יש קיצוצים טובים

ונפתח בחידה: איך הופכים ספר בן 660 עמודים (בעברית) לסרט בן 150 דקות ומרוויחים 101 מליון דולר בשלושת הימים הראשונים? התשובה, כמובן, היא – מוותרים.

הדבר הראשון עליו ויתר הבמאי הבריטי, מייק ניואל, היה הרעיון לחלק את הספר הרביעי, "הארי פוטר וגביע האש", לשני סרטים נפרדים. זה יכול היה אולי לאפשר לו להתעמק יותר בעלילה ובדמויות, אבל האולפנים הטילו וטו, ואלפונסו קוארון, במאי הסרט השלישי, היה זה ששכנע אותו להיפרד מהקונספט.

כידוע לכול פוליטיקאי, המדרון הוא חלקלק: ברגע שאתה נכנע לוויתור הראשון, קשה מאוד לעצור. הדבר השני עליו ויתר ניואל, ללא ספק בתחושת הקלה מסוימת, היה הכבוד לביים את הסרט הבא בסדרה. המשימה ההרקוליאנית הזו תיפול כנראה על כתפיו של דיוויד ייטס, במאי טלוויזיה בריטי מוערך. ואחרי הפתיחה הלא מעודדת הזו, מבחינת ניואל, שלפי הדיווחים קיבל סכום זעום להפליא תמורת עבודתו (מליון דולר, לעומת 10 המליון שקיבל כריס קולומבוס), שום דבר כבר לא היה קדוש.

פעם היו להארי דוד ודודה, ואפילו בן דוד שמן ומגעיל. הם כולם מצאו את מקומם, כיאה, יש שיאמרו, על רצפת חדר העריכה. כמותם נעלמו ונגוזו מהספר עוד קווי עלילה למיניהם, כמו זה שבו מופיע דובי, גמדון הבית החרדתי, ודמויות אחרות סבלו מקיצוץ מאסיבי בתפקידן, כמו ריטה סקיטר, הכתבת הביצ'ית של "הנביא היומי", שמופיעה בסרט לכמה רגעים בגילומה של מירנדה ריצ'רדסון הנפלאה, או פרופסור סנייפ, בגילומו המושלם של אלן ריקמן, שסובל מפיחות חמור במעמדו, שהופך אותו, שומו שמיים, לאתנחתא הקומית.

לא רק הדמויות מקוצצות ללא רחמים, אלא גם פיסות עלילה שלמות חולפות להן עם רוח הוויתורים. מאתיים העמודים הראשונים של הספר (נא לא לתפוס אותי במספר המדויק), שעוסקים בעיקר באליפות העולם בקווידיץ', עוברים בסך במשך כרבע שעת סרט בלבד.

רזה זה יפה

כן, כן, עשויים לנחור לעצמם בבוז הקוראים, עכשיו שוב היא תייבב משהו על אדפטציות ועל איך הקולנוע הורס יצירות

ספרות. אז זהו (השתהות לצורך הגברת המתח) - שלא. ממש לא. הטבח המקיף למדי שמבצע ניואל בעלילת הספר הארוך במיוחד, אולי הופכת את הסרט ליצירה גרומה, אך גם שרירית מאי פעם.

כמו בסרט הקודם בסדרה, זה שביים קוארון, גם כאן נדמה שהשמש שקעה לבלי שוב על האימפריה הבריטית כולה ובייחוד על עולם הקוסמים. סצינות חוץ באור יום מלא נדירות כאן מאוד, וכשהן כבר מופיעות, תמיד מעונן. אחרי פרולוג אפלולי שבו חולם הארי על וולדמורט וזנב-תולע רוצחים מישהו, אנחנו עוברים בחיתוך מהיר לאותה אליפות עולם שנזכרה כבר קודם לכן, ממנה השמיט ניואל במיומנות את משחק הקווידיץ' עצמו (שבוא נודה על האמת, הפך כבר די משעמם. קצת כמו לראות קבוצות קרלינג קנדיות משחקות) והשאיר רק את האיצטדיון המדהים ושאר הפירוטכניקה הבריטית מאוד של חובבים להוטים.

המסיבה של אחרי המשחק הופכת לסיוט כאשר אוכלי המוות של לורד וולדמורט מפגיזים את התקהלות הקוסמים והופכים את כל האזור לשדה קרב מעלה עשן. הלאה, בריצה, אל הוגוורטס, שם יערך טורניר הקוסמים המשולש, שהוא, משימותיו המסובכות והתככים האופפים אותן, ממלאים את חלק הארי של הסרט.

בשלב זה מבצבצת מידי פעם קרן שמש מבין העננים הקודרים שאופפים את אווירת הסרט ומאפשרת לניואל לאוורר מעט את הדחיסות ברגעים קומיים או אפילו גלאמיים של ממש. כשרונו הקומי המוכח של ניואל, במאי "ארבע חתונות ולוויה", מעניק לווית חן לסצנות ההורמונליות יותר ומנפה מהן את אווירת הפדופיליות המסויימת שנתן להם קוארון בסרט הקודם.

גם שרירי זה יפה

הפתעה! להארי פוטר (דניאל רדקליף) צמחו שרירים! אומנם לבנבנים ביותר, כראוי ליליד האיים הבריטיים, אבל בלתי מוכחשים ומוצגים לתפארה, כשהוא מנסה בו זמנית לפתור את סוד המשימה השניה בטורניר בג'קוזי עתיר בועות, ולהתחמק ממירטל המייללת שמנסה להציץ לו. הרמיוני (אמה ווטסון) עוברת מייק-אובר שלא היה מבייש את "הברבור" ומצליחה למלא

היטב שמלת נשף חביבה, ואפילו רון (רופרט גריינט) מתחיל להראות פחות או יותר גברי. המתח המיני הולך וגובר בהתמדה, וזה עוד בלי שדיברנו על סדריק דיגורי החמוד (רוברט פטינסון) או על התאומים השווים לבית וויזלי (ג'יימס ואוליבר פלפס), שהולכים ומתבררים כבחירת הליהוק המוצלחת ביותר עד כה.

שלא במפתיע, לחברי הקאסט המבוגרים יותר לא מוקדש כאן מקום רב. העולם של "הארי פוטר וגביע האש" שייך לצעירים. הופעותיהם של כמה מבכירי השחקנים הבריטיים, הן אלו שהופיעו בסרטים הקודמים והן התוספות החדשות, כמו ברנדון גליסון המצויין בתפקיד עין-הזעם מודי או רייף פיינס בתפקיד וולדמורט, כמעט שוליות. זה יכול היה להוות בעיה אם היה זמן להתמקד במיעוט ההבעות הכרוני של חברי הקאסט הצעירים, אבל העלילה רצה לה קדימה ללא הרף.

הוגוורטס של ניואל היא כבר לא ארץ הפלאות המתקתקה של קולומבוס, אבל גם לא המקום האפלולי והכמעט חתרני של קוארון. ניואל הצליח להגיע לאיזון בריא ביותר בין המאיים למשעשע, בין האקשן הבלתי פוסק לרגעים קטנים של נחת רוח, והכל באנדרסטייטמנט בריטי מרשים. חובביו האדוקים של הספר עשויים להתמרמר על הוויתורים שעשה ניואל, אבל לפעמים, רק לפעמים, קיצוצים הם דבר חיובי, ובסרט הזה הם מצליחים להשיל את שומן הינקות מבני החבורה ולגבש אותם לכדי משהו שדומה יותר למי שהם אמורים להיות – הטובים.