מוכרחים להיות שטוח?

השורות הבאות נכתבות בכאב רב. לא משום ש"מוכרחים להיות שמח" הוא סרט רע – היו סרטים ישראליים גרועים ממנו – אלא משום שמי שחתומה עליו היא ג'ולי שלז, דוקומנטריסטית בכירה, ומי שביימה לפני שמונה שנים את "עפולה אקספרס" המלבב והמצליח, ושזהו סרטה העלילתי השני. אחת מהשתיים: או ששלז המיומנת כשלה בזיהוי התסריט המביך שכתב עומר תדמור, או שמשהו קרה לסרט בדרך אל האקרנים. כך או כך, הסרט, שברגעיו המוצלחים נראה כמו שאריות קרות של "עפולה", מעורר תוגה גדולה. סליחה, ג'ולי.

הגיבורה פה היא שמחה (סיגלית פוקס), צעירה בודדה ועבת בשר העובדת בחנות אלקטרוניקה, ושטראומה הקשורה בבת המצווה שלה גורמת לה גם היום, בגיל 35, להתנהג ולהתלבש כמו ילדה בת 12. לשמחה יש אח, גיל (טל פרידמן), שבתחילת הסרט מפוטר מעבודתו בהיי-טק, ומאהב נשוי המנהל חנות רהיטים, ושמערכת היחסים ביניהם נותרת עד סוף הסרט תמוהה עד מקוממת, וגם זוג הורים (יוסי פולק ורבקה מיכאלי), שכל חבריהם נטשו אותם 22 שנה קודם לכן, וכאשר מתבררת הסיבה לכך – אי אפשר שלא לתהות.

חלומה של שמחה השמנה הוא לערוך פיוס בשידור חי בין הוריה לחבריהם, ואת זה היא מבקשת לעשות באמצעות תוכנית טלוויזיה, "מוכרחים להיות שמח" שמה, שאת המנטרה שלה – "הגיע הזמן לסלוח, תקשיבו ללב שלכם" – שבים ומשננים כאן כדי להבטיח שלא יוותר איש בקהל שלא יבין את המסר. אך לא זו בלבד שהסרט אינו מתייחס ברצינות הראויה להיבט הנצלני והפופוליסטי של תוכניות זולות מסוג זה – אולי משום שהוא עצמו נצלני ופופוליסטי כמותן – אלא שגם אמירותיו נותרות מביכות, שטחיות וצפויות. כן, צריך לסלוח, ושמן זה יפה.

מזל שיש את פרידמן

הסרט פתטי בניסיונותיו לשאת חן. דוגמא אחת להתחנחנות המביכה שלו אפשר למצוא בידידות שנרקמת בין שמחה לאמן רחוב רוסי (אלכסנדר סנדרוביץ', מין רובין וויליאמס ישראלי), המופיע בתחנה המרכזית החדשה. הסרט מתענג על אי ההתאמה הפיזית בין שמחה העבה לפנטומימאי נמוך הקומה, ובאחת הסצינות היותר סרות טעם בו מצולמים השניים בבריכה, הוא – כשרגליו הקצרות מדשדשות במים, היא – ניצבת מוצקה על הקרקעית. זו רק דוגמא אחת – ויש רבות כאלה – לאופן המגושם (שלא לומר מתנשא) שבו מתנהל הסרט הזה.

מרבית השחקנים ב"מוכרחים להיות שמח" ידעו רגעים טובים יותר. קרן מור, למשל, הממחזרת פה את השטיקים המשומשים שלה, ומשחקת אשת טלמרקטינג, שבאופן בלתי משכנע בעליל אינה יודעת כיצד להתחבר לאינטרנט; או יוסי פולק, מבכירי השחקנים בארץ הזאת, המגלם, כאמור, את אביה הכבוי של הגיבורה, שהמאפיין היחיד של דמותו הוא שאינו שולט עוד על בלוטת השתן שלו. הוא ואשתו, שהחמיצו יחד את חייהם, גרים בסמיכות לשדה התעופה, ועל המדף בביתם – איזו סמליות זולה – מתנוסס אוסף של מטוסי צעצוע.

על התנהלות הפיל בחנות חרסינה של הסרט הזה מחפים שניים. סיגלית פוקס הסימפטית, שהיתה זונה נפלאה בהצגת "אשכבה" של חנוך לוין המנוח, וטל פרידמן שמביא לתפקידו – ילד פלא לשעבר, שהוא ואשתו אינם יכולים להביא ילדים לעולם – איכויות דרמטיות של ממש. הסצינות שבהן הוא נותר יושב דומם במכוניתו, במגרש החניה, משום שאינו מסוגל לבשר למשפחתו על פיטוריו, הן הטובות בסרט. באלה, כמו גם במוזיקה היפה שכתב אבי בללי, יש כדי לחפות במשהו על תחושת האכזבה הקשה, שמעלה הצפייה בסרטה החדש של אחת הקולנועניות המוערכות שפועלות כאן.