גם לפלסטינים יש ברבש

אין הרבה תחכום ב"גן עדן עכשיו", סרטו של הפלסטיני היושב בהולנד, האני אבו אסאד, על יממה בחייהם של שני מחבלים מתאבדים משכם. אין הרבה תחכום, משום שאבו אסאד – שקול, זהיר ומדוד מאוד – מהסס לקחת אחריות, לגנות מפורשות את פיגועי ההתאבדות, או לחלופין להצדיק אותם. לכל היותר, הוא מנסה להראות שגם בצד הפלסטיני יש מי שמוחים על הדרך, ורואים בפצצות האדם ומפעיליהם כמי שמאמצים את דרכי הפעולה של הצד המדכא; לכל היותר, הוא מבקש לתאר את מחבלי התופת כבני אדם ולא כמפלצות; ולכל היותר, יש בו מידה של התלבטות וביקורת. מזל טוב, גם לקולנוע הפלסטיני יש עכשיו אורי ברבש משלו.

לא שזה רע, אבל לא פעם נעצר הסרט לטובת ויכוחים דידקטיים על פיגועי התאבדות – כן או לא. את הפונקציה הזו משרתת כאן צעירה פלסטינית בעלת מעמד בקהילה, ילידת צרפת שגדלה במרוקו (מגלמת אותה השחקנית לובנה אזבאל), המאוהבת באחד מצמד הגיבורים, ושתפקידה בסרט הוא להטיל ספק מוסרי ופרקטי ברציונל של פיגועי ההתאבדות. הסרט גם לא מספק הסבר משכנע בדבר מניעיהם של השניים להקריב עצמם. בהתחשב בעובדה שאיש אינו מזכיר את אותן שבעים ושתיים הבתולות הממתינות לשאהיד המצוי בשערי גן עדן – "שני מלאכים יאספו אותך", אומר כאן אחד לשני, וזהו – נשלל פה המניע הפונדמנטליסטי מכל וכל.

הסרט מזכיר אמנם את אביו המשת"פ של אחד הגיבורים, סעיד (קייס נאשף), ואת רצונו של הבן להקריב עצמו על מזבח כבוד המשפחה. אבל העיסוק בכך נדמה כלא יותר מאמתלה, ומכל מקום – הסרט פונה לכיוון מעניין הרבה יותר, של שני צעירים אטרקטיביים (את הגבר השני, חאלד, מגלם פה עלי סולימאן), המתקינים עצמם לרגע מותם. יש בו לפיכך משהו המזכיר את "מר באום" שלנו, שגם הוא עסק בשעות – ליתר דיוק, דקות – האחרונות לחייו של הגיבור, ובחוסר המשמעות של המוות בחברה שהעריצה את אידיאל המוות "הראוי" או "היפה". מוות הרואי הבא מתוך בחירה, ומבטיח למת את הנצח. בעבור סעיד וחאלד, למותם פה אין ולא תהיה כל חשיבות – הוא לא יביא, כפי שנמסרים הדברים מפורשות, כל שינוי – ומכאן נובעים עוצמתו המסוימת של הסרט, ותעוזתו. בחברה כמו זו הפלסטינית, שעדיין שקועה בכינון המיתוסים ההרואיים שלה, מבטא סרט כמו "גן עדן עכשיו" את המעבר, בהשאלה, לשלב ה"פוסט ציוני".

זו – ולא, חלילה, מעמדה מזלזלת – הסיבה לאזכורו של ברבש בפסקה שלעיל. סרטיו (כמו גם אלה שייצרו אחרים בשנות ה-80 בישראל) ביקשו לערער על ואת המיתוסים הציוניים, ועשו זאת באצטלה של קולנוע הוליוודי כחול לבן. וכך, אם יש משהו סוחף באמת ב"גן עדן עכשיו" הרי זו העשייה שלו, שהיא מסורתית, קרי הוליוודית, מאוד, ואפקטיבית בהחלט. שני הגיבורים המצודדים שלו, למשל, שבחליפותיהם השחורות נראים כאילו הגיחו מסרט של טרנטינו, כמו גם הסצינה שבה הם חוצים מבעד לחור בגדר ההפרדה, ומבוימת כמותחן הוליוודי מן השורה. ואולם, יותר משזהו סרט על דיכוי ותוצאותיו – הכיבוש נראה מפורשות רק בסצינה אחת ויחידה – "גן עדן עכשיו" עוסק בפרוצדורה של המוות, ובייאוש והבלבול המלווים אותה. גיבוריו הם נגררים, ובשלב כלשהו נדמים יותר כאלגוריים לחברה הפלסטינית בכללה, שפולחן המוות שהיא מייצרת ומקדשת אינו אלא, על פי הסרט, עדות לתחושה של אובדן דרך ומטרה, ולא של מאבק שחרור הרואי.

מה רע בקומדיה שחורה?

הבעיה היא, שאבו אסאד מעדיף לצעוד בין הטיפות, ומתקשה על כן לייצר סרט שתהיה לו אותה עוצמה כמו, למשל, "הילדים של ארנה" התיעודי של ג'וליאנו מר ודניאל דניאל, שעקב אחר אחריתם של ילדי קבוצת התיאטרון שהקימה אמו המנוחה של מר במחנה הפליטים בג'נין. כך, האם בסצינה – קצרצרה אמנם – המתארת את הסעודה האחרונה של המתאבדים,

ומתייחסת ישירות לציור המפורסם ההוא, יש משום האדרה או נימה צינית כלפי קידושם של המקריבים עצמם על מזבח הכלל? והאם סצינה אחרת, שבה מתקלקלת המצלמה בזמן "פרידת השאהיד", הפונה אגב כך לאמו בעניין איזו רשימת קניות – אכן באה להגחיך את הסיטואציה, ולהציג את שולחי המתאבדים כאילו היו חבריה הנלעגים של איזו מאפיה מקומית? במילים אחרות, מה שחסר ב"גן עדן עכשיו" הוא צביון מדויק – קומדיה שחורה, למשל, או סרט מסע סוריאליסטי נוסח "אוונטי פופולו" המושלם – שיגדיר את יחסו אל הגיבורים שלו, ואל עצמו בכלל.

שלא כמו איליה סולימן, במאי "כרוניקה של היעלמות" ו"התערבות אלוהית", אבו אסאד, שסרטו התיעודי "פורד טרנזיט" עורר בזמנו שערורייה כאשר התברר שהדמות הראשית בו היא שחקן, אינו משכיל להתרומם מעבר לעשייה קולנועית הגונה, ותו לא. סרטו היה יכול להיות, ואינו, קינה מרגשת על צעירים שמותם חסר משמעות, בדיוק כמו חייהם תחת הכיבוש (ולסצינה שבה אחד מהם מתקשה להסיר את חומר הנפץ הדבוק לגופו היתה אז עוצמה סימבולית של ממש); ומי שטוען להזדהות עם גיבוריו צריך לשאול עצמו בפשטות, אם כך היה לו היו נראים אחרת. יש לשים לב לעובדה, שהמילה היחידה בעברית הנשמעת לכל אורך הסרט היא "בהצלחה", שמאחל משת"פ ישראלי לצמד הבא להתפוצץ בלב תל אביב, ושהאוטובוס עליו עולה אחד מהם עמוס במופגן בחיילים (ולא כל כך באזרחים). עוד הוכחה, שהסרט נועד להרגיז את שני הצדדים. כלומר, להיות מאוזן. כלומר, לא לגמרי מעניין.