מת על המתים
העוף ב"צ'יקן ליטל" מתברר כחסר מעוף ובנאלי. לעומת זאת, האנימציה האפלה של טים ברטון ב"חתונת הרפאים" עדיין מקסימה. אהרון קשלס על שני סרטי אנימציה חדשים בקולנוע
"What's this?", שרה בפליאה דמותו הבלתי נשכחת של ג'ק סקלינגטון ב"הסיוט שלפני חג המולד" כשהיא נתקלת לראשונה באורותיה המסנוורים של עיירת חג המולד. המחזות הצבעוניים, קולות הפעמונים המצלצלים בחדווה ילדותית, כל אלה מעוררים בג'ק, כמו גם בצופה, תחושת התעלות מכושפת נוכח עולם דימויים חדשני, משלהב ורב השראה. והנה, מאז יצירתם המשותפת של טים ברטון, הנרי סליק והמלחין דני אלפמן, חלפו עברו 12 שנים, ונדמה שאם אלפמן היה נדרש לחבר שיר אודות מצבה העכשווי של תעשיית האנימציה ההוליוודית, הוא היה מותיר את הכותרת, "מה זה?", אך מוסיף מספר בתים שמתאימים יותר לטקס אשכבה. כאן נחה על משכבה העלמה, אני-מציה. יהי זכרה ברוך.
זה לא שהוליווד הפסיקה לייצר סרטי אנימציה. נהפוך הוא. כוחה של התעשייה המאויירת חזק מאי פעם לא מעט בזכות המעבר לאנימציה תלת ממדית. אך אולי דווקא במעבר הזה טמונות הבעיות. ההתחלה הייתה מבטיחה. "צעצוע של סיפור" הוא אכן צעצוע של סרט. אך בהמשך, התחרות בין אולפני דיסני את פיקסאר לדרימוורקס החלה לגבות מחיר יקר - מלבד מספר מקרים יוצאי דופן. הלאה התכנים! הלאה המוסר! יחי חיזיון התעתועים המשתולל! הכיצד ייתכן שבטווח של פחות מעשור יותר אמהות מאויירות מצאו את מותן מאשר בתקופת פעילותו המלאה, זו הנוזלית עדיין, של וולט, האיש והקרחון, דיסני? אפוקליפסה ימית ב"מוצאים את נמו"; גנגסטרים, אחים נרצחים ונשים קטלניות ב"תפוס ת'כריש"; וכעת, בלהיט האמריקני החדש, "צ'יקן ליטל", חייזרים זורעים אימה בעיירה שלווה. מה השלב הבא? רימייק מצוייר ל"גרון עמוק"?
ואולי, רגע לפני פיזור אפרה של העלמה המנוחה, נגניב מבט לעבר שתי יצירות מאוירות שיתחרו על תשומת לבכם בסוף השבוע הקרוב: האחת, "צ'יקן ליטל", המייצגת את פשיטת הרגל המוראלית והיצירתית של סרטי האנימציה העכשוויים. ואילו, האחרת, "חתונת רפאים", הגם שהיא רחוקה מלדגדג את שיאיו הקודמים של טים ברטון, משכילה להציב רף גבוה במיוחד ואף מציעה תקווה מסוימת לאלו מאיתנו שעדיין חולמים במצוירים.
"צ'יקן ליטל": פעמיים סנדוויץ' עוף ותארוז!
"צ'יקן ליטל" שייך למסורת ארוכת שנים של סרטי אנימציה שמבקשים להמליך את הדחויים והמכוערים למלכים ליום אחד. ברם, בעוד המטרה הסופית ראויה, הדרך לשם עוכרת שלווה ומטרידה.
גיבור הסרט הוא תרנגול קטן ומתקתק, שסופג, בוקר בהיר אחד, חבטה בראשו. האחרון משוכנע כי מדובר בפיסת שמיים שנפלה ופגעה בו ולפיכך הוא משמיע אזעקה שמעמידה את כל העיירה השלווה על רגליה. והנה, דווקא כשכולם מתכנסים,
מתקבל הסבר הגיוני יותר לתופעה בדמותו של בלוט הנוחת היישר על כרבולתו האדמדמה של צ'יקן. כיצד יוכל גיבורינו לחיות עם הבושה? האם תימצא דרך לתקן את החרפה שהמיט התרנגול על המשפחה? ודאי שתימצא.
כל צופה שראה סרט או שניים בחייו יודע שבמקרים של קלון משפחתי קיימים שני פתרונות ידועים:
1. להפוך לגיבור היום במשחק בייסבול בליגת ילדים כך שאביך יוכל להתהלך בגאוותנות של טווס.
2. להתפלל למתקפת חייזרים בנוסח "מלחמת העולמות". ככלות הכל, אין כמו אפוקליפסה טובה כדי להעריך מחדש את משפחתך.
ואמנם, צ'יקן היקר זוכה להערכה מצד אביו ובני העיירה רק בשני המקרים הללו. ונשאלת השאלה, האם זהו המסר שאתם רוצים להעביר לילדיכם הרכים בגיל, שתאהבו אותם רק במקרה של הקפה מלאה או שמא כשנבואתם בדבר השמדה המונית תתגשם?
אך זו לא רק המוסריות המפוקפקת של "צ'יקן ליטל" שהופכת אותו למוצר בעייתי ופגום. הוא עמוס קלישאות, חף משנינות וחמור מכל, הוא חסר חיים והשראה. דמויותיו המואנשות, בסופו של דבר, רחוקות מלהיות אנושיות, והעוף, מתברר, חסר מעוף. ככה זה כשנפרדים מפיקסאר.
"חתונת רפאים": מתים לחיות
כמו במקרה של "צ'יקן ליטל" גם "חתונת רפאים", בבימויים של טים ברטון ומייק ג'ונסון, חוגג את יומם של הילדים המלנכוליים הסובלים מעצבות אינסופית. אולם, בניגוד למאורעות ליטל, ברטון, שעולמם של הזרים והחריגים הוא בבחינת מולדת אהובה ונערצת עבורו, משכיל לשרטט פעם נוספת, באמצעות אנימציית "סטופ מושן", סיפור אהבה שמצליח לחבק וללטף את הצופה מבלי לגרום לו לייסורי מצפון.
עם זאת ראוי לציין ש"חתונת רפאים" איננו מתקרב לאיכויות שברטון הציג ב"ביטל ג'וס", "באטמן חוזר", "המספריים של אדווארד" ו"הסיוט שלפני חג המולד". ההשוואה מתבקשת שכן לא מעט אלמנטים עלילתיים וחזותיים מארבעת הסרטים המוזכרים מצאו את דרכם ליצירתו הנוכחית.
הפתיחה של "חתונת רפאים" קשה במיוחד. ברטון וג'ונסון כמו שואבים את צבעיו הייחודיים של "הסיוט שלפני חג המולד" כדי לאפיין את העיירה שבה תתנהל עבודתם הנוכחית. זהו עולמם של החיים, אך דווקא הוא ניחן בגוונים השייכים לצבע עורם של הפגרים. הכול כה אפור, סגול וירוק מבאיש. אי אפשר שלא לחוש ברוח הנכאים הקרירה שמנשבת מן המסך. הקור הזה מלווה את סיפורו של ויקטור (שמדבב ג'וני דפ), בחור צעיר וגמלוני, שהוריו כופים עליו חתונה שתזכה את משפחתו במעמד אריסטוקרטי. עד כאן הדברים נשמעים כמהתלה דיסנית אופיינית, אולם, בניגוד לקלישאות המעטרות את רוב סיפורי האגדות, סצינת המפגש בין הבחור והבחורה שייכת כבר לעולמו הקסום של ברטון.
ויקטור נכנס לסלון המשפחה, מתחיל להחליק את אצבעותיו הכואבות על קלידיו של פסנתר ענק ומייצר נעימה נוגה ומופלאה שמרטיטה את ליבנו וכן את נשמתה של דמות המשגיחה בנעשה מעט מרחוק. זוהי ויקטוריה, מי שעתידה להיות זוגתו. הייתכן שהיא מזהה את המנגינה? כמובן, זהו שירו של הלב הכואב. התווים ידועים לכל מי שאך התנסה ברגע של בדידות. ואמנם, לא הספקתם לסנן דו רה מי, והצמד ויקטור-ויקטוריה מבצע דואט. זוהי אהבת אמת.
אך ברטון לא מסתפק בסצינה המפעימה הזו. "חתונת הרפאים" איננו עוסק באמת בסיפורו של ויקטור. המתים, ועל-כך יעיד גם ביטל ג'וס, לעולם מעניינים יותר מן החיים. ואכן, כישלונו של ויקטור בהכנות לטקס נישואיו, מוביל אותו ליער נטוש שבו הוא נושא, בשוגג, את גופתה המרקיבה של אמלי (הלנה בונהם קרטר). ובנקודה זו, דווקא בעולמם של המתים, הסרט קם לחיים חדשים. זהו עולם מלא אהבה, שירה, אלכוהול וצחוקים על חשבונם של איברים תלושים. מה יעשה החתן? האם יבחר בוויקטוריה ויזכה בירח דבש בעולמם של החיים-המתים? או שמא הוא יבחר לדבוק בשבועתו לגופתה של אמלי וישאר בעולם של המתים שוקקי החיים?
ואולי, הפתרון כלל לא מעניין, שכן תהיה ההחלטה אשר תהיה, העדפתו של ברטון לפחות ברורה. מבין שתי הדמויות הנשיות שמתמודדות על ליבו של ויקטור המבולבל זוהי אמלי, המגולמת בידי רעייתו האמיתית של היוצר, שזוכה לקווי המיתאר המחמיאים ביותר. עינה מקפצת מדי פעם מארובתה, אך היא עדיין מהפנטת. שפתיה מלאות וחושניות לפחות כמו אלו של ג'סיקה רביט. רגלה האחת אינה אלא עצם גרומה ומתפרקת, אך השנייה כחולה ומסוקסת.
בשנים האחרונות נשמעת ביקורת רבה נגד הידרדרותו של ברטון, ואולי יש בכך לא מעט מן האמת, אך כנראה שהוא עדיין עושה משהו כמו שצריך. לעזאזל, הוא שוב גרם לי להפוך לנקרופיל!
