יורים ושרים
הסרט "חג שמח" מגולל את סיפורה של הפסקת האש שהכריזו חיילים על דעת עצמם במלחמת העולם הראשונה. "יש בכוחה של האמנות לנצח את המלחמה", אומר הבמאי כריסטיאן קריון, שמבקר בישראל לרגל הקרנת הבכורה
ערב חג המולד, חמישה חודשים לאחר פרוץ מלחה"ע הראשונה, החיילים בחזית מותשים. השלג מכסה על הגופות, מוחק לכאורה את מציאות המלחמה ומזכיר שבעורף חוגגים את חג המולד. לאורך הגבול מחליטים חיילים על דעת עצמם להכריז הפסקת אש שמאפשרת לכל הצדדים להניח את הנשק, לפשוט את האיבה ולהתאחד לכמה שעות כבני אדם בשטח ההפקר. את הסיפור הנשכח הזה, המבוסס על אלפי עדויות של חיילים גרמנים, בריטים וצרפתים שלחמו בשנת 1914 בחזית, עיבד לקולנוע הבמאי הצרפתי כריסטיאן קריון.
סרטו הראשון של קריון, "הסנונית שבישרה את האביב", היה הפקה קטנה לשני שחקנים שהביאה לבתי הקולנוע בצרפת 2.5 מיליון איש. ההצלחה אפשרה לו להוציא מהמגירה את "חג שמח", 14 שנה לאחר שהחל לעבד אותו לתסריט. "זה הסרט הראשון שרציתי לצלם, אבל נדרש לו תקציב ענק והייתי צריך לחכות", מספר קריון, שהגיע ארצה לרגל הקרנת הבכורה הישראלית של הסרט.
תקציב ההפקה, הנחשבת אחת הגדולות שנעשו באירופה בשנים האחרונות, עומד על 18 מיליון יורו. במימונה שותפות חברות הפקה מכל אירופה. גם השחקנים הם בני לאומים שונים מתוך רצון לייצר על הסט את אותה אחווה אנושית שנוצרה אז. "זה לא סיפור צרפתי, הוא נוגע לכל אלה שלקחו חלק במלחמה. רציתי לאפשר לקהל לעבור ממחנה אחד למשנהו כשלכל אחד מהצדדים חלק שווה בעלילה. זו הסיבה שהתעקשתי על שחקנים גרמנים, צרפתים, בלגים ובריטים", הוא אומר.
אפשר גם אחרת
הסרט, שנבחר לאחרונה לייצג את צרפת באוסקר האמריקני, הופץ בצרפת בגרסתו המקורית (לא בדיבוב) ב-500 עותקים. במהלך שלושת השבועות הראשונים לצאתו צפו בו 1.5 מיליון צופים. חשיפה שכזו לסרט שדובר שלוש שפות ומלווה בכיתוביות נחשבת בצרפת הצלחה שאינה ברורה מאליה. "טוענים שהקהל הצרפתי עצל, שהוא אינו מוכן להתאמץ ושהוא תמיד יעדיף סרטים מדובבים. ובכן, הסרט שלי מוכיח אחרת", הוא אומר.
מלחמת העולם הראשונה טבועה עמוק בהיסטוריה הפרטית של קריון: "נולדתי בכפר קטן בצפון צרפת להורים חקלאים. באזור בו גדלתי היתה בעבר החזית. אני זוכר כילד שעבדנו בשדות ומצאנו לא פעם נפלים של פגזים ישנים. זיכרון המלחמה מאוד קונקרטי עבורי".
הרעיון לסרט נולד מקריאה בספר עיון מאת איב בופטו שעסק במלחמה. "גיליתי שלאורכה היו לא מעט גילויי אחווה בין הצדדים הלוחמים, וריתקה אותי במיוחד שביתת הנשק הספונטנית בערב חג המולד של שנת 1914. לא האמנתי שחיילים ירו אחד על השני בבוקר ושיחקו כדורגל בערב, שאויבים שרו ביחד את מיסת החצות. הייתי חייב ליצור קשר עם מחבר הספר בשביל שיוכיח לי שהמסמכים האלה אכן קיימים, שהסיפורים האלה באמת התרחשו".
במשך שנה נבר קריון בארכיונים צבאיים בפריז, ברלין ולונדון. הוא עקב אחרי מכתבי החיילים, הוראות מפקדים ותמונות. "אפשר היה לראות אותם בבירור – חיילים גרמנים, צרפתים ובריטים – ישובים סביב עצי אשוח", הוא מספר, "הבנתי שזה באמת קרה, שלערב אחד לוחמים הניחו את הנשק ושכחו מהמלחמה, נפגשו בשטח ההפקר עם האויבים שלהם והזכירו לעצמם שהם בני אדם". הסרט מאגד למקום אחד אירועים שקרו בנקודות שונות לאורך החזית: "אספתי קטעי מציאות שנגעו לליבי וחיברתי אותם לתסריט שמתרחש במקום אחד, כי זה היה הדבר הפרקטי לעשות. הדמויות הן פרי דימיוני, למרות שהן מבוססות על אנשים אמיתיים. הן שם בשביל לשרת את הסיפור".
מה שחיבר בין החיילים באותו לילה מושלג היה שירת "Silent Night" של זמר טנור גרמני שהגיע לחזית להנעים את זמנם של החיילים. קריון בחר להדגיש שיש בכוחה של האמנות לחצות גבולות ולגשר בין בני אדם. "השירה פתחה את הדיאלוג ואפשרה לאנשים משני צדי המתרס לדבר בשפה משותפת. הסיפור הוא סיפורו האמיתי של קירשוף, זמר טנור גרמני שנחשב לכוכב על באותה התקופה. הוא שר ללוחמים הגרמנים, וכשסיים נשמעו מחיאות כפיים אדירות מצד השוחות של הצרפתים שזיהו אותו. קירשוף הסתקרן לדעת מי זה שהריע לו, נכנס לשטח ההפקר ונפגש עם המפקד הצרפתי, מה שאיפשר לשאר החיילים לצאת מהשוחות. אני מחבק את הרעיון שיש בכוחה של האמנות לנצח את המלחמה. זו נקמתה הגדולה - הכוח לחבר בין אנשים גם כשיש כאלה שרוצים להפריד ביניהם".
החיילים שהשתתפו בהפסקות האש הספונטניות בערב חג המולד 1914 סומנו על ידי המפקדות בעורף כמורדים. העונש על התרועעות עם האויב בעת מלחמה היה מוות, אך כיוון שהתופעה היתה רחבה מדי היה ברור שהוצאות המוניות להורג אינן אפשרות. במקום זה, נשלחו רבים מה"מורדים" לחזיתות שמהן הסיכוי לצאת בחיים היה אפסי. "זו אחת הדרכים להשתיק את הסיפור", אומר קריון, "היה ברור שקשירת קשרים חבריים עם הצד השני הוא תחילת הסוף של המלחמה, ומנהליה פשוט לא יכלו לסבול את הרעיון".
נאיבי וטוב לו
גם היום, 91 שנה מאוחר יותר, יש הרואים באידיאלים שהסרט מקדם מרדניים ומסוכנים. חלקים מהותיים של הסרט שאמורים היו להצטלם בשטחה של צרפת צולמו בסופו של דבר ברומניה, לאחר שקריון לא קיבל את אישורם של רשויות הצבא הצרפתי. "הם לא רצו להיות מעורבים בסרט שלטענתם מעודד מרדנות. בסופו של דבר הסרט צולם, והעובדה שהוא מוקרן בבתי קולנוע בצרפת מורה על כך שלמרות הכל, צרפת היא כנראה בכל זאת מדינה חופשית".
רשימת השחקנים המשתתפים בהפקה מרשימה. בין המשתתפים: השחקנית הגרמניה דיאנה קרוגר ("טרויה"), גרי לואיס ("בילי אליוט"), דני בון ("Pedale Dure"), דניאל ברוהל ("להתראות לנין") ובנו פורמן, משחקניה הבולטים של גרמניה. ברוהל מגלם בסרט קצין יהודי המפקד על הכוחות הגרמנים. "במקום בו נולדתי יש בית קברות עצום של חיילים גרמנים ובכניסה אליו קבורים חיילים יהודים", מספר קריון, "מכיוון שאנשים בדרך כלל מערבבים בין מלחמות העולם הראשונה והשנייה, חשבתי שזו צרך מצוינת להזכיר שהמלחמה הראשונה דיברה על אימפריאליזם. זו היתה מלחמה על אדמה, כוח ואגו שלא היתה מאחוריה אידיאולוגיה".
לביקור בישראל משמעות מיוחדת: "זה אולי טיפשי אבל עד עכשיו הסרט הוצג במדינות שהמלחמה זרה להן. יש בביקור הזה משהו סמלי. ביקרתי אתמול במקום בו נרצח יצחק רבין וחשבתי על ז'אן ז'ורס, שהיה היחיד שדיבר בשנת 1914 בגנות המלחמה וזו הסיבה שנרצח. רבין וז'ורס שייכים לזן של אנשים שמאיימים על קבוצות קיצוניות ומשלמים את מחיר אמונתם. יש רבים שהיו מעדיפים שסיפור הסרט יישכח, ואני חושב שחשוב שאנשים שחיים את המלחמה ידעו שבצד השני יש בני אדם. אני מאוד מקווה שימצא פתרון לסכסוך. אני יודע שיהיו כאלה שיתייחסו לסיפור בציניות, שהרי הציניות בימים אלה מאוד באופנה. אני לא אדם אופנתי. אנשים יחשבו שזה נאיבי, אבל אני שמח שיש ביכולתי לשמר את הנאיביות הזו".
