שערוריות בעולם היין

מדי פעם צצות ועולות כל מיני שערוריות שקשורות ביין. זה כבר הפך לספורט, ולפעמים נראה לי שהכל הוא איזה גימיק מכירתי. אם אופי השערוריות הוא סימן למקוריות, הרי שאנשי היין הם לא בדיוק היצירתיים בעולם: לרוב מדובר בזיופים, כשהרעיון הכללי הוא לקחת יין זול (מאוד) ולמכור אותו כיין יקר. לאחרונה היינו עדים לשני ארועים מהסוג הזה – באיטליה ובגרמניה – אבל ההסטוריה רצופה בארועים מארועים שונים.

יין זול בתחפושת

הסיפור הכמעט אחרון בגרמניה הוא נסיון – מכוון, ביודעין – להטעות את ועדת האיכות הגרמנית. השפיגל הגרמני מספר שאדגר שצלר, יינן מריינהסה שבגרמניה, הגיש לוועדת הרישוי המקומית שלו בקבוקים שאותם מילא ביין מיובא זול – פינו גרי הונגרי וסוביניון בלאן דרום אפריקאי – אותו רכש בסופר המקומי, והציג אותם כיין מקומי. זאת לא הפעם הראשונה שהאיש עושה את מה שעשה, כיון שכוונתו היא להראות עד כמה חוקי האפלסיון הגרמנים לא רלוונטיים, מאחר שניתן להטעות בקלות רבה כל כך את ועדות האיכות, שקודם לכן לא הסכימה לאשר את היינות שלו עצמו.

לעומת זאת, הסיפור האחרון מאיטליה הוא על יצרן יין שמכר כמות יין ששווה לתשעה מליוני בקבוקים, כביכול ממחוז קיאנטי, לכמה יצרני יין גדולים, בתוכם רופינו. רופינו כנראה לא ידעו ש- 2.5 מליוני הליטרים שנקנו מאדון קונטיצ'לי, הבעלים של Cavico האיטלקית, הם לא מקיאנטי. לקונטיצ'לי יש אכן יקב בקיאנטי, אלא שהיין שהוא מכר לרופינו – וליקבים אחרים – היה במקורו, איך נאמר, "מחוץ לאזור". כרגע יש כמה עצורים בפרשה, חביות יין של רופינו (שנים 2001 – 2004) סגורות במרתפים וכנראה שבניגוד לרופינו שלא ידעו, יקבים אחרים דווקא כן היה להם מושג. בהקשר הזה שווה להזכיר שאין חדש תחת השמש: לפני כמה שנים נמכר יין סיצילאני פשוט בתור יין איכות צפון איטלקי, וגם אז היתה השמחה רבה.

ערבובים? מקורות אחרים ליין? צרפת? גם שם, כמובן. לצרפתים כבר אין יין אלג'יראי לערבב ולמכור בתור בורגונדי או בורדו משובח, אז הם פונים לדרומה של המדינה. שנת 2002 ראתה את מסייה ז'ק המר, סוחר יין צרפתי, נתפס כאשר הוא מערבב יינות זולים מדרום צרפת לתוך יינות בורדו יקרים. הכמות היתה משהו כמו 400,000 ליטר, שהיא באמת לא כמות רבה, בהתחשב במה שמיוצר בבורדו. אני לא יודע אם העונש שהוטל עליו היה יחסי לכמות או לאיכות היין, אבל הוא בילה שנה וחצי בכלא, ושילם קנס בן לא פחות מאשר מליון יורו.

אנטי-פריז בכוס שלכם

אבל תערובות והצגת יינות זולים כיקרים זאת חצי צרה. הבעיה האמיתית היא תוספים: בשנת 1986 מכר בעל יקב איטלקי אחד יינות שכביכול היו יינות ברברה זולים, ולמעשה הכילו מיקס לא בריא של יין זול ו... מתנול. כ- 20 איש מתו אז מהרעלת מתנול, ורבים איבדו את מאור עינהם. זה היה רק שנה לאחר שתעשיית היין האוסטרית כמעט התמוטטה על רקע של תיסופים משלה:

בשנות השבעים גילה חוקר באוסטריה שהוספת דיאתילן גליקול – משהו שמוכר יותר תחת השם "אנטיפריז" – ליין, מוסיפה לו גוף ומתיקות. הוא מכר את המתכון לכמה יקבים אוסטריים, ורק בשנת 85' התגלה שהתגלית המדעית גם יושמה, ונגרם נזק אדיר לתעשיית היין האוסטרית. האוסטרים יצאו מהעניין בשן ועין, אבל עשו שינוי מקיף ברגולציה של תעשיית היין ומאז שיפרו מאוד את מעמדם בעולם. היום הם נאבקים שוב ברמאויות, הפעם מצידו השני של הגבול: לפחות יקב גרמני אחד קנה יין אוסטרי מזן הגרינר ולטלינר במיכלים, ערבב אותו עם יין גרמני ומכר אותו עם תווית ואישורים אוסטריים מזויפים. משרד החקלאות האוסטרי מיד הוציא הוראה שמתירה יצוא של יין אוסטרי בבקבוקים בלבד.

שערוריות ורמאויות לא חסרות, אם כך, בעולם, וכאן הזכרתי רק מעט מאוד מכל מה שנעשה במהלך השנים. בדרום אפריקה היתה רק לאחרונה שערוריה שלמה סביב יצורו של סוביניון בלאן, כאשר שני ייננים צעירים שעבדו באחד מהיקבים הגדולים במדינה – KWV - "שדרגו" את היין ביוזמתם, בעזרת תוספי ארומה. השניים פוטרו, אבל נשכרו מהר מאוד לעבודה על ידי יקבים אחרים. מעניין...

ומה איתנו?

מה נעשה בארץ זאת שאלה גדולה. בשנים עברו נהוג היה לכתוב "קברנה סוביניון" על כל בקבוק יין שני, גם אם התכולה היתה ברובה ארגמן, גרנאש או קריניאן, אבל הנוהג הזה כנראה פס מהעולם. שמועות עקשניות אחרות מספרות על הוספה של יינות מזנים עתירי צבע ליין, כדי להעשיר את הצבע שלו ולהעמיק אותו. ויש גם שמועות על חומרי ריח וארומות שמגיעים ליינות שלנו מפרוטרום – מפעל תמציות וכימיקלים בצפון (פרוטרום כמובן לא קשורים לעניין). סיפור הגניבה הגדולה מדלתון גם הוא גרם להרמת גבות אצל כמה וכמה מהעוסקים בענף, כולל ספקולציות די זדוניות, הייתי אומר, בשאלת המעורבות של מתחרי היקב בגניבה. ואם כבר בצפון, אז שנים שהבדיחה המקומית הנפוצה ביותר היא על גודלו של אזור כרם בן זמרה, שאם להאמין למה שכתוב על התוויות, ממנו מגיעים הענבים של כל יקב שני במדינה. מה עושים בכל מאות טונות הענבים מסביבות חולדה וגדרה, זכרון יעקב ואפילו העמק – לאלוהים פתרונים.

עד שתתגלה ותצוף כאן איזו תרמית בקנה מידה לאומי, זאת רק שאלה של זמן. עכשיו, כשהיין הישראלי מתחיל לקבל איזושהי תדמית בעולם, וגם פה, בארץ, זה הדבר האחרון שהענף הזה צריך. משום מה, חוק היין הישראלי עדיין מחכה (ומחכה) לעדכונים המתחייבים בו, לשינויים המתחייבים בפיקוח על היין ולהפיכת ישראל – רשמית – למדינה שבה שולט בתחום הזה החוק, ולא בעלי אינטרסים ואגודות אלה או אחרות.

השקה ביקב נחשון

• סלע פרנץ' בלנד 2003 - בלנד של מרלו, קברנה סוביניון, קברנה פרנק וסירה (37, 33, 25 ו- 5%, בהתאמה). יין מאוד מאוד נחמד ומתאים לשתיה כבר עכשיו. צבע אדמדם כהה, צלול. ארומות נעימות של פרי וסיומת קצרה וטובה. 55 שקל בהשקה (מחיר רגיל – 60 שקל).
  

• איילון קברנה סוביניון (66%) מרלו (34%) 2002 - סדרת איילון היא הסדרה הגבוהה יותר של היקב. היינות מתישנים שנה בחביות חדשות, עוברים לחביות משומשות מעט (מחזור שני) ואז מיושנים עוד בחביות ישנות. "משחק העץ" הזה מאפשר לשלומי לקבל יינות שלמרות שהיו בעץ, לא השתלטו עליהם ארומות החבית. ה- 2002 הוא יין טוב ומעניין, אבל צריך לשתות אותו עכשיו. 75 שקל בהשקה, 85 שקל, מחיר מומלץ לצרכן.
  

וליתר היינות שטעמתי:

• פושקין 2004 (נמצא למכירה) - אני אוהב את היין הזה. ללא יומרות גדולות, במחיר יותר מסביר והגיוני. הפושקין הוא בלנד קצת מוטרף של קברנה סוביניון, קברנה פרנק, מרלו וארגמן. יש בו מעט השפעה של עץ, בדיוק במינון הנכון ליין כזה. מחיר? 39 שקל בבקבוק, 89 שקל לקופסא של שלושה ליטר (bag in a box), שהיא המציאה האמיתית, לדעתי. ארבעה ליטר של יין שיהפוך בקלילות ל"יין הבית" שלכם. מהפתיחה ועד שהיין מתחמצן יעברו שבועות רבים (בחורף). מתאים בדיוק ל"כוס יין אחת ביום".
  

• סלע, פרנץ' בלנד 2004 (טעימת חבית) - בלנד של 30% סירה, 30% קברנה סוביניון, 20% קברנה פרנק, 20% מרלו. צבע אדום לא עמוק. קל, עם טעמים קלים וארומות נעימות. סיומת לא ארוכה, אבל טובה ונעימה. מתיקות כלשהי של הפרי, אבל טעמי הסירה ניכרים. בהחלט אהבתי את היין בטעימה זאת.