שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אם בארזה נפלה שלהבת
    בכל מדינה המכבדת את עצמה היה "ארזה", בית ההבראה ההיסטורי במוצא, גן לאומי או לפחות אתר מורשת מטופח, אבל אצלנו? אצלנו אפשר להזניח את גינת הרצל הזנחה פושעת, לגדום עצים שנטעו שם יצחק בן-צבי ונשיאי ישראל שבאו בעקבותיו, ולתת למבנים המיוחדים להתפורר. אין מוצא?

    "גינת הרצל" יכולה להיות גן עירוני בחולון או גן שעשועים ברמלה, היא יכולה להיקרא על שמו של חוזה המדינה וגם על שמו של מישהו שנקרא על שמו. אבל בהרי ירושלים יש "גנת הרצל" שנקראת כך מכיוון שהאיש ההוא עם הזקן, זה מהשטר של ההרצל, היה שם, וגם ייסד את הגן בנטעו בו עץ. זה לא אי שם מעבר להרי החושך, אלא במתחם בית ההבראה הנטוש 'ארזה' שבמוצא. שתי דקות מכביש ירושלים תל אביב.

     

    בכל מדינה המכבדת את עצמה היה המקום גן לאומי או לפחות אתר מורשת מטופח

     אבל אצלנו? אצלנו אפשר להזניח את גנת הרצל הזנחה פושעת, לגדום עצים שנטעו שם יצחק בן-צבי וכל נשיאי ישראל שבאו בעקבותיו, להזניח ולתת למבנים המיוחדים להתפורר, ואחר כך להעלות לאתר בולדוזרים ולעשות ממנו שכונת יוקרה. העיקר שמניות הנדל"ן בעלייה, ושלכיוון קוראים 'קדימה'.

     

    למען הסר ספק: בית ההבראה הנטוש שבימים אלו החלו בהריסתו נועד להריסה והתוכנית לבניית 222 יחידות דיור במתחם אושרה כדין. יתרה מזו, בית המשפט בירושלים קבע אשתקד כי "התכנית אשר אושרה אמנם התייחסה לאופי היישוב מוצא הסמוך, לשמירה על שטחים פתוחים ומבנים ועצים לשימור". למען הסר צל צלו של ספק: אף אדם שפוי בארץ לא מעלה בדעתו שיאונה לאותם 'מבנים ועצים לשימור' דבר וחצי דבר. מעבר למה שכבר קורה.

     

    הרצל עולה לרגל

     

    ראשיתה של ארזה היא בעת ביקורו של הרצל בפלשתינא ברודפו אחר קיסר גרמניה וילהלם השני. אחרי פגישתו (המדכדכת למדי) עם הקיסר, ב-2 בנובמבר 1898, מציע שמואל ברוזה, תושב מוצא, לבנימין זאב לבוא ולראות חקלאות יהודית בארץ ישראל.

     

    מוצא, רק על מנת ליישר קו עם ההיסטוריה, הוקמה עשור לפני מקווה ישראל, ח"י שנים לפני אם המושבות, וכמעט יובל לפני ראשון-לציון (שדפקה שם יומרני משהו). מוצא הייתה בעצם הייתה חלוצת החלוציות הציונית. חוזה המדינה העגום נענה להזמנה, מוותר על הצעת הנער לטפס לגבעה על גב חמור ועושה זאת ברגל, מחשש שמתנגדיו בירושלים יגידו שהוא חושב עצמו למשיח. הרצל הקודח, כל כולו התלהבות מחוסנו של האיכר היהודי, כותב ביומנו "במוצא, על חלקתו של ברוזה, על צלע הגבעה נטעתי ארז צעיר. וולפסון נטע דקל קטן".

     

    הארז הצעיר היה דווקא ברוש, כפי שמספר בהרחבה המאמר "עץ הרצל, ברוש או ארז", עוד מסופר שם על גדיעת הארז ב-1915, ועל הנסיון להעלות את 'תמר וולפסון' באש. הדקל הקטן כבר לא כל כך קטן, והוא עדיין ניצב שם, בלב העזובה.

     

    מה נשאר מגדולי האומה

     

    חתיכת סיור סוריאליסטי. כל המבנים של בית ההבראה, מלבד שניים שמיעדים

     לשימור, נראים כמו אחרי הפגזה (בטח בכדי לא לשלם ארנונה). הארמון של ארזה, בניין ניאו-קלאסי שתכנן האדריכל יוסף ברלין ושזכה גם לכינוי 'הבית הלבן', נטוש ופרוץ, וצמד דגלים בלויים מתנוססים על גגו בן ה-82. שאריות של מה שהיה כאן פעם פזורות בכל עבר: תיבת דואר חלודה, שלטים מתקופות שונות, מנגל שמישהו השאיר בו את הסעודה האחרונה, בית באוהאוס גדול שנבנה כאן בשנות ה-30, שלל פסולת פלסטיק, ורדים לא גזומים שמתעקשים לפרוח, מכשיר טלפון שעל גביו צרוב 'בית החלמה "ארזה" מוצא', קוצים ועשבים, בריכת שחייה מפיברגלאס כחול, עצים שנטעו 'גדולי האומה'. 

     

    הוא לא לבד, 'תמר וולפסון'. גם גדם הברוש שם, מוגן בכלוב ברזל קטן. השבוע נזכר פרופסור אהוד זיו, ראש סניף ירושלים של החברה להגנת הטבע ויליד

    מוצא, כי כשפונה ממוצא כילד עם שאר אנשי הישוב בתחילת 48', הם לקחו עמם את הגדם במשוריין לירושלים ובתום המלחמה הושב העץ למקומו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהעץ פונה ירושליימה. עוד בעשור השני של המאה הקודמת, שנים ספורות אחרי מות העץ, נלקח הגדם למשמורת באקדמיה היחידה שהייתה אז בעיר הנצח - בצלאל. עתה הגדם במקום בו גדל, וליד הכלוב שלו ברוש לא צעיר שנטע אוסישקין. לית גנת הרצל מדרכה יפת אבנים ובצדה השני בושה נוספת: חלקת נשיאי ישראל. נשיאי ישראל, מבן-צבי ועד הרצוג, נטעו פה ארזים גם הם. החלקה - מיותר לציין - מוזנחת, ורק שלטים מטונפים ושמוטי אותיות מעידים על מה שאמור היה להיות פה. 

     

    ותיקי המקום זועמים. מישהו, כך הם מספרים, גודם בשנים האחרונות את העצים שנטעו הנשיאים. זו וודאי היד הנעלמה של אדם סמית, אבי הכלכלה החופשית.  

     

    מפריטים את ההיסטוריה 

     

    בשנות ה-20 הוקם כאן בית הבראה, על פי חזונו של הרצל, ובשנת 1930 הוקם בניין המנהלה (באוהאוס לשימור). באתר "ירושליים בת קיימא" מובא סיפורו של בית ההבראה לחלוצים "ארזה" בהרחבה. 60 מיטות היו בו, הוא היה הגדול במזרח התיכון, וידע ימים יפים. ביאליק, כצנלסון, ובן גוריון, רובינא ואלכסנדר פן (כן, כן. בצריף של הגנן על פי הרכילות).

     

    נפתלי רז, שמדריך מעת לעת סיורים במקום, מלא תיאורים היסטוריו-עסיסיים

     אודות המקום. לא רק הנואפים, כל המי ומי באו הנה עד שנות ה-50, ורז מספר שגם שייח'ים מהמפרץ נשמו כאן אוויר הרים צלול באמצעות דרכונים זרים. ארזה, שהייתה טרום המדינה נטועה בסביבה ערבית, פונתה בינואר 1948 לארבעה חודשים. בתום המלחמה שבה לפרוח תחת שרביטו של אריה סגל, ששיקם את המקום וניהל אותו שנים ארוכות.

     

    ככל שהלכה המדינה והתבגרה, גדל מספר החדרים במתחם, והמקום הפך עממי יותר. ישנה כמובן גם הגרסה המפא"יניקית על פיה זה היה בית הבראה של ממש מהיום הראשון, 'סנטוריה כדת וכהלכה', לפועלים החלשים והחולים. הרצל אמנם נטע פה ארז מסוג ברוש, אבל בכניסה לבית הלבן ישנם גם ארזים מסוג ארז.

     

    כך או אחרת, המצאת מזגן האוויר הורידה רבות מאטרקטיביות המקום, שהפך בסוף שנות ה-80 למרכז נופש לסמינרים והשתלמויות. היום קצת לא מנומס לדבר על זה, אבל מי שהיו ראשונים להפריט את נכסי הציונות היו דווקא מי שעמדו בראש הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל, חיים רמון ועמיר פרץ, שמכרו באמצע שנות ה-90 את בית ההבראה ואת חברת "הכשרת היישוב" לבעלים פרטיים. פוסט ציונות.

     

    למותר לציין שאת רוב האדמה לבניית בית ארזה תרם שמואל ברוזה כיובל אחרי ששימש כשושבין לנטיעת הארז המפורסם באדמתו. למרבה המזל (או נדבת לבם של הבעלים החדשים) לא הספיקו להרוס אותו לפני ששוחרי השימור עתרו לבית המשפט שקבע שאין לפגוע בארבעה מוקדים במקום: הארמון, בניין המנהלה, חלקת נשיאי ישראל, וגנת הרצל. שווה היה לחשוב על שימור המכלול, לא רק הנקודות אלא גם הקו העובר ביניהן.

     

    דינימיקה של הרס, טייק 2

     

    המקום מגודר ושמור, ועל מנת לסייר בו יש לבקש אישור מבעליו. לדברי רז, מעולם לא אסרו אלו את הכניסה על מי שרוצה לבוא ולראות, וכל שיש לעשות הוא לתאם

     את העניין עם ענת, המזכירה של בוי-בוי מהחברה להכשרת היישוב (בטלפון

    03-7962264). ארזה ממוקמת בכביש בין מוצא למוצא עילית, אליו מגיעים ממחלף הראל. הכביש עונה לשם "7 אחיות", והוא סיפור בפני עצמו שפרסם פה דובי זכאי לפני שנים אחדות בצירוף הסבר הגעה מפורט. אפשרות נוספת היא להצטרף לאחד הסיורים שמדריך רז במסגרת המרכז לתרבות ירוקה בירושלים. הסיור הקרוב מתוכנן ליום שישי, 20 בינואר, "אבל ייתכן שאקבע גם תאריך מוקדם יותר, בהתאם להתפתחויות בשטח", אומר רז.

     

    יאמרו המסנגרים 'מה יש לכם אתם הירוקים? למה אתם תמיד נגד? המקום הרי מיועד לשימור'. אין אלא להפנות את תשומת הלב אל ביר אל מוקדסי. לפני כשנה וחצי פורסמה כאן במדור הכתבה 'דינמיקה של הרס בנתניה' שעמדה על נטייתם של מבנים הסטוריים להיהרס, בעיקר כשיש חגיגת נדל"ן באיזור. והנה, החודש פורסמה בפרומים של ynet, תמונה ובה מה שנותר מבית הבאר העתיק - עוד מגרש לקוטג'. מעניין מי הרוויח מזה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בית ההבראה לפועלים
    צילום: גילי סופר
    שרידים מתפוררים של היסטוריה
    צילום: גילי סופר
    מומלצים