איך מתמודדים עם אלימות ילדים ונוער?

להפגין נוכחות ממשית של המורים גם בהפסקות, להגדיל את המרחב האישי של התלמידים, להקים מרכזי הכשרה יישוביים וליצור מעגל קוסמי של בוקר לשחרור האנרגיות. ארבעה אנשי חינוך שישתתפו בכנס העוסק בנושא, מציגים את תפיסת עולמם

ynet פורסם: 06.12.05, 15:46

ביום ראשון הקרוב (11.12), שבוע בדיוק לאחר שבכנסת הוצגה סקירה לפיה "חסרים יותר מ-1,400 עובדים במערכת החינוך ואכיפת החוק כדי למנוע את הידרדרות הנוער לאלימות", יערוך מכון המחקר "מופ"ת" כנס שיעסוק באלימות ילדים ונוער. המכון, המשתייך לאגף להכשרת עובדי הוראה במשרד החינוך, יארח עשרות אנשי חינוך שיציגו דרכי התמודדות ומניעה שונות של התופעה. ארבעה מהם מציגים כאן את תפיסת עולמם.

ד"ר אליעזר יריב, המכללה האקדמית
לחינוך "גורדון": "ישנם פרויקטים רבים למניעת אלימות, שמפרנסים לא מעט אנשי מקצוע. למרות מאמציהם הרבים הבעיות, כאילו להכעיס, הולכות ומתרבות. הניסיון המוצלח ביותר שלי היה בארגון מחדש של ההפסקות בחטיבת ביניים. במקום לערוך את ההפרדה המסורתית במסגרתה המורים שוהים בחדר המורים והתלמידים מתפרעים להם במסדרונות ובחצר, חשבנו על פתרון אחר. מנהלת בית הספר, בהסכמת ועד המורים, ערכה סידור (אותו כינינו קצת בציניות 'מורים ללא הפסקה') לפיו המורים נשארו לשבת מחוץ לחדר המורים ובכך הפגינו נוכחות ממשית וקשר עין עם התלמידים. ההשפעה היתה דרמטית.

רמת האלימות ירדה במהירות, התלמידים חשו יותר בטוחים (לפני-כן רבע מהם דיווחו שהם חשים לא מוגנים) והגניבות התמעטו. במיוחד השתפר הקשר בין המורים לתלמידים ותחושת הניכור הצטמצמה (לפני-כן למעלה ממחצית התלמידים ציינו שאין להם קשר של ממש עם המחנכים והמחנכות). המתכונת החדשה הוכיחה את מה שמציינים כל המחקרים: אין כמו נוכחות של מורים לצמצום אלימות. לא השומר בשער, לא גלאי המתכות בכניסה, לא מצלמות הווידיאו במסדרונות ואפילו לא איש משטרה, מצליחים להשרות תחושת ביטחון כמו מבוגר שמכיר את הילד וחש מחויב להגנתו".

דני לסרי, סופר, פילוסוף
ומחנך, "האקדמיה הדיאלוגית" בעין הוד: "אני מבין את האלימות בבתי הספר כתופעת לוואי של צפיפות יתר - מחסור במקום. אך כאשר מדובר בבני אדם, חוסר מקום הוא חוסר במרחב נפשי הרבה לפני שהוא חוסר במרחב פיזי. זו חוויית היסוד של ילדים רבים בבית הספר. הם חשים שאין להם מקום, שאין מקום למי שהם. הם אמורים להיות תלמידים, אובייקט בשדה ההצלחה החברתית שגם אם קוראים בשמו הפרטי לא ממש רואים או פוגשים אותו. מי שמרגיש שנותנים לו מקום יכול לתת מקום גם למישהו אחר. אבל הוא, הילד שהפך לתלמיד ומרגיש שאין לו עודפים לתת מהם, הופך כל תקשורת לאלימות. אין זה רק בית הספר, כמובן, זה עניין מקיף הרבה יותר. אלא שבית הספר היה יכול להיות הזדמנות למשהו אחר.

מה אפשר לעשות? לשנות כיוון, לשנות סדרי עדיפויות. זה לא מסובך בסך-הכל, אבל זה דורש שינוי יסודי עד-כדי-כך שאני בספק אם מערכת החינוך מוכנה לו. משבר האלימות יצטרך להיות קשה הרבה יותר, הניכור עמוק הרבה יותר, אובדן המקום והאונים דרמטיים הרבה יותר, כדי להעיר אנשים לעשייה ממשית".

טלי חזקיה ספר, תרפיסטית בתנועה ויועצת בתחום ראייה ארגונית-פדגוגית:
"תפיסת העולם שלנו מושתתת על יצירת תרבות בית ספרית שונה, המתייחסת לגוף ולנפש כאחד. תנועות הגוף שלנו משקפות מצבים רגשיים פנימיים. אנו חווים בגופנו כל תחושה, כל טראומה, כל מתח. בבתי הספר לא קיימת היום תפיסה של תרבות הגוף, ו-90 אחוז מהזמן הילדים יושבים על כסאות עץ. לבד משעתיים שבועיות של פעילות גופנית במסגרת שיעורי הספורט, אין שום התייחסות לגופם של הילדים. לא ניתנת להם כל אפשרות לתעל את האנרגיות הבסיסיות שלהם.

אבל הגוף שלנו הוא ביתנו, ואנחנו צריכים לתחזק אותו. אנחנו יודעים כי גם הילד הכי שלו בעולם לא יכול לשבת בשקט כמה שעות בלי להתנועע או בלי להביע את הגוף שלו. אנחנו אומרים בואו ניצור תרבות שמלכתחילה נותנת מקום לגוף, שתאפשר תיעול אנרגיות בצורה מיטיבה. אנחנו רוצים לטפל בסימפטום לפני שהוא פורץ. בבתי הספר עובדים בעיקר על החלק הקוגניטיבי, ואין כמעט זמן ומשאבים המוקדשים לחלק היצירתי שלנו. התוכנית שלנו מדברת על החלק היצירתי. מחקרים מעידים על-כך שילד מסוגל להתרכז 20 דקות נטו, ולא מעבר לכך. אז בואו ניתן 20 דקות קוגניציה ובשאר הזמן ניצור מקום לנפש. בסין פותחים את היום בטאי צ'י, ושם אין אלימות כי יש התייחסות לנפש. צריך ליצור מעגל קוסמי של בוקר לשחרור האנרגיות".

ד"ר עמנואל
תמיר, משאבי ידע יועצים: "תפיסת העולם שלי אומרת שלא ניתן להסתמך על פרויקטים ברי חלוף, ולכן יש צורך להקים גופים קבועים, מקצועיים ומומחים בתחום. אני מציע מודל יישובי להתמודדות עם האלימות: הקמת מרכזים שייצרו שיתופי פעולה עם שלל גופים, בהם עובדים סוציאליים, השירות הפסיכולוגי, המשטרה ועוד.

בתי הספר עצמם נמצאים במצוקה גדולה בגלל האלימות. הם מנסים לגרד מן הגורן ומן היקב משאבים ויכולות טכניות, ומתקשים בכך. לא צריך להטיל את כל העומס על בתי הספר. לכן אני מציע להקים מכונים/מרכזים בהם תיעשה העבודה, שיהוו מרכז הכשרה עבור מורים, מנהלים ויועצים, ויתנו להם כלים להתמודד עם תופעת האלימות".