פותח דף חדש
מיכאל הנדלזלץ, שסיים בשנה האחרונה את תפקידו כעורך מוסף הספרים של "הארץ", לא נח לרגע ובימים אלה מקיים סדרת מפגשים עם סופרים ועובד על שלושה ספרים משלו במקביל. אם יש משהו שבכל זאת מעייף אותו, אלה החיים: "במשך הזמן למדתי שאני יכול לצעוק מהיום ועד להודעה חדשה ומי שקובע בסוף הן מחיאות הכפיים"
"הטבע לא אוהב ריקנות, זו פיזיקה פשוטה", אומר מיכאל הנדלזלץ, ולראייה - מאז שסיים את תפקידו בחודש אפריל האחרון כעורך מוסף הספרים של עיתון "הארץ" הוא מוצא את עצמו עסוק עד מעל לראש. הוא ממשיך לכתוב ביקורות תיאטרון, עובד במרץ על שלושה ספרים במקביל ומנחה מפגשים עם סופרים בביה"ס אסכולות של האוניברסיטה הפתוחה.
"מדור הספרים היה העיקרון המארגן של חיי ב-12 השנים האחרונות. במובן מסוים זו הקלה שצאתו של ספר חדש לחנויות זה כבר לא הכאב ראש שלי, שאני לא חייב לדעת מה קורה", הוא אומר, "החיים שלי מרווחים יותר ויש לי זמן לדברים שדחיתי".
עריכת המוסף סיפקה לו יותר מפעם אחת תירוץ לדחות פרוייקטים. כך למשל עריכת ספר רביעי בסדרה שמאגדת את מאמרי הפתיחה שכתב למוסף ("ספר אחרון מסוגו" בהוצאת ידיעות אחרונות), ספר למו"ל באנגליה על אותיות האלף-בית העברי וכתיבת ספר על שרלוק הולמס לסדרת הביוגרפיות של הוצאת מפה. בפרויקט האחרון ממשיך הנדלזלץ את דרכו של סבו, ישראל אליהו הנדלזלץ, מו"ל ומתרגם פולני שהיה מראשוני המתרגמים של ספרי הולמס לעברית. "אני מעריץ מושבע של ספרי הולמס. במונוגרפיה שאני כותב אני מסביר מדוע מתייחסים אליו כאל דמות חיה".
"נולדתי מבקר תיאטרון"
ספרים היו מאז ומתמיד גורם משמעותי בחייו. בספר הראיונות "חיים עם ספרים" שיצא בהוצאת אחוזת בית, אמר: "הספרים הם צורך קיומי שלי. הספרים בספרייה שלי הם עדות לקיומי. משהו בהם קיים בי ומשהו מהם קיים בי".
הפרידה ממוסף "ספרים" הולידה לדבריו תובנה שאין הכרח שאהבתו לספרים תהפוך למרכז עיסוקו. "הקשר הרגשי העמוק הוא לתיאטרון, שם התשוקה שלי. אני מניח שאם אאלץ לפרוש מכתיבה על תיאטרון, יהיה לי קשה ביותר לעכל את זה. התיאטרון הוא חלק יותר מהותי מהזהות שלי ובאיזה שהוא מקום יש לי תחושה שנולדתי מבקר תיאטרון", הוא אומר. הספרים עבורו הם מפלט זמני מהמציאות: "ספר הוא מוצא שמאפשר לעבור לעולם אחר. אמנם אין ביכולתו לפתור בעיות, אבל כעזרה ראשונה, אם אני זקוק להתלות במשהו באופן מיידי, הוא מייצב לחץ נפשי על-ידי התעסקות בדמויות אחרות ממני. כשאני על הגשר עם ספר, אני שוכח שהעולם שלי מדלדל".
אתה מדבר על ספרים כעל מפלט. זה מה שאומרים על טלנובלות.
"כשאין לי את הכוח הנפשי לפתוח ספר תמצאי גם אותי עובר מערוץ לערוץ. 'הרצועה' למשל, זו תכנית שאני מסוגל להינעל עליה שעות. זה יישמע מרעיש, אבל בניגוד לתפישה הרווחת, ספר לא דורש מאמץ גדול בהרבה מצפייה במסך. אנשים מוותרים על המאמץ מהר מדי וזה נכון לא רק לגבי ספרים אלא גם לגבי תיאטרון, מחול וקולנוע. מקבלי ההחלטות מניחים שיכולת הקשב של הקהל נמוכה ומכוונים מראש למטה. הם מקבעים הרגלים של חוסר מאמץ. לא היתה מסעודה משדרות עד שלא התחילו לשדר בשבילה".
מסעודה הומצאה בהקשר טלוויזיוני. אתה רוצה לומר שגם הכותבים שלנו מכוונים אליה?
"זה מוכרח לחלחל, גם אם במינונים אחרים, לספרות ולתיאטרון. רוב היוצרים הפנימו את זה. זה עניין של הרגלים, וכשאני מדבר על הרגלים אני מתכוון גם ליוצרים שהתרגלו לספק קו מסוים וגם לקהל שחונך להסתפק בזה. חלק מהבעיה היא שיש קבוצה מצומצמת של אנשים שמחליטים בשביל המאסות החלטות שהופכות את הקהל לחסר כשרון להפגין ולו מעט מאמץ".
אמרת בעבר שהטור הפותח של "ספרים" יצר פרסונה שאתה בכלל לא בטוח שהיא אתה.
"אנשים שקראו את הטורים, קיבלו רושם שאני יודע הכל. נוצרה הילה שהפכה אותי ל-ה-איש של הספרים. זה לא ממש ככה. אני מאוד אוהב מוזיקה וזה בכלל לא בא לידי ביטוי בעשייה שלי, אני אוהב תיאטרון, רוח שטות לא זרה לי ובכמות הדברים שאני לא יודע אפשר למלא ספריות. אני יותר סקרן מיודע".
את הסקרנות הבלתי נדלית של הנדלזלץ אפשר יהיה לפגוש ב"דף חדש", סדרת מפגשים שמתקיימת במסגרת "אסכולות" ובה הוא מארח מדי חודש סופר שונה שידבר על יצירתו. ביום ד' הבא, 14 בדצמבר, תתארח במפגש, שיחל בשעה 18:00 בבית ציוני אמריקה בתל-אביב, עדנה מזי"א, שתשוחח על "רומן משפחתי".
"בחמש הדקות הראשונות אנחנו כמו שני מתאגרפים בזירה", אומר הנדלזץ על המפגשים עם היוצרים, "אחר כך אני מוליך את הדיון ולפעמים מציע אינטרפרטציות משלי. קורה שאני מדבר גם על ספרים שאני לא מוצא נפלאים, אבל בפלטפורמה הזו אין זה מתפקידי לשפוט אלא לתת לסופר את המקום להתבטא".
למה לא להשאיר ליצירה לדבר בפני עצמה?
"העשייה התרבותית לא יכולה להסתמך על מודעות. היא חייבת מתווכים, מצד שני, זה נכון שרוב הסופרים אינם הפרשנים הטובים ביותר ליצירה של עצמם, אבל פה נכנס המראיין. יש קבוצה מצומצמת של סופרים שלא מתראיינים כמו יהושע קנז, שהסכים למרות זאת להתארח אצלי, אבל היה קשה מאוד לדובב אותו. יש סופרים שמרגישים מחויבים מעצם הסיטואציה לשתף פעולה עם המראיין ואחרים שממש לא. הראיון עם אורלי קסטל-בלום על 'דולי סיטי' למשל הפך לקלטת פולחן. היא ישבה מולי ולא הצליחה להוציא הגה. היא אמרה שהיא הרגישה כמו ארנבת שנלכדה על כביש מהיר בפנסי מכונית".
מה אתה חושב על הכיוון שאליו פונה שוק הספרים הישראלי?
"חסרות לנו המון עובדות עליו. רק את הוצאת כתר, שנסחרת בבורסה, אפשר באמת לבדוק. כל השאר זה בגדר השערות. יש תחרות בין הגורמים ולכל אחד יש אינטרס לצייר את התמונה לטובתו, ולעיתונות אין שום דרך להגיע לנתונים אמיתיים. אנחנו יודעים שסטימצקי נרכש על ידי קרן פרטית, אבל לא יודעים למה הוא מכר. אף אחד לא יודע מה באמת היקף ההכנסות של הרשת. אני יודע שסטימצקי אוהב את שוק הספרים ומכיר את המגבלות שלו. הוא מעולם לא התחייב להיות נחמד והוא מנהל את העסק שלו ומכתיב לשוק התנהלות כראות עיניו. הבעלים שרכשו אותו לא מכירים את השוק והם שם בשביל להרוויח. אם מישהו חושב שעצם העובדה שסטימצקי נמכר ישנה את המצב לטובה ופתאום השוק ינוהל באופן פחות כוחני הוא טועה. סטימצקי יהיה מחויב להגדיל רווחים ובעליו או שינפיקו את הרשת בבורסה או שיכוונו למכור אותה ברווח. מה שאומר שייתכן וזמן המדף יתקצר ומחיר שטח המדף יעלה, שההיצע עשוי להצטמצם ושהספרים שנמכרים ימשיכו להימכר. הדרך היחידה לתת פייט לסטימצקי היא בהקמת רשת מתחרה שתצליח. זה הרבה יותר יעיל מלהשיג הוראה מהממונה על ההגבלים העסקיים. בכלכלת השוק הפתוח תחרות היא שם המשחק. תוצר לוואי של זה, אגב, הוא שחנויות קטנות ייפגעו".
ומה לגבי השינויים בכתר.
"כשאנשי ספרות מגיעים להוצאות שמנוהלות על ידי אנשי עסקים, גם אם באהבה רבה לתחום, הם מגלים מהר מאוד שהם צריכים לספק את צרכי העסק. יש להם טווח תמרון קטן מאוד בו הם יכולים לעשות את מה שהם רוצים. הם מוצאים את עצמם משקיעים המון אנרגיה בצד העסקי וההשפעה שלהם על התחום היצירתי מינורית. ברגע שהם רואים שהם לא יותר מעלה תאנה מטופח הם נושרים. בלי אירוניה אני אומר שעם כל הכבוד ליפתח דקל ולצביקה מאיר, אפילו הם יודעים שדעתם על איכותו הספרותית של ספר כזה או אחר אינה קובעת. הם זקוקים לאנשים שעמדתם כן קובעת".
כל אלה בעצם אומרים שצריך לדאוג למצבה של השפה העברית?
"העברית היא שפה חיה, אינני חושב שצריך להגן עליה. כן צריך לטפח אותה, להשקות, לנכש יבלית. חסרים לנו גננים חסרי יומרה שיודעים שלמרות כל מה שיעשו היבלית תמשיך לצמוח ותפקידם להמשיך למרות הכל לעסוק בשלהם. פעמים רבות השפה יותר חכמה מהכותבים אותה. יש פעמים בהם אנשים מצטטים בלי לדעת מה הם מצטטים. מולם יש שמעוותים את השפה ויודעים בדיוק למה. אני תמיד אעדיף את המודעים. הספרות כבר לא בשלב שהיא מובילה את תחיית העברית, היום היא מלווה את השפה ובעוד שנים היא תשמש עדות לתקופה. הדיבורים על שפה שמנה, רזה או כזו בדיאטה משמימים בעיני. יש ספרות שמתיימרת להיות אמנות ויש ספרות שנכתבה בכדי להעביר את הזמן של הכותב והקורא. לזו כמו לזו יש מקום. זה נכון שבחשבון הארוך דוסטוייבסקי טוב מרם אורן, אבל אורן ממלא פונקציה חברתית מאוד חשובה בנקודת זמן מסוימת. דרכו אפשר יהיה ללמוד בעתיד לא מעט על אורח החיים והסטריאוטיפים של התקופה. בשביל ללמוד מה היה הייחוד של החיים בשנות 2000 בישראל יצטרכו לפתוח עמוס עוז".
"לכל קהל יש את התרבות שמגיעה לו"
ברטרוספקטיבה של 35 שנות כתיבת ביקורת תיאטרון הנדלזלץ רואה את השינוי שחל בו: "בהתחלה התפקיד שלי היה להשתלח בזעם קדוש בתיאטרון שמפיק הצגות מסחריות. התפיסה של ההנהלות היתה ועודה שתיאטרון מסחרי מממן ההפקות האמנותיות. הבעיה היא שאחוזי ההפקות האמנותיות ברפרטוארי נמוכים מאוד. אז נכון שמציגים את 'המלט' באולם הקטן של הקאמרי, אבל באולם הגדול ממשיכים להציג את 'הרב קמע', 'מילנו' ו'עקר בית' שדורשים סוג אחר של מאמץ.
"גם את תיאטרון הבימה מנהל האולם הגדול וכל שאר הפעילות נגזרת ממנו. כיוון שמדובר באולם לא אינטימי, אולם שבמקרה הטוב ראוי לכנסים של הליכוד ולאופרטות, אי אפשר להציג בו הפקות שאינן חזקות ורועשות. דרך האולם הגדול לא תלמד אנשים להקשיב ולא תאפשר להם לחלום. אני מודע לקשיים התקציביים, אבל קשה לי לקבל תירוצים למרות שבמשך השנים התרגלתי. בסופו של יום לכל קהל יש את התרבות שמגיעה לו כמו שלכל עם מגיעה הממשלה שבחר".
אתה נשמע הרבה יותר מרוכך. קיבלת את הדין?
"אחרי 35 שנה הבנתי שלא אשנה את העולם. אני בטוח שאני צודק, אני רץ קדימה לבריקדה וכשאני מעיף מבט ימין ושמאל אני פחות או יותר לבד. אולי זה עולם אוטופי העולם שאני מחפש. אני מרוכך מהרבה סיבות ובהרבה מובנים – הגיל עושה את שלו, והיום אני יודע שלפעמים מועיל יותר לומר את הדברים בפחות זעם. יכול להיות שהחיים עייפו אותי. בעבר חשבתי שהצגה רעה או ספר לא טוב זה עלבון אישי. כיוון שכך, בביקורת התגוננתי ולכן החטפתי. במשך הזמן למדתי שאני יכול לצעוק מהיום ועד להודעה חדשה ומי שקובע בסוף הן מחיאות הכפיים. אני אגיד עוד דבר – יכול להיות שאני לא תמיד צודק. העולם לא מתנהל כמו שאני רוצה, הוא ממשיך במסלול שלו איתי ובלעדי".
אין משהו מקהה להישאר כל כך הרבה שנים בתוך העשייה הזו?
"בוודאי שיש איזשהו אלמנט של רוטינה והיעדר טריות, אבל העובדה היא שעדיין יש את הפעמים בהן אני נכנס לתיאטרון ומתלהב כמו בפעם הראשונה. אני תמיד הולך לתיאטרון בתקווה. אגב, אחוז הביקורות הטובות שלי עלה באופן קיצוני בשנים האחרונות. מצד שני, בעולם התיאטרון הישראלי הקטן אתה יודע פחות או יותר מה טווח האפשרויות של כל שחקן, במאי, מחזאי או תפאורן".
מוכרת לך התזה שמבקרים הם יוצרים מתוסכלים.
"כשלמדתי תיאטרון באוניברסיטת תל-אביב קיבלתי הצעה לעזוב את הכל ולהצטרף לתיאטרון באר-שבע כשחקן. סרבתי, בין אם מפני שפחדתי ובין אם מפני שככל הנראה זה לא בער בעצמותיי. אני לא מתוסכל, כי לא נכשלתי בזה. מה שמתסכל אותי היום הוא שאני יודע איך תיאטרון יכול היה להיות ולא נהיה".
יש לך לא מעט חברים בתחום. זה לא מקשה על כתיבת ביקורת?
"יש לי חברים בתחום ואני מודע לכך שכשאני כותב עליהם בוחנים אותי בשבע עיניים, אבל אני לא עושה הנחות. אני חבר של גרי בילו, מאוד מעריך אותו ומאמין שהוא אינו זוכה להערכה מספקת על המפעל החינוכי האדיר שלו. גם מיכה לבינסון ועמרי ניצן הם חברים שלי מגיל 16 וזה לא ישתנה. אני יודע שיש אנשים שנפגעו ממני לאורך הדרך ובעבר היה מאמץ מתוזמר של מנהלי התיאטרונים שפעלו נגד שוש וייץ, שוש אביגל ונגדי וטענו נגד היושרה שלנו. מצד שני, אחרי 35 שנה אתה עובדה בשטח".
קרה שטעית בביקורת?
"ביקורת היא כמו מופע, וגם אני, כמו אלה שעומדים על הבמה, לא תמיד במיטבי. קרה שטעיתי בביקורות, בוודאי, אבל אני מקווה ששמרתי לאורך השנים על רמת ביקורות נאותה. לא התכוונתי לפגוע, אבל אני יודע שזה קרה לא פעם - ועל כך אני מצטער".
העידן שבו לכל בעל מקלדת יש פוטנציאל להיות מבקר השפיעה על הביקורת?
"ביקורת אמורה להסביר מהם הדברים שיצרו את החוויה, להשוות, להתייחס למקורות היצירה. הדבר היחיד שמציק לי הוא שחלק מהכותבים הללו מחשיבים כמעלה את זה שהם לא יודעים כלום ולא ראו כלום. הם כותבים כאילו הכל נולד איתם".
