שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הכל על הפולניות - ושלא תגידו שלא אמרנו לכם

    המניפולטיביות האינסופית, הקרירות המינית המקפיאה, חוסר שביעות הרצון התמידי, והשאלה הנצחית: מה בעצם רוצה הפולנייה? הפסיכולוגית הקלינית עירית קליינר-פז סיימה מחקר מעמיק ומרתק על תופעת "הסינדרום הפולני". עניין של גיאוגרפיה או מצב נפשי? עזבו, לא חשוב, אני אשאר לשבת לבד בחושך

    בדיחות רציניות לעולם לא מרוצה האמא הפולנייה שורשי הפולניות 
    הקץ לפולניות 

    היא דמות מיתולוגית שמפרנסת אלפי בדיחות, כולם מאוד אוהבים לצחוק עליה, היא מושא להזדהות במשך דורות ואין אחד שלא נתקל בה בסביבתו הקרובה. זוהי לא אחרת מאשר הפולנייה הקלאסית, עם ההתנהגות והאישיות ה"פולנית" הייחודית רק לה.

     

    בפסיכולוגיה מתקיימת ההנחה שמאחורי ההומור תמיד יש גרגר אמת. לפעמים גרגר גדול מאוד. מי שהרימה את הכפפה והחליטה לקחת דווקא ברצינות את הבדיחה היא הפסיכולוגית הקלינית עירית קליינר-פז. רק לאחרונה סיימה מחקר תוכן מעמיק על תופעת "הסינדרום הפולני", הנותן מענה לשאלות כמו: האם הפולניות היא עניין של גיאוגרפיה, או שמא היא מצב נפשי? האם הפולניות היא נחלתן של נשים בלבד או שגם הגברים לוקים בה? מאין צמח סגנון האישיות הזה וכיצד ניתן להסבירו? מה המחיר שמשלמים אנשים בעלי סגנון התנהגות פולני? האם אפשר להשתחרר מזה? ואת מי זה בכלל מצחיק?

     

    הכל התחיל כשקליינר-פז, מטפלת אישית וזוגית, לימדה תלמידים את נושא הנרקיסיזם, ותוך כדי שאלות והסברים, עלתה בה האסוציאציה לדמותה המוכרת של האימא הפולנייה. קווי הדמיון הרבים הביאו אותה לחיפוש וניתוח של אלפי בדיחות מהז'אנר הבלתי נדלה הזה, שהניבו מאמר מרתק על הסיבות להיותה של הפולנייה הקלאסית מי שהיא.

     

    בדיחות רציניות

    בדיחות בכלל, גורסת קליינר-פז, במיוחד על נושאים כמו חותנות, זוגיות, מיניות או גזענות, הן משהו שפסיכולוגים מתייחסים אליו מאוד ברצינות. ההומור הוא סוג של מנגנון הגנה, שעוזר לנו במקרים שאנחנו מרגישים או רוצים להגיד משהו, ולא יכולים לבטא אותו במפורש. במקום להגיד משהו ישירות, אנחנו משתמשים בבדיחה, כשהבדיחה היא בעצם ערוץ צדדי שעוזר לנו לבטא רגשות קיימים.

     

    אז נתחיל בבדיחה. כיצד פולנייה מחליפה מנורה? היא אומרת: "טוב, בסדר. לא חשוב. אני אשב בחושך". במשפט קצר זה, לדעת קליינר-פז, כבר טמון עולם ומלואו. הפולנייה זקוקה למשהו. היא בחושך, ורוצה שיהיה אור. אולם חל עליה איסור פנימי: היא מנועה מלהציג את הבקשה, את הצורך שלה, באופן ישיר וגלוי. בנוסף, משהו עוצר אותה מלמלא את הצורך בעצמה, דהיינו להחליף מנורה. במקום זאת היא בוחרת בדרך עקיפה: היא מציגה את האומללות שלה, בנימה של קבלת הדין לכאורה. היא "מקריבה" את עצמה מתוך ציפייה שהסביבה תציל אותה ותפעל למענה.

     

    אלא שהנכונות הזו לוותר היא כמובן מזוייפת, ובאה להסתיר את הבקשה שמאחוריה. זהו תמרון, מניפולציה, שנועד ללבות אצל האחר את הצורך לפעול ולממש את הצורך של הפולנייה מבלי שהיא תאמר אותו. קשה לה להחליף מנורה, אולם היא תעדיף להישאר בחושך מאשר להכיר בכך ולבקש עזרה בפשטות.

     

    לא רק הצורך בעזרה אסור לפי ספר הכללים הפולני, אלא כמעט כל הצרכים. גם הצורך המיני, למשל, עובר תחת מכבש ההדחקה והאיסור, ואין לגיטימציה לא להרגיש אותו ולא לבטא אותו.

     

    מה אומרת הפולנייה בשעת יחסי המין? "בז', אני אצבע את התקרה בבז'". כלומר, "פולנייה טובה" אינה אמורה להיות יצור מיני. היא קרירה, ויחסי המין הם עבורה אקט של הקרבה עצמית למען

    בן-הזוג, שמוצג בבדיחות כמי ששנוא עליה ואין כל חדווה בקשר אתו. למשל: מדוע פולנייה עוצמת עיניים בשעת יחסי המין? כי היא איננה יכולה לראות את בעלה נהנה. ומה היא אומרת כשהיא רואה את עצמה במראה? "מגיע לו".

     

    בבדיחות הללו ניתן לראות אמת עצובה, של חוסר יכולת להתמודד עם ההנאה, היצריות והצורך של העצמי, ושל האיסור להתחבר לתשוקה של העצמי ושל הזולת.

     

    עוד דוגמה: פולנייה קונה לבן שלה שתי עניבות, אדומה וכחולה. הבן מתלבט איזו עניבה ללבוש לסעודת החג ומגיע עם העניבה האדומה. אומרת לו אמו: "אהה, הכחולה לא מצאה חן בעיניך?". למחרת הוא לובש את הכחולה, ואמו אומרת: "אז אתה לא אוהב את העניבה האדומה?". הבן המתוסכל מגיע ביום שישי עם שתי העניבות לצווארו. אומרת אמו: "ידעתי שאשתך תשגע אותך".

     

    חזור למעלה
    לעולם לא מרוצה

    מכאן אנחנו למדים עובדה נוספת: הפולנייה לעולם אינה מרוצה. היא לא תבטא שמחה, שביעות רצון או הכרת תודה. אי שביעות הרצון שלה מייצרת אצל האחר רגשות אשם, תסכול וכעס, על שאיננו משביע רצון ואיננו זוכה להכרה. היא נותנת הרבה, ולא מוכנה לקבל – ובכך בעצם לא נותנת דבר חשוב: הכרה בכך שהאחר משמעותי ותורם לה. היכולת לגרום רגשות אשמה היא מהמפורסמים בכישוריה של הפולנייה. אבל האם היא עושה זאת בזדון? איזו הנאה היא מפיקה מכך? מאיפה זה נובע? ומה בעצם היא רוצה?

     

    "הדבר המפעיל התנהגות פולנית", אומרת עירית קליינר-פז, "היא הימנעות מהפגנה של צורך. אם עלי להסתיר את הצורך שלי, הרי שאאלץ למצוא דרך לגרום לאחר לפעול כדי לספק את הצורך

    שלי, בלי שאודה בכך. התוצאה של פעילות מאומצת בכיוון זה לא רק מפעילה את הזולת, אלא מעוררת בו תחושה מתמדת שהוא לא עושה מספיק כדי לרצות. שעליו להתאמץ יותר ויותר, ולעולם לא יצליח לראות את החיוך והכרת התודה בצד השני.

     

    "לפולנייה, כזכור, אסור להודות בכך שהיא זקוקה למשהו, ולכן היא תתקשה מאד להכיר תודה. עליה להתמיד וליצור בזולת דחף לעבוד קשה למענה. הדינמיקה הזו, של רצונות וצרכים בלתי גלויים, כשצריך למצוא דרך אחרת להפעיל ולשלוט בזולת, מייצרת את הדמות האימתנית הזו שמופיעה בבדיחות: שתלטנית, מושכת בחוטים סמויים, רוצה ולא מבקשת, מקבלת ולא מכירה תודה".

     

    ונשאלת השאלה מדוע? מדוע מוכן אדם לשלם מחירים רגשיים וחברתיים כאלה, רק כדי שלא ידעו מה הוא רוצה וצריך? מהו הגורם הראשוני שיצר את האיסור העמוק הזה לבקש ולהצטרך? "במונחים פסיכולוגיים", אומרת קליינר-פז, "מדובר למעשה בגוון מסוים של התנהגות נרקיסיסטית. אחד ממאפייני הנרקיסיזם (סגנון אישיות שיש בו האדרה עצמית המיועדת לפצות על רגשות נחיתות או חולשה) הוא הצורך להתכחש לחולשות אנוש, להפגין 'עצמיות גרנדיוזית' ומושלמות.

     

    "למושלמות יש היבטים שונים. יש נרקיסיסט שיהיה זקוק לאשליה של מושלמות חיצונית וישקיע במראה החיצוני. אחר יפגין כוח ושליטה בלי להודות בחולשה. הסגנון הנרקיסיסטי המופיע בהתנהגות הפולנית מציג חזות של הסתפקות מוחלטת בעצמי. כלומר, הפולנייה שואפת, באופן לא מודע, להתכחש לכל הזדקקות, שכן הצורך שווה בעיניה לחולשה. הוא מעורר בושה עמוקה ונתפס כדבר נורא שאין להודות בו. אם הגברת מהבדיחה הראשונה תודה שהיא רוצה שהחדר יהיה מואר, היא כביכול מציגה לעולם את כביסתה המלוכלכת ביותר – את הצורך להחליף נורה ואת העובדה שהיא מתקשה לעשות זאת בעצמה".

     

    - אבל מאיפה נובע הצורך להתכחש לצרכים, למאוויים, להנאה ולחדוות החיים?

     

    "יש כמה הסברים אפשריים, הקשורים בחינוך ובתרבות. בחלק מהתרבויות במיוחד, מופעל לחץ מאסיבי על הפרט לתת מעצמו ללא גבול, לוותר, להקריב ולהסתפק במועט. בחברות או במשפחות כאלה, ביטוי של צורך נתפס כדבר שלילי. עלי להציג חזות של מי ש'מסתדרת' בכל מצב. הנתינה היא ביטוי של כוח, כי אם אני בצד הנותן, סימן שיש לי. להצטרך זהו מצב משפיל. החוזה הפולני הבלתי כתוב הוא, שביחסים אני אתן ללא גבול, ואקבל בתמורה את צרכיי בשפע ומבלי לבקש.

     

    "'אמא פולנייה' תפעל ללא ליאות למען ילדיה. תאכיל אותם, תדאג לכל צרכיהם, תעבוד קשה כדי לממן את השכלתם והתפתחותם, ובתמורה, מקננת בתוכה ציפייה עמוקה להחזר ולהכרת תודה. לכאורה, מה רע בכך? אדם שנותן, מצפה לקבל. זה דבר טבעי. אולם ההסתבכות הרגשית והמשפחתית מתרחשת בגלל ההתכחשות לצורך ולציפיות. האימא הפולנייה תציג בגלוי מסר ש'אני לא מצפה לכלום, רק שתהיו מאושרים' – ואילו המסרים של הצורך בהחזר, בהכרת תודה, ביחס חם ובעזרה, יסתננו בדרכים סמויות ועקלקלות. כאן טמון זרע הפורענות. האמת הרגשית איננה יוצאת לאור ובמקומה עוברים מסרים כפולים, מבלבלים, של 'אינני זקוקה למאומה' מצד אחד, ומצד שני 'למה אתה לא מתקשר יותר?'".

     

    חזור למעלה
    האמא הפולנייה

    הקשר בין האמא הפולנייה לילדיה מפרנס אינספור בדיחות, במיוחד הקשר שבין האמהות לבנים. את הבנות, מתברר, רואות האמהות הפולניות כחלק מהן, כשלוחה של עצמן, שנועדה לפעול בהתאם לרצונן ולצרכיהן. הבנים, לעומת זאת, מקבלים אצלן יחס שונה. מה ההבדל, אגב, בין אמא מרוקאית לאמא פולנייה? אמא מרוקאית אומרת לבן שלה: "אם לא תאכל, אני אהרוג אותך". אמא פולנייה אומרת: "אם לא תאכל, אני אמות".

     

    שלא יהיה ספק: גם הבן של האמא הפולנייה הוא שלוחה, אבל אחרת. היחס, הציפיות וההגדרות של תפקיד הגבר שונים מאלו המיוחסים לאשה. האמא הפולנייה היא נציגה מובהקת של הסדר החברתי השמרני, הבורגני, ורואים זאת לפי היחס השונה שלה לבן, לבעל ולבת. למרות היותה אשה, היא לא נלחמת על זכות האשה לשוויון, לביטוי של עצמה, למימוש ולעצמאות. במקום זאת היא משמרת את התפקיד המסורתי שהחברה השאירה לנשים: להחזיק את המערכת המשפחתית מאחורי הקלעים, לתת שירותים ולספק הזנה ותחזוקה לגברים, ואילו הם בתמורה יוצאים "לצוד" בעולם החיצוני ומבטיחים את שלומה, פרנסתה ובטחונה של האשה וצאצאיה.

     

    בתוך מערכת היחסים המיושנת הזו, האשה בעצם מאוד תלויה בגבר, והיא חייבת למצוא דרכים לשלוט בו ולהבטיח שאכן ימשיך לפרנס ולקיים אותה. האמא הפולנייה היא אנטי-פמיניסטית, היא אינה יודעת כיצד להשתחרר מהתלות הנשית ומוצאת את הביטחון שלה מחרדות קיומיות באמצעות של שליטה ואחיזה, ואת המורשת הזו היא מבקשת להעביר לבת שלה.

     

    "לפי הבדיחות הרבות על יחסי אמא-בן, האמא הפולנייה 'עושה עניין' מהבן שלה, קצת בדומה ליחסה לבעלה", אומרת קליינר-פז. "אלה הגברים שהחברה מעניקה להם את הכוח, המעמד והיכולת להבטיח את בטחונה של המשפחה. לכן, היות והיא נאלצת להישען על הגבר, האשה והאמא הפולנייה משקיעה את מיטב מרצה בבניית הקריירה שלו. מצד אחד היא מטפחת את הגבר שלה, מאכילה, מתחזקת היטב, דוחפת ומקדמת לו את הקריירה, אבל, כאמור, הוא שלוחה שלה. לכן היא מתייחסת אליו כמו אל תוכנית חיסכון: השקעתי – ואני מצפה לריבית. המסר מאחורי ההתנהגות של אמא פולנייה, כפי שמודגם בהרבה בדיחות, הוא 'האיש הזה הוא יצירה שלי ואני מצפה לתשואה גבוהה'.

     

    "בבדיחות על יחסי אמהות פולניות עם הבנים שלהן מוצגות האמהות כלביאות שלא מוכנות לשחרר את בנן לחיים משלו ולזוגיות משלו, אחרי שהשקיעו בו את כל יהבן. הן מצפות מהילד להישאר תחת

    סינרן ולהביא לאמא נחת. זה מסביר גם את שלל הבדיחות על החמות הפולנייה, השונאת את כלתה מתוך חרדה עמוקה שזו תיקח לה את בנה ותרחיק אותה מ'קופת הגמל' שלה, מהפרויקט בו השקיעה את מיטב משאביה. למשל, בחור פולני מביא הביתה שלוש בחורות ואומר לאמו: 'אמא, אחת מהבחורות האלו היא כלתי לעתיד! נראה אם תנחשי מי זו'. אמו הפולנייה בוחנת בעיון את שלוש הבחורות. כעבור כמה דקות ניגש הבן ושואל: 'נו, את יודעת?'. אומרת האם: 'כן. זו האמצעית'. אומר לה הבן: 'כל הכבוד. איך ידעת?'. עונה האם: 'מהרגע הראשון לא סבלתי אותה'".

     

    - ובתה של האמא הפולנייה? גם לה לא קל.

     

    "לעומת הבן, הבת שלה היא שלוחה מסוג אחר. הבת אמורה להמשיך את המורשת של האשה שמאחורי הקלעים, המושכת בחוטים. לכן, עליה להבליע את רצונותיה, את האישיות והשאיפות שלה. אמא פולנייה לא עסוקה בקידום הקריירה של הבת. היא איננה שואפת שבתה תממש את עצמה ואינה מתעניינת באינדיבידואליות שלה".

     

    - מה היא כן רוצה מהבת?

     

    "לעומת מאות בדיחות הנוגעות ליחסים של הפולנייה עם בעלה ועם בנה, היתה רק בדיחה אחת על אמא ובת. כשבדקתי מדוע, הבנתי שאין בדיחות על אמא ובת פשוט כי האמא הפולנייה רואה את הבת שלה כחלק ממנה. אותה בדיחה בודדה שמצאתי בכל זאת על יחסי אמא ובת פולנייה, אומרת הרבה על הדינמיקה הרגשית והערכית שמסתתרת מאחורי יחסי אמא ובת: במטוס עמוס נוסעים נשמעת צעקה: 'הצילו, יש רופא במטוס?'. אחד הנוסעים מגיע במהירות ואומר לצועקת: 'אני רופא, מה הבעיה?'. אז הגברת הפולנייה עונה לו: 'נעים מאד, בוא תכיר את הבת שלי, היא כאן לידי'.

     

    "קודם כל ומעל לכל, אמא פולנייה רוצה שהבת שלה תתחתן. וכמה שיותר מוקדם יותר טוב, ועם בעל שאפשר לשאתו כמו מדליה על הדש. רופא, עורך-דין, מישהו שיבטיח את עתידה של הבת. אם הבן הוא השלוחה של האימא הפולנייה בעולם הגדול, בחוץ, הרי שהבת היא ההמשך שלה בעולם הפנימי, בחיי הבית, בהבאת הדור הבא לעולם, בשמירת הביטחון ומראית העין של ערכי המשפחה המסורתית. כדי שהבת 'תצליח' להיות פולנייה טובה, עליה ללמוד למחוק את עצמה, לא לעסוק בצרכיה ובשאיפותיה שיובילו אותה, חס וחלילה, לפתח קריירה או רומנים סוערים או להשקיע אנרגיה באפיקים אחרים, שמפריעים לשימור ערכי הבית והמשפחה הנורמטיבית".

     

    - איך הילדים חיים עם זה?

     

    "הבן של האמא הפולנייה חש שמצפים ממנו להצליח, להביא למשפחה כבוד והישגים בעולם החיצון, מבלי להתרחק ומבלי לבסס לעצמו חיים נפרדים משלו. אמא תסבול מאוד אם אשה אחרת תיהנה מפירות ההשקעה שלה. ואילו הבת של האמא הפולנייה חשה שמצפים ממנה לדכא את עצמיותה, לשמש כהמשך לדורות של נשים שכוחן היה סמוי, צרכיהן, שאיפותיהן וכשרונותיהן נגנזו, ובמקומם הן יכלו לבטא את הכוח המניפולטיבי של הסבל, ההקרבה העצמית והתובענות המאשימה.

     

    "הצורך הנואש לקבל מבלי לבקש, מאלץ את הפולנייה לגייס טקטיקות מתוחכמות כדי לזכות ביחס, עזרה והערכה. אז איך היא עושה זאת? היא תבטא סבל, גופני בדרך כלל ('אני נופלת מהרגליים'), היא תזכיר שוב ושוב את הדברים הטובים שעשתה למענך ('אבא ואני הרגנו את עצמנו בעבודה כדי שתלך ללמוד רפואה'), היא תיתן מעל ומעבר למה שאתה צריך (ארוחות דשנות) והיא תאשים ('כבר שבוע שלא התקשרת'). היא תעשה הכל מלבד לומר את האמת הרגשית: 'אני זקוקה לך, אני רוצה שתתייחס אלי, שתבלה אתי זמן, אני עייפה, בודדה, אני אשמח מאוד אם תעזור לי'".

     

    - איך מסבירים את זה?

     

    "חשוב להבין ללבה. היא כלואה בחינוך ובתרבות שהפכו לטבע, והם אוסרים עליה לדאוג לעצמה, לצרכיה ולתשוקותיה. לכן היא נותנת מתוך משאלה לא מודעת לקבל החזר, לזכות בהכרה. התנהגות זו מפעילה מעגל קסמים שלילי. הצד השני – הבן, הבת, או אדם קרוב אחר – אינם קולטים את המסר האמיתי. הם אינם מבינים שאמם התשושה מבקשת קצת הערכה, פינוק, תודה ועזרה. הם שומעים בעיקר טרוניות, חשים מואשמים, חשים אחראים לסבל של אמם, חסרי אונים מול העשייה הרבה המתישה את האם ומונעת מילדיה לפתח כישורים עצמאיים.

     

    "פולנייה טובה היא למעשה קורבן של חינוך לדיכוי הצורך והיצר. היא מבשלת לכל המשפחה אולם איננה אוכלת בעצמה. היא 'מקריבה' את עצמה למען ילדיה, מעניקה לכאורה בנדיבות רבה. אבל הצורך בהכרת תודה, הרצון להגיד 'די' או לקבל עבור עצמה – כל אלו אסורים עליה, אם בשל נורמות תרבותיות, ואם בשל התפתחות במשפחה שחינכה לוותרנות קיצונית וביטול העצמיות".

     

    - איזו מין תרבות זו?

     

    "למעשה ניתן לראות בפולניות מעין עיוות, הקצנה מעוררת גיחוך או כעס של החיברות הנשי. חינוך לנדיבות מוגזמת עד כדי זיוף. חינוך של הסתרת הצורך, אשר מתועל לערוצים עקיפים וסמויים – בביקורת, בתובענות סמויה, בדיכאון או מרירות אשר מייצרים כעס, אי נוחות ורגשות אשם אצל האנשים בסביבה.

     

    "הפולנייה לא נולדה כזו. היא צמחה תחת מכבש ששלל ממנה את הזכות לדעת מה היא רוצה ולבקש זאת בדרך ישירה, פשוטה ויעילה. לא היה מי שיעודד אותה לדרוש, לעמוד על שלה, לשמוח בעוצמה שלה, לאהוב את גופה ולכבד את צרכיה. כמו ההפרעה הנרקיסיסטית, תכונת הפולניות מתפתחת על רקע של היעדר סביבה הורית מטפחת. בסביבה הפולנית, הילדה גדלה עם דרישה מתמדת לתת, לוותר, לציית לכללים חברתיים של התעלמות מהחיוניות, היצריות והזכאות".

     

    חזור למעלה
    שורשי הפולניות

    חלק מעבודתה של עירית קליינר-פז כלל גם מבט היסטורי על שורשי הפולניות. מהזווית הזו, יכולה הפולניות להיות עניין של היסטוריה ולאו דווקא עניין של גיאוגרפיה. בתקופה שבה דורות נמחצו תחת עולן של מלחמות עולם, הגירה ומשברים כלכליים עולמיים – הצורך בהסתפקות במועט ובהקרבה עצמית היה צורך קיומי. במפגש עם ניצולי שואה ועם בני הדור השני, ניתן לראות באופן חריף את הטראגיות של קורבנות התקופה: אנשים שלא מרשים לעצמם לשמוח כי איבדו את יקיריהם, ואינם יודעים להזדקק כי שרדו בזכות ההצטמצמות והוויתור על צרכים בסיסיים.

     

    ניתן לשער כי הדפוס של הימנעות מהצטרכות התחזק במיוחד בתקופות בהן מסוכן היה להצטרך, לא רק מבחינה חברתית ותרבותית, אלא גם כדרך לשמר את הקיום הפיזי. ואז, בזמנים נוחים יותר, התקשו קהילות, משפחות ואנשים לסגל לעצמם שוב את החופש לקחת, לדרוש ולהזדקק. כך נוצרה תמונת המצב של "הקרבה עצמית" הנראית נלעגת ומיותרת בימים של שפע ורווחה, אך בעבר אפשרה לשרוד.

     

    גם תופעת ההיצמדות, והקושי לשחרר את הילדים לעצמאות ונפרדות, מוכרת מיחסי המשפחה של ניצולים ואנשים שסבלו אובדנים קשים. התנהגות זו היא כמעט "רפלקס" של הצורך להיאחז במשפחה, בקרובים, להיות ניזונים מהם בחיים, בצמיחה, ולהשיג ביטחון בהמשכיות. האם היהודייה, הנצמדת לבנה, המנסה לשלוט בחייו ולכוון את מעשיו, גם היא תולדה של אובדנים, הגירה, טלטלות ושינויים, שעוררו בה את הצורך לנעוץ ציפורניים רגשיות בילדיה, פן יתרחקו או ייפגעו.

     

    "במצב קיצוני", אומרת קליינר-פז, "התנהגות 'פולנית' או נרקיסיזם של הקרבה עצמית, עשויים לפגוע באיכות החיים הרגשית ולסכן יחסים במשפחה, בחברה ובעבודה. הפולניות גוררת ריחוק ועוינות ביחסים בינאישיים, שכן הצד ה'נותן' (הפולני) הולך ומטפח רגשות של מרירות, תשישות, אי צדק וחסך, והצד ה'מקבל' הולך ומתמלא רגשות אשם, כעס על זה שהוא תמיד בתפקיד הנזקק וחסר האונים. הצד המקבל חש מסורס, כמי שאין לו מה להציע, ואילו הצד הנותן מתקשה לחוש שמחה, סיפוק וערך עצמי.

     

    "המסר של 'אני לא צריכה ממך כלום', שמיועד להעניק לי כוח והגנה מפני חשיפת חולשות אנוש, הופך לחולשה ולמלכודת. זוהי העמדת פנים שמסתירה חלקים אמיתיים וחשובים של העצמיות, ואינה מאפשרת הנאה מיחסים הדדיים של נתינה וקבלה בשני הכיוונים. ללא חשיפה מסוימת של מאוויים ורגשות, לא תהיה אינטימיות ממשית, לא תתאפשר התנהגות אותנטית, והתוצאה, כאמור, תהיה ניכור מהזולת, בדידות ותסכול. ביחסי אמא ובת, המצוקה והזעם מתבטאים בתחושת הבת שהיא נשלטת על-ידי ציפיות ותכתיבים חברתיים שאמא מעבירה לה בלי לראות אותה, את האישיות הייחודית שלה, הרצונות, הכאבים, השאיפות והמעלות שלה".

     

    - ועוד לא דיברנו על החותנת הפולנייה.

     

    "האמא הפולנייה של הבת מופיעה בבדיחות ובקריקטורות דרך דמות החותנת. נראה שלגבר, לבעל של הבת, יש את הזכות לחוש עוינות לאמא, לראות כיצד היא משתלטת על חייהם. עשרות בדיחות יש על התסריט האימתני בו החותנת, האמא של האשה, מגיעה לביקור ומשתלטת על חיי המשפחה. נראה שאפילו בבדיחות אין לבנות זכות לחוש תרעומת על השתלטותה של אמן על חייהן, אלא הגבר נדרש להתקומם עבורן. למשל, גבר ממתין בבית-החולים בו מאושפזת חמותו. אשתו מחכה לחדשות בטלפון. הרופא יוצא מחדר הניתוח ואומר לו: 'אני מצטער אדוני, תתכונן לגרוע מכל'. מתקשר הגבר לאשתו ואומר לה: 'מותק, תתכונני, אמא שלך חוזרת הביתה'".

     

    חזור למעלה
    הקץ לפולניות

    ולסיום, שאלת השאלות: איך יוצאים מזה? האם ניתן בכלל להיפטר אי פעם מהפולניות הטרחנית הזו, או שמא זו גיבנת לכל החיים? "המשימה הפסיכולוגית אצל מי שמזהה אצל עצמה 'סגנון פולני'", אומרת קליינר-פז, "היא לחזק את יכולתה לדעת את צרכיה ורצונותיה האמיתיים, ובעיקר – להשיג או לבקש אותם באופן גלוי וישיר. פולנייה שתלמד לבקש את מה שהיא רוצה וזקוקה לו באופן ישיר ויעיל, תוכל להיפטר בהדרגה מהמעגלים השליליים שהיא כלואה בתוכם. המכשול טמון, לרוב, בקושי לזהות את הרגשות והצרכים האמיתיים, להכיר בהם ולבטא אותם בדרך יעילה. בדרך שתביא ליחסי תן וקח שוויוניים.

     

    "חוסר הנפרדות שיש לפולנייה עם בני-המשפחה, גם הוא מאיים על הקשרים ומפריע להתפתחות העצמיות של בני-המשפחה. במיוחד כאשר מדובר בהורה, חשוב להיות ערניים ולא לפגוע במרחב של

    הילדים לממש את עצמם. בטיפול פסיכולוגי ניתן לראות שהדרך להשיג יעד זה היא לעתים קשה, ארוכה ולא מושלמת. בדרך יש צורך להתגבר על רגשות בושה או חרדה מפני חשיפה של הצרכים והמאוויים. להתגבר על הפנמות של דורות אשר חינכו אותנו, האמהות הפולניות, לוותר על העצמיות ולהסתיר רגשות וצרכים. אולם זיהוי של הבעיה והתכוונות למטרה של שינוי, תוך דיאלוג אותנטי עם אנשים קרובים, תוך מאמץ למודעות וזיהוי של ההתנהגויות הבעייתיות, יכולים להביא הקלה ממשית".

     

    - אז ללכת לטיפול?

     

    "לעתים קרובות, טיפול זוגי או משפחתי הם מסגרת טובה להתבוננות באינטראקציות וביחסים המעגליים של הפולנייה עם הקרובים לה. גם טיפול קבוצתי מאפשר זיהוי של דפוסים בהם אדם מסתיר את עצמיותו ומבטא את צרכיו באופן עקיף ומניפולטיבי, ובכך מעורר אצל הזולת כעס, אשמה או בלבול".

     

    ברשותכם, עוד בדיחה אחת לסיום: פולנייה מספרת לחברתה בגאווה: "הבת שלי התחילה ללכת לפסיכולוגית". שואלת השנייה: "מה את כל-כך שמחה?". עונה הראשונה: "תארי לעצמך, היא מוציאה 300 שקל לשעה, ועל מי היא מדברת כל השעה הזאת? עלי!".

     

    "לכל מי שקרא את הדברים וחושב על הדמויות שקרובות לו, שמתנהגות בצורה כזו, חשוב לזכור: הצורך הנואש ביחס, בהכרה, שאתה חש אצל /אמך /אביך אשתך, איננו פסול", מסכמת קליינר-פז. "הוא עובר בשפה קשה לעיכול, הוא מרגיז, אבל עדיין ניתן להקשיב לו. סביבה אוהדת, מכירת תודה, סלחנית, אשר קוראת בין השורות את צרכיה של הפולנייה לכבוד, חום והכרה, תוכל לסייע לה להפשיר ולהיות פחות קשה, מאשימה ומרירה.

     

    "ועוד התנצלות אחת גדולה, בפני כל האנשים הנפלאים שבמקרה משפחתם נולדה בפולין. מושג הפולניות משמש כאן, כמו גם בבדיחות, כביטוי פופולרי המייצג סגנון אישיות, סגנון התנהגות, אשר בהחלט אינו נחלתם הבלעדית של יוצאי פולנייה. 'פולניות' איננה עניין של גיאוגרפיה. היא כנראה תופעה פסיכו-סוציו-היסטורית וניתן למצוא אותה במשפחות מכל מדינה ועדה".

     

    "הדינמיקה הזו, של רצונות וצרכים בלתי גלויים, כשצריך למצוא דרך אחרת להפעיל ולשלוט בזולת, מייצרת את הדמות האימתנית הזו שמופיעה בבדיחות: שתלטנית, מושכת בחוטים סמויים, רוצה ולא מבקשת, מקבלת ולא מכירה תודה"

     

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סי די בנק
    מנורה? אל תחליף מנורה, אני כבר אשב בחושך
    צילום: סי די בנק
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים