"דה וינצ'י" - סעודה לא אחרונה

ליאונרדו דה וינצ'י מזמן לא היה כל-כך טרנדי. הכל בגלל ההצלחה ההיסטרית של הספר "צופן דה וינצ'י", שחרך את טבלאות רבי המכר. וכך כולם נזכרים פתאום בחייו ובפועלו של הצייר, המהנדס, האדריכל והממציא שחי בשנים 1452-1519. העיסוק בו חורג הרבה מעבר לציוריו המפורסמים "מונה ליזה" ו"הסעודה האחרונה", ולא מעט מדריכים עושים קריירה וממון בזכות הסיורים בעקבות הספר והצייר כאחד.

בעוד טום הנקס והבמאי רון הווארד עמלים כעת על הגירסה הקולנועית ל"צופן דה וינצ'י", נפתחה ברחוב החשמונאים בתל-אביב (סמוך לפינת קרליבך) מסעדה איטלקית המתהדרת בשמו של איש הרנסנס. כמתבקש, ציורים שלו מקשטים את הקירות הצבועים בצבע קרם. דה וינצ'י נולד בצפון איטליה (וינצ'י הוא כפר המרוחק 100 קילומטר מפירנצה), וכנדרש, המסעדה מתמסרת למטבח של צפון ארץ המגף. לאור זאת אפשר למצוא בה מאכלים שלא שגורים בתפריטי המסעדות האיטלקיות בארצנו.

ל"דה וינצ'י" אחראים ישראלית בשם תמר, השף פייר לואיג'י לנציני, שהגיע מאותן טריטוריות צפוניות, ורעייתו רנטה ברטליו. הם מייצרים פסטה תוצרת בית ומציעים עסקית שעולה 55 שקל וכוללת מנה ראשונה, עיקרית, שתייה קלה ושתייה חמה. בהחלט תמורה הוגנת לסכום המבוקש. לחקר העסקית נטלתי את חברתי השחקנית אסתי זקהיים, אהבת חיי, שנמצאת בשלהי הריונה. הבחירה נפלה עליה מפני שהיא פיתחה לאחרונה חולשה לפסטה, וגם כי יש לה הרבה פיות להאכיל: אסתי האדמונית מצייתת לטרנד התאומים הפוקד את ישראל לאחרונה (היא לא היחידה מהפמליה שלי שחובקת צמד), ולשמחתי היא נושאת בבטנה שתי בנות (טפו, טפו, טפו). אני כבר לא יכול לחכות לרגע שנשחק יחד.

כשאסתי נכנסה ל"דה וינצ'י" היא ישר הרגישה בבית, "אולי בגלל המלצר הג'ינג'י, הגברת הנחמדה והאימהית שהסתובבה סביבנו, המסעדה הנאה והפשוטה עם התקרות המקושטות". כיאה לנשים מעוברות, גם היא פיתחה אהבות וסלידות קולינריות במהלך ההריון. "אחרי שעברתי את תקופת הבורקס, צלחתי את תקופת החומוס והפסקתי לאכול עוף, הגעתי לתקופת הפסטה", סיפרה. "אני נוהגת להכין פסטה בבית, ובדרך-כלל הולכת על רטבים רוויי כולסטרול. ולמרות שאני טוחנת חמאה, עדיין בדיקות הדם הן כמו של ילדה קטנה. אני כנראה הייתי צרפתיה בגלגולי הקודם".

באגף הראשונות ההתחבטות היא מינימליסטית ביותר: סלט ירקות או אנטיפסטי. הסלט היה אמנם טרי ונחתך על המקום, אבל היה שגרתי. מזל שליווה אותו רוטב מצוין וחמצמץ שכלל מיונז ושום, ועשה את ערימת הירקות למעניינת יותר. האנטיפסטי (פלפלים, קישואים וחצילים קלויים) היה טעים מאוד – לכאורה לא מרעיש ולא חדשני, אבל מדויק. פשטות כובשת. הרבה מסעדות שמתיימרות להגיש אנטיפסטי מוזמנות לקחת שיעור.

בעיקריות ההיצע נרחב יותר (בביקורנו לא כל מנות העסקית היו בנמצא – העגל הקר ברוטב טונה והדג עם הסופלה נעדרו): הפסטה ברוטב בולונז היתה בסדר, אך קצת אכזבה בגלל הרוטב שהיה יבש מדי. הפסטה בברוקולי וגבינת הגורגונזולה הכחלחלה היתה מוצלחת יותר: מעודנת, אלגנטית ונעימה. באגף הבשרים הלכתי על צלי בקר ברוטב בצל – מנה שמיועדת לחובבי הביזאר: הבשר קושט ברוטב לבן סמיך, והחיזיון היה קצת משונה (אסתי טענה שהוא יותר פולני מאיטלקי). התוספת היתה משובחת: פירה איכותי ופלפלים מבושלים.

אסתי החליטה לנסות את הפנה ברוטב עגבניות מיובשות ופסטו. אחרי כמה ביסים היא סברה שהמנה "טעימה אבל לא מדברת אל חיכי תאב השמנת. יש במנה הזאת פשטות איכרית שלא לרוחי", וחוץ מזה היא נזכרה לפתע שהיא "אוהבת עגבניות טריות ולא נוגעת במבושלות בשום צורה". היא ביקשה רשות ממני לחרוג מתפריט העסקית ולהתענג על הרביולי ברוטב טרטופו. לא היה לי לב להתאכזר לאשה בהריון, ונעתרתי לבקשתה. מאחר שחונכתי כי לא זורקים אוכל, חיסלתי את השאריות שלה, וכיאה למושבניק בדימוס, ה"פשוטה האיכרית" כן דיברה אלי. אסתי מצידה טענה שלרביולי, המוצקים אך עדינים, יש טעם של גן עדן.

חריגה נוספת מהעסקית נרשמה בקינוחים: הזביונה (חלמוני ביצה ויין מרסלה) היתה נסבלת אך לא שמימית. לעומת זאת, המוס שוקולד היה כיפי, ואסתי ישר פינטזה איך היא נכנסת למטבח עם בנה הבכור אריאל ומשחזרת את המתכון. ובעודנו מלקקים את שארית הצלחת פסקנו שזאת לא היתה הסעודה האחרונה שלנו שם, למרות הקריאות לסדר (זאת, כזכור, תקופת הרצה). עוד נסור ל"דה וינצ'י" (מחוץ לעסקית יש המון מנות מפתות ומסקרנות), אפילו לפני שהתאומות יגיחו החוצה.

• "דה וינצ'י", החשמונאים 93, תל-אביב, 03-5612027.

• מחיר העסקית: 55 שקל.
• מטבח: איטלקי.
• שעות העסקית: א'–ה', 12.00–17.00.
• חנייה: ברחובות ובמגרשי החנייה הסמוכים (יש בשפע, אבל בתשלום).
• ואם חורגים מהדיל: יין וקינוחים חביבים.
• ציון: 8 (בסולם איטלקיות ביתיות).