בשביל החוויה
ברון הדם דיוויד קרוננברג, שרטורספקטיבה לסרטיו עולה בסינמטקים, מתקרב בימים אלה בצעדי ענק גם לטקס האוסקר: "מעולם לא היה אולפן או מפיץ שתמכו בסרט שלי לאוסקרים", הוא אומר, "אז חשבתי, טוב, אני כבר אעשה את זה. רק למען החוויה והשעשוע"
לפני כחודשיים קרה לבמאי הקנדי דיוויד קרוננברג משהו בלתי צפוי. סרטו, "היסטוריה של אלימות", על בעל דיינר אלמוני שהופך לגיבור אמריקאי, מצא את מקומו בטבלת עשרת הסרטים הקופתיים בארצות-הברית, וזיכה את יוצרו בביקורות הטובות ביותר שקיבל מזה שנים. לראשונה בתולדותיו, מוצא עצמו מי שרגיל לפעול בשוליים הפרובוקטיביים של הקולנוע במסע קידום אינטנסיבי של סרטו לקראת טקס האוסקרים הממשמש.
"למשך עשר דקות האמינות שלי בהוליווד עולה", הוא מספר בשיחת טלפון שהוא מנהל עמי ממשרדו בטורונטו. "אחרי שמנהלי אולפנים ראו את 'ספיידר', למשל, הם נהיו מודאגים אם אני האיש שהם באמת רוצים. הם מבינים סרט כמו 'היסטוריה של אלימות' הרבה יותר טוב. ולכן, נכון לרגע זה, אני מקבל הצעות מאנשים שלא היו חושבים עלי קודם, אבל בה בעת הן לא ממש מעניינות אותי".
אבל הסיבה לראיון היא רטרוספקטיבה מקיפה שנערכת לסרטיו בשלושת הסינמטקים הגדולים בארץ, וכוללת את כל סרטיו
הארוכים כמעט (למעט "Dead Zone" על-פי סטיבן קינג), וכן שתיים מיצירותיו המוקדמות והמסקרנות ("סטריאו" מ-69' ו"פשעי העתיד" מ-70'), ועוד סרט קצר אחד, שש דקות אורכו, "מצלמה", אותו ביים ב-2000. מבחינה זו, יספק "חודש קרוננברג" הזדמנות להיחשף לעבודותיו הראשונות של מי שכונה "ברון הדם" ו"מלך אימת המין", ויצר, כמעט במו ידיו, ז'אנר קולנועי חדש: בודי-הורור. באופן שונה מהדמות העולה מהסרטים שייצר, הוא מתגלה מעברו האחר של הקו כאדם שקט, רך דיבור ונעים שיחה.
אימת הגוף
במרכז סרטיו של קרוננברג ניצבת אותה מעטפת חיצונית המבחינה את האדם מהעולם, וקרויה גם הגוף האנושי. הקולנוע שלו מבקש להגדיר מחדש את חוויית הגוף באמצעות הטכנולוגיה המודרנית, לשבור את האופוזיציות המקובלות בין רוח וחומר, חוץ ופנים, אורגני ומכני, "עצמי" ו"אחר". זהו קולנוע שבו הדימוי המופשט מתממש בבשר, והוא עשיר על כן באימאז'ים סוריאליסטיים מדהימים שכמותם לא נראו מאז בונואל, כולם-כולם קשורים במטמורפוזות גופניות – ראשים מתפוצצים ב"הסורקים", קלטת וידיאו הנבלעת בבטנו של הגיבור ב"וידיאודרום", או אקדח עשוי עור ועצמות ב"אקזיסטנז". שלא לדבר על הרחם החוץ גופי שממנו בוקעות דפורמציות רצחניות ב"צאצאים", סרטו מ-79', שקרוננברג רואה בו את התשובה שלו לדרמת הגירושין עתירת האוסקרים, "קרמר נגד קרמר". מתבקש, על כן, לתהות אצלו מנין המשיכה להתעסקות הזו בטרנספורמציות המחליאות שעובר הגוף האנושי.
"זה קשור ליחסי הפילוסופי לחיים. בעבורי, הגוף הוא השק הראשון של הקיום האנושי. אני אתיאיסט. אני לא מאמין בחיים שאחרי המוות. אני לא מאמין בהבחנה בין גוף לנפש. זה טבעי לי להתמקד בגוף. זה המהות של מה שאנחנו. יותר מאשר ללכת לכיוונים מופשטים, אני נמשך אל הפיזי. זו לא באמת אובססיה. אני מתעניין באותם רגעים שבהם דברים משתבשים. אם אתה משלב את כל זה – יש לך את עבודתי".
העיסוק במה שניתן לכנותו "אימה אינטימית", זו שקשורה לגוף ומתחוללת על פי רוב בבית, מצוי כבר בסרטו הארוך הראשון, "צמרמורת" (75'), שהפיק ידידו איוון רייטמן, לימים במאי הלהיט הקופתי "מכסחי השדים". סרט שהופק בתקציב של 185 אלף דולר בלבד, ועניינו טפיל העובר בין בני אדם במהלך סקס, חודר בהדרגה לגופם של דיירי בית דירות יוקרתי, והופך אותם למפלצות שטופות אורגזמה. אני מציין באוזני קרוננברג שדימויי "הפריצה" מתוך הגוף כאן השפיעו, ארבע שנים אחר כך, על סרט כמו "הנוסע השמיני", והוא מאשר: "אני חושב שאחד התסריטאים שם הכיר את סרטי היטב".
בסרטו הבא, "התקף טירוף" ("rabid"), כיכבה מלכת הפורנו מרלין צ'יימברס ("היא המציאה 'שיטה' משל עצמה", אמר פעם קרוננברג בראיון עמו. "כשהיתה צריכה לבכות, צ'אק - בעלה/אמרגנה, שקודם לכן היה נשוי לכוכבת פורנו אחרת, לינדה לבלייס - היה אומר לה 'זכרי מתי שפלאפי מת' – זה היה החתול שלה – ואז היא היתה בוכה"). היא מגלמת שם אישה צעירה, שהניתוח הפלסטי שעברה יוצא מכלל שליטה, והופך אותה לערפדה שמוצצת את דם קורבנותיה באמצעות איבר מין זכרי הצומח בבית השחי שלה. כבר אז זכה קרוננברג לחופן גינויים מצד מבקרות פמיניסטיות שמחו כנגד הצגתה של המיניות הנשית כמפלצתית, ומאז דבקה בו תדמית שונא הנשים שהגיעה לשיאה ב"תאומי המריבה" (88').
"יכול להיות שאביים את הפיילוט", מגיב קרוננברג על הידיעה שיצירת המופת הזו שלו, על גניקולוגים-תאומים זהים (בגילומו המזהיר של ג'רמי איירונס) החולקים ביניהם אותה אישה, עשויה להפוך בקרוב לסדרת טלוויזיה. "בגלל ההצלחה של 'ניפ/טאק' – שלא ראיתי, אבל שמעתי עליה – הרעיון של מלודרמה רפואית משונה נראה פתאום מושך ל-HBO. התסריט נכתב ממש בימים אלה בידי ווסלי סטריק, וההסכם הוא שאהיה המפיק בפועל".
נראה לי שמעולם לא היית קרוב כל כך לקבל מועמדות לאוסקר.
"מאוד מתוק מצדך להגיד את זה, ואני חושב שאתה צודק. 'ניו ליין' מאוד נלהבת לתמוך בסרט לאוסקרים. המשמעות של זה היא שאתה הולך לארוחות ערב כדי להבטיח שאנשים שמצביעים יראו את הסרט. מעולם לא היה אולפן או מפיץ שתמכו בסרט שלי לאוסקרים. אז חשבתי, טוב, אני כבר אעשה את זה. רק למען החוויה והשעשוע".
בהוליווד כמו בהוליווד
הוא תמיד פלרטט עם הקולנוע המסחרי, אבל מעולם לא "מכר את עצמו". גם לאחר ההצלחה של "הזבוב" (86'), כשנדמה
היה שאין דלת בהוליווד שלא תהיה פתוחה לפניו, הקפיד להיוותר נאמן לחזון של עצמו: "עיצובו מחדש של הגוף האנושי על ידי הטכנולוגיה המודרנית", כפי שמגדיר זאת אחד מגיבורי "קראש" (96'), סרטו השערורייתי שעוסק בקשר שבין מכוניות מרוסקות לאנרגיה מינית. זה, להזכירכם, האיש שכתב תריסר גרסאות, שנדחו כולן, ל"זיכרון גורלי", שעוד לפני עשרים שנה כמעט וביים את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", ושבשלב זה או אחר הוצעו לו התסריטים של "פלשדאנס" ו"ימי הרעם".
אתה מתקשה גם היום למצוא מימון לפרויקטים שלך?
"לחלוטין. התקציב של 'ספיידר', למשל, היה אמור להיות עשרה מיליון דולר, אבל הצלחנו לגייס רק שמונה. פירושו של דבר היה, שאו שלא נעשה את הסרט, או שרובנו נוותר על שכרנו – זאת אומרת, אני ורייף פיינס ומירנדה ריצ'רדסון והמפיקים והתסריטאי. עבדנו בלי כסף. למרות העובדה שבעולם הקולנוע העצמאי לשם שלי יש איזו משמעות, בהוליווד – אין לו יותר מדי".
האובססיה שלו סביב הגוף היא, במידה רבה, חלק מעיסוקה של החברה המערבית במאה ה-20 באידיאל של הגוף השלם מחד, ובדחוי מאידך. מכונים לטיפוח הגוף, העיסוק הנרקיסיסטי בפיתוחו, גופניותם "היתרה" של שרירנים כשוורצנגר (שבכמה מסרטיו אף העמיד את גופו כמושא לפרודיה עצמית), והניתוחים הפלסטיים – כל אלה ועוד הם עדות לעושרה של חברה, שבה יש לאנשים די והותר זמן וכסף להקדיש לגופם. מנגד, אמני מייצג כמו האמנית הצרפתייה הפרובוקטיבית, אורלן, מבקשים לנגח תפיסות מסורתיות של יופי באמצעות ניתוחים קוסמטיים המתועדים בווידיאו שהם מבצעים בגופם שלהם עצמם, ואשר הופכים אותם לזירה של פליאה, חריגות וגרוטסקה. אגב, "משככי כאבים", פרויקט עתידי שקרוננברג זנח בינתיים ("החלטתי לא לעשות את זה. קשה לומר מדוע. פשוט חדלתי לאהוב את הפרויקט"), אמור היה להתרחש על רקע העולם הזה, של אמני מיצג רדיקליים.
איך אתה מתייחס לסרטי אימה עכשוויים כמו "המסור" או הגרסה המחודשת של "טבח המנסרים מטקסס", שגם הם מאוד פיזיים?
"האמת, אני לא רואה אותם. אני בררן בכל הנוגע למה שאני רואה, בגלל הזמן. אני רק רואה סרטים שאני חש שיש סיבה לראותם. רוב סרטי האימה המודרניים אינם כה מעניינים בעבורי. כמובן שראיתי את 'טבח המנסרים מטקסס' המקורי. היה לזה אפקט עלי".
ובכל זאת, מה אהבת מהסרטים האחרונים שראית?
"אני אוהב את סרטיו של מיכאל הנקה האוסטרי ('משחקי שעשוע', 'המורה לפסנתר'). יש להם עוצמה. חלק מהבעיה היא שאיני רואה הרבה סרטים כבעבר. השנה ראיתי מעט מאוד סרטים. מאז פסטיבל קאן במאי הייתי שקוע בקידום סרטי שלי. אני שב ורואה את סרטי בפסטיבלים, ולא יוצא לי לראות סרטים אחרים. אבל ראיתי את סרטו האחרון של טרי גיליאם, 'טיידלנד', ואהבתי אותו מאוד".
בכמה מסרטיך, "ארוחה עירומה" (91'), למשל, או "הזבוב", אתה משתמש בטרנספורמציה הגופנית כמטפורה לאקט היצירה. האדם-זבוב, במובן זה, מייצג את המתח שבין ה"אוטר" לחומר המעובד שעמו הוא מתעסק.
"כמובן שאדם-זבוב הוא מטאפורה טובה לכל אמן שעובד בתעשיית הסרטים, כי היא דורשת שיתוף פעולה. כמו תיאטרון ולהבדיל מספרות. כשעשיתי את 'ארוחה עירומה', נוצר איזשהו מיזוג ביני לוויליאם בורוז והעולם של בורוז. זו מעין מפלצת, מוטציה, שלא היית יוצר בעצמך. אתה תמיד אדם-זבוב. תמיד יש מיזוג של הרגישויות שלך עם אלו של הרבה אנשים אחרים – הצלם, המלחין, המעצב. זו מפלצתיות נעימה שאתה יוצר".
