדיין מוציאים יינות טובים, אבל זה לא "ריוחה" או פריורט. אגב, הדברים בספרד משתנים כל הזמן ולעיתים קרובות אפשר למצוא יינות ספרדיים שנותנים תמורה מצוינת לכסף, לאו דווקא מהאזורים המבוקשים.

"המף" שלישי: היות ומדובר ביין מודרני, הוא גם קיבל תווית מודרנית, גדולה ומרשימה. פה רואים איך – אולי, ככה, לפעמים "מעגלים פינות". כתוב על הבקבוק הלבן: "שרדונה ויורה".

ויורה – בשמו האחר מסבאו – הוא זן ענבים לבן שאיך לאמר, לא מי יודע מה עתיר טעמים וארומות. הוא עמיד מאוד לחמצון, ולכן צבר פופולריות בעיקר בספרד, ששם יש נטיה חזקה להכניס הכל לחבית ולשכוח מהיין לכמה שנים. בצרפת מקבלים ממנו יינות שטוחים למדי. מה עשו פה? הלכו ועשו בלנד של שרדונה ו-ויורה וקראו לו גם כך, בסדר הזה. היבואן הוציא נייר ואמר "85% שרדונה, 15% ויורה". בטעימה הדברים נראו לי קצת שונים, ולא שהייתי מזהה בטעימה עיוורת, אבל היין לא נראה כמו שרדונה מדולל, אלא יותר כמו ויורה מחוזק.

על הבקבוק לא תמצאו מילה – השרדונה מופיע ראשון, ואין ציון של יחסי הבלנד. באתר האינטרנט של היצרן, למרות שהוא לא מעודכן להחריד, מופיע רמז: שם קוראים ליין "ויורה שרדונה". מה קרה כאן? נראה לי שהספרדים רצו לנצל את הפופולריות של השרדונה בארצות הברית (לשם הם מייצאים), והיות והויורה הוא לא בדיוק הזן המוכר ביותר בטקסס, הפכו את סדר העניינים וקראו ליין אחרת בגירסת היצוא, שמגיעה גם לכאן.

אז מה המסקנה מכל זה? המסקנה היא שצריך לדעת מה קונים, ולא לומר "השם מוכר לי מאיפשהו", כי לשמות יש נטיה להטעות. צריך גם לקרוא כל דבר, כולל את הנכתב כאן, עם קורט מלח וספקנות.