הפוסל במומו פסל: פרויקט "שומר הנגב"

400 טון של בטון יצוק וקונסטרוקציית ברזל, תבנית עשויה מ-1,400 טון עפר ואדמת נגב, גובה סופי של 16 מטר (כגובהו של בניין מגורים בן חמש קומות), צי של טרקטורים ומשאיות, מנוף ש-15 סמיטריילרים יידרשו לשינוע חלקיו ויומיים להרכבתו, עשרות מתנדבים תושבי הנגב, למעלה משנתיים של עבודה ואומן סוחף אחד. תכירו, הפרויקט מעורר ההשתאות "שומר הנגב", פסל סביבתי עצום ממדים שיוצב ביום ראשון ה-27 בנובמבר סמוך לכניסה הראשית למתחם רמת חובב בנגב.

"הפסל הוא סמל למאבק של אזרחים המאוחדים יחד כדי להילחם על הזכות הבסיסית לחיות חיים בריאים", אומר האומן הסביבתי אמיליו מוגילנר שיזם, תכנן והפיק את הקמתו. "הסיסמה מאחורי "שומר הנגב" היא שלכל ילד יש זכות למים, אדמה ואוויר נקיים מרעלים מסוכנים כדי לחיות. החומרים שנפלטים לאוויר ממפעלי הכימיקלים באזור התעשייה הופכים את רמת חובב לאסון אקולוגי ובריאותי לתושבים אזור צפון הנגב, ובעליהם מתנערים מאחריות".

"הרעיון הוא להציב מונומנט שאי אפשר להתעלם ממנו מול הגורם המזהם, אבל לא להיכנס לדקויות הפוליטיות של מי האחראים, מי המפעלים המזהמים ביותר", אומר מומו יואל, מפיק פרויקט הרמת הפסל מטעם "אומנות לעם" ומנהל אתר actv המלווה את המבצע. "אין כאן מלחמה אישית מול גורם ספציפי או מועצה, הרי ברור לכולם מפני מה אנחנו מתריעים. זו פעולה ארוכת טווח שהנוכחות שלה תצית עוד דיון, עוד התעוררות. למרות שאי אפשר להזיז אותו הפסל אמור להיות זמני, להישאר במקום עד שהזיהום ייפסק. אבל ההנחה היא שזה לא יקרה בקרוב, ולהערכתי הפסל יישאר שם עוד מאות שנים".

• הסרטון באדיבות אתר actv
  
  

"סוג של נביא זעם"

ארוז במשנה סביבתית סביבתית סדורה, עוטה תווי פנים קדמוניים, הפסל הוא גם משל למאבק של איש אחד, בולדוזר עוצמתי לא פחות מהמנופים שישמשו להרמת "שומר הנגב". את אמיליו מוגלינר, איש משועשע וטוטלי באותה המידה, אי אפשר להגדיר אלא באמצעות הקלישאה 'עוף מוזר בנוף המקומי'. משומשות וחבוטה ככל שתהיה, היא מיטיבה לתאר את היוצר שמתגורר בפרמקלצ'ר עמק הטל, נחלה אקולוגית-אומנותית שייסד בסמוך לרחובות, מתנהל הרחק מסצינת האומנות המקומית ומחובר כהוגן לתנועה הסביבתית תוצרת הארץ.

"אמיליו הוא סוג של נביא זעם", מעיד יואל. "הוא תמיד מזכיר לי את האנשים שדיברו לפני עשר שנים על בעיות אקולוגיות ונחשבו לתמהונים, והיום הנושאים שמפניהם הם התריעו נכנסו למיינסטרים. הוא דמות מוכרת בקרב פעילי הארגונים הירוקים בארץ, ויוצר מיצבים ומיצגים שהם חלק מהמחאה. פסלי סביבתיים אחרים

שלו, קטנים משמעותית יותר מ"שומר הנגב", הוקמו בשיתוף עם התושבים בבת חפר מול כביש חוצה ישראל ובנס ציונה".

העבודה על הפרויקט הנוכחי, השאפתני ביותר שמוגילנר יצר מעודו, נמשכה יותר משנתיים. "כולם, כל הפקידים והגורמים הרשמיים, אמרו לי שזה בחיים לא ייצא לפועל. שאני הוזה, חולה נפש, משוגע. שבחיים לא נשיג את כל האישורים הדרושים, שכל הפרויקט הוא אשליה", מוגילנר משחזר. "תכננתי לצקת 180 טון בטון ובסוף יצקנו 400 טון. בהתחלה אף חברת מנופים לא רצתה לקחת על עצמה את ההרמה. אמרו לי 'אתה משוגע'. אז אמרו. אני ארפה? צריך ללכת עד הסוף".

"הדגמים הם קריקטורה"

קשה לדמיין את הדמות הכבירה שתבקע מתוך הגבעה המוזרה שצמחה בסמוך לרמת חובב. מחמת ממדיו, פסל הבטון נוצק אל תוך תבנית חלולה שנחפרה במעמקי התל מבלי שלאיש, לא למוגלינר ולא לעשרות המתנדבים שסייעו בהקמה, יהיה מושג איך תיראה התוצאה הסופית. "זה בדיוק כמו שאתה שולח משהו להדפסה, רק שהפעם מדובר בחומר ובפרופורציות אחרות", הוא אומר. "מה שברור הוא שהדגמים שבניתי הם קריקטורה לעומת הפסל שייצא.

"הרעיון עלה כישבתי מסביב למדורה עם אנשי השבט הבדואי אל-עזזמה, שגרים בסמוך לרמת חובב והשתתפו באירועים קודמים שעשיתי", הוא נזכר. "אחד החבר'ה שאל למה שלא אעשה פסל איתם. 'מותר לכם לעשות פסל כזה?', שאלתי אותם, ואחרי התייעצות הם אמרו שכן. בהמשך הגעתי לשם עם גוש חימר ופיסלתי מודל ראשון לפי פורטרט של אחד השיח'ים. אבל הפרויקט התרומם רק בזכות התמיכה של שמואל ריפמן שעומד בראש המועצה האזורית רמת הנגב. הוא זה שעזר להשיג את האישורים הרשמיים ותקציב ראשוני להקמה".

- ומה עם מנהלי רמת חובב? הם לא התנגדו?

"התנגדו, בטח שהתנגדו, אבל אחרי שהוועדה המחוזית אישרה את הפסל לא היה להם מה לעשות. הם ניסו לשחד אותי לוותר עליו, הזמינו אותי ליצור סימפוזיון פסלים ענק, הציעו לי שטח אדמה בין המפעלים ומימון. אמרתי להם 'מצטער, אני לא יכול'. הכי קל היה להסכים, אבל מה עשיתי בזה? לא חיפשתי הזדמנות להגיד שעשיתי משהו, רציתי למחות. אז נכון, יצרתי פסל לא מתכלה שאי אפשר להרוס, ולכן הוא גורם לנזק סביבתי, אבל הנזק הזה הוא מיליונית ביחס למה שקורה ברמת חובב מידי יום".

"זה צריך להיות פרויקט לאומי"

ואם לא די בהתנכלויות הללו, גם מימון הפרויקט השאפתני לא פתור. "השקעתי בפסל 100 אלף שקל מהכיס שלי, לקחתי משכנתה כדי לממן אותו, עבדתי שנתיים בהתנדבות", אומר מוגלינר. "זה צריך להיות פרויקט לאומי, אבל אף קרן לא מוכנה לתמוך בנו. אף אחד לא מבין על מה אני מדבר". "הספונסרים העיקריים הם "אומנות לעם" והמועצה האזורית רמת הנגב", מוסיף יואל. "כל-אחד מהם השקיע השקעה בסיסית של כ-30 אלף שקל שאפשרה לפרויקט להתרומם, אבל מדובר רק בחלק קטן של התקציב".

כדי לממן את הפרויקט מוגילנר עורך מחרתיים (שישי ה-11 בנובמבר) מכירה של עבודות ישנות וכ-20 עבודות חדשות שנוצרו בטכניקת "זמן נשימה אחת" שפיתח, ועיקרה ציור קדחתני בפרק הזמן שבין נשימה לנשימה. "ביום שישי ננסה לגייס סכום של כמאה אלף שקל", אומר יואל. "את הצ'קים, אגב, נבקש מהקונים לכתוב ישירות לחברת ההובלה, כדי שכולם ירגישו נכון בתוך הסיפור הזה".

מה הלאה? יואל אופטימי. "אנחנו מקווים שהפסל יהפוך לנקודת ציון בנגב, שיתפתח למיני אתר תיירות. הכוונה היא שאנשים שיעברו במקום יעצרו, ינסו לברר במה מדובר, ישאלו את עצמם 'מה זה הריח שמגיע ממפעלי הכימיקלים?', יעיינו בחומרי הסברה שנחלק ויתחילו להבין את המשמעות של הזיהום". "מי לא ירצה להצטלם ליד פסל כזה?", מוגילנר מסכם. "מי שייצא מהרכב ייבהל מהריח ויתחיל לחשוב. וזה מה שאנחנו, בעצם, מנסים לגרום לאנשים לעשות".  

• מכירת עבודות האומנות תתקיים ביום שישי ה-11 בנובמבר מ-13:00, בביתו של אמיליו מוגילנר בעמק הטל
  
  

• לפרטים נוספים והתנדבות להכנות להרמת "שומר הנגב"  פנו למומו יואל, טלפון 052-3524750