משגיח אי-כשרות
"אני לא אדם דתי. ליתר דיוק, אני מחזיק בדת האתיאיזם. איזה שהוא חוסר אמונה בדת, שגם הוא לעיתים מעין דת". שגיא קופר על בתי מלון, משגיחי כשרות ואיך עוקפים אותם
אני לא ממש נוהג לצאת ולבלות בבתי מלון בימי כיפור. עד היום, איך לומר, הדרך שלי להעביר את עשרים ומשהו השעות השקטות האלה התבטאה בזלילה משועממת אל מול תשבצים, ספרים, מחשב וערוצי טלויזיה זרים. בשנים האחרונות גם מצאתי את עצמי משוטט ברחבי הק"ק בה אני דר, כשחלק גדול מהזמן הזה אני מבלה בחיפוש אחרי זאטוט זה או אחר שהרחיק לכת מעט יותר מדי, לטעמי, על אופניו. השנה, איכשהו, יצא לי להיות באילת בערב יום כיפור, כולל יום כיפור והיומיים שלאחריו.
אני לא אדם דתי. ליתר דיוק, אני מחזיק בדת האתיאיזם. איזה שהוא חוסר אמונה בדת, שגם הוא לעיתים מעין דת. לעיתים אני כל כך אתיאיסטי, עד שאני חש צורך לעבור על דתי, ולבחון אם לא כדאי לי לבחון בכל זאת אמונה באיזושהי דת אחרת.
אבל אז תמיד בא איזה משהו שמזכיר לי שאין מה למהר, אין לאן לרוץ ואין, בעצם, צורך בדת אחרת מזאת שבה אני מחזיק. השנה היה זה יום הכיפורים באילת, שהזכיר חלק מהסיבות שבעטיין אני לא "דתי" במובן היהודי של המילה.
קודם כל – לידיעת מי שחושבים על אילת כאופציה לחוף דור, הבונים, זיקים, או געש – אילת התיירותית שאנחנו מכירים, סגורה ביום כיפור. יכול להיות שכל החינגאות נערכות בחופים הדרומיים, ושם אולי זה "סדום ועמורה", אבל באזור הצפוני יותר – בטיילת של הרודס ושות' – יום כיפור.
אז הדבר הראשון שעשיתי כשהבנתי שזה מה שהולך לקרות – שלא יהיה מקום לנשנש בו אפילו בערב – היה ללכת לסופרמרקט התיירים הקרוב ולהצטייד. יחד עם חצי עם ישראל, שלוש דיילות מלאות חן של איזו חברת תעופה טראנסיבירית וחצי מליון דוברי רוסית צלולה כסטולי קריסטל, עמדתי בתור לקופה הקטנה ורכשתי משהו מכל טוב הארץ, תוספים למה שכבר שכן בצידנית שהבאנו מהבית.
בדרך כלל, בתי מלון לא אוהבים שממלאים את החדרים שלהם בצידניות. "אני לא יודע אם מביאים כשר או לא," אמר לי פעם מנהל אחד מבתי המלון, "וחוץ מזה, אני בעניין של מכירת אוכל, להזכירך". הפעם אף אחד לא העיף ולו מבט לעברי. לא לעברי, ולא לעבר יתר האורחים על שלל צידניותיהם, מצנני הבירה הניידים שלהם ומה שהיה נראה כמו ערכות הקפה הניידות. בלובי זרמו משפחות שלמות, כשהאבא צועד בראש עם הצידנית, הילדים עם תיקי הצעצועים שלהם והאמא נגררת הרחק מאחור עם המזוודות.
ברור מהיר בקבלה הראה שהמושג "ארוחה מפסקת" הוא מושג מאוד ערטילאי: הארוחה הנ"ל, שבדרך כלל – תקנו אותי אם אני טועה – אוכלים עד מועד תחילת הצום, מתחילה בבית המלון שבו הייתי בשעה 15:30, ומוגשת עד השעה 19:00.
מה שאני לא כל כך מבין, זה אם כבר עוברים את מועד תחילת הצום וממשיכים להאכיל את הכופרים, למה לא למשוך את זמן ההגשה, נאמר ל- 20:00, ולתת לאנשים לאכול ארוחת ערב בשעה נורמלית. בסך הכל, לא שמדובר בפיקוח נפש, אבל אם יהודי יוצא מתל אביב ב- 11 בבוקר, הוא רק מגיע לאילת לקראת שבע בערב.
מה שלא מגישים בארוחה המפסקת – מזנון עשיר למדי, ארוחה שלמה – הם קפה ומיצים, כיון שאת המכונות האלה אסור להפעיל. למה? "ככה", אמרו לי. אלה הוראות הרבנות.
למחרת, בוקר יום כיפור: ארוחת בוקר יש. היא מתחילה בשעה שבע בבוקר, ומסתיימת בעשר. שאלנו מה יהיה בארוחת הבוקר, ואמרו לנו "רק מזנון קר". בואו נגיד שלא יצאנו רעבים, חס וחלילה, ושהמחסור היחיד שהורגש היה אולי בחביתות, וגם זה לא בטוח. ביצים מקושקשות היו.
"הבריכה תהיה סגורה", אמרו לנו בקבלה כשהגענו. העניין היה שמי שרצה, יכול היה להשתכשך להנאתו במים, להנות משרותי מגבות וגם משרות החדרים. "מציל", תגידו, "הבריכה היתה סגורה אז בטח לא היה מציל. אז מה עשיתם?"
אז היה גם מציל. הוא פשוט ישב מצידה השני של העמדה שלו, ולא בצד "הרגיל", ולבש חולצת טריקו שלא כתוב היה עליה "מציל" (אלא sex instructor) וזה הכל.
פה ושם, אחרי השעה עשר, התחילו לשוטט בלובי כל מיני אוחזים בפחיות בירה וארטיקים. "בטח הביאו מהבית את הבירות", אמרתי לעצמי בהערכה לכושר האלתור וראיית הנולד, "אבל מאיפה הארטיקים?". ברור קצר הראה שבקומת המרתף של המלון ישב לו מישהו, פריזר לימינו ומקרר לשמאלו, ומכר לכל דורש משקאות קלים, ארטיקים וחטיפים אחרים. לקראת אמצע ה"צום" במלון, כבר יכולת לשמוע אמהות רצות אחרי הזאטוטים שלהם וצועקות "אתה מטפטף ארטיק על כל המכנסים החגיגיים שלך!" חג או לא חג?
אני כנראה לעולם לא אבין את העניין הזה, של הכשרות. אני לא אבין איך לקחו משהו שיש לו מטרה מסוימת ורעיון והפכו אותו למטרה בפני עצמו. אני יכול להבין שדתיים לא רוצים אולי לאכול חביתה מתבנית שבושלו בה ביצים ביום כיפור (מה בדבר ביצה שהוטלה ביום כיפור?), אבל איך אותן מכונות קפה ומיץ שלא עובדות בערב כיפור, עובדות בבוקר כיפור ומה עניין בריכה להר סיני? הלוא מספיק אנשים עבדו במלון לאורך כל יום כיפור. לגבי חימום אוכל שעמד בקרור, גם זה כבר משהו שהומצאו לו אוטומטים מאוטומטים שונים.
אגב, פה ושם ראיתי חובש כיפה או שניים במלון, אבל זה היה מאוד מאוד חריג. אני מלא הערכה לרבנים המקומיים שאולי חיפשו דרכים עוקפות צום ואולי רק העלימו עין. בכל מקרה, נראה לי שמזלנו שמשגיחי כשרות לא עובדים ביום כיפור ולא היו שם כדי לפקוח את העין שהבוסים שלהם החליטו להעלים...
עוף בשומשום
מתאים במיוחד לרפובליקות בננות
המרכיבים:
לרוטב:
1 בצל ירוק, קצוץ
2 כפות ג'ינג'ר מגורד
2 כפות רוטב סויה יפני
1 כף טחינה גולמית
1 כף חומץ אורז
1 כפית סוכר חום
1/2 כפית מלח
1/2 כפית שמן שומשום
לעוף:
500 גרם קוביות חזה עוף או פרגיות
2 כפות שמן שומשום
קורט פירי פירי או פלפל קאיין – לטעם
מלח ופלפל
כוסברה טריה, קצוצה לקישוט (ומי שאוהב – לטעם)
אופן ההכנה:
- מערבבים את כל מרכיבי הרוטב ומחממים תוך ערבוב (לא להרתיח). מוסיפים מעט מים או סויה אם יש צורך, כדי לקבל רוטב לא משחתי מאוד.
- מטגנים את פלפל הקאיין או הפירי פירי במשך שתי שניות בשמן, מוסיפים את העוף ואוטמים מכל הצדדים – לא לטגן יותר מדי.
- יוצקים ומערבבים את הרוטב החם עם העוף, מעבירים לצלחת הגשה, מפזרים כוסברה מעל ומגישים עם אורז לבן.
