הנקמה המתוקה בקיפודי הים
קיפוד ים זה משהו שאתם ממש לא רוצים לדרוך עליו אם אינכם נועלים כפכפים עם סוליה עבה או סנפירים איכותיים. שגיא קופר נזכר במפגש כואב במיוחד ומספר על הנקמה המתוקה
'נקמה!', היתה המילה הראשונה שחשבתי עליה, כשהסתבר לי שבימי בחירות טרופים אלה מתחיל לארץ יבוא סדיר של קיפודי ים למאכל.
ולמה נקמה? הזיכרון הראשון שיש לי מאילת הוא כאב בלתי נסבל בכף רגלי השמאלית. אני חושב שהייתי בן תשע או עשר, כאשר – למרות כל האזהרות המפורשות, צעדתי לי יחף ומאושר אל תוך המים, סנפירים ביד, מסכה מונחת בנון שאלאנט על הפדחת והשנורקל מחובר-מתדלדל לצידה. "השארת פה את הכפכפים! למה בלי כפכפים?" שאג אבא שלי מהחוף הנעלם מאחורי.
שניה אחר כך המסכה החודרנית (אז כנראה לא ידעו לייצר בהונג קונג מסכות שאוטמות כמו שצריך) והשנורקל כבר היו ממוקמים, וצוללן השייטת לעתיד כבר עמד על רגל ימין, מנסה להתחבר לסנפיר שמאל.
עכשיו, אני לא יודע אם מישהו עוד זוכר אותם, אבל הסנפירים האלה היו המקבילה הימית לנעלי המגפר. נעלי המגפר היו נעלי ההתעמלות האולטימטיביות להורים: זולות, פשוטות ואחידות. היה קשה ללכת בהן, שלא לדבר על ל"התעמל" בהן. אני חושב ששברתי את שיא בית הספר בהחלקה בנעליים האלה, כאשר הצלחתי להחליק תוך כדי ריצה לעבר בור הקפיצה לרוחק, ולהשתטח על האספלט, ידיים קדימה וראש על קרש הקפיצה. העניין עם הסנפירים היה פחות או יותר זהה: זולים, פשוטים ו... בלתי ניתנים לשימוש. היתה להם רצועה מאחור: אם הידקת אותה כך שהיא תחזיק היטב את הרגל שלך כאב לך, ואם הסנפירים לא הכאיבו, היית צריך לצלול לחפש אותם בתוך המים. לנעול אותם מחוץ למים היה אפשר, אבל אז היה לוקח לך שעות להגיע בהליכה לחצי מטר עומק, וממילא הסנפירים הפרימיטיביים היו מחליקים בדרך. כדי לנעול אותם במים, היית צריך לעמוד על רגל אחת ולבצע פירואטים משכנעים ביותר.
בכל מקרה: הרעיון הכללי היה שכמובן שלא הצלחתי להתחבר לסנפיר הארור בשום צורה, עד שבשלב מסוים פשוט נאלצתי להוריד חזרה את הרגל, כדי לנסות שוב.
הכאב, אוי הכאב. כמו אלפי מסמרי ברזל רותחים, כמו מליוני מחטים מלובנות וגחלים רוחשות. בהתחלה זה עוד היה רק זה, אבל חצי נצח אחר כך הרגשתי איך כל הדם שלי עוזב את הפנים ויורד לכף הרגל כדי לנפח אותה למימדים הסטריים תוך פמפום הדם בקצב הלב. בקצב התקף לב, יותר נכון. אין לי מושג אם יש עוד בכלל קיפודי ים כל כך קרוב לחוף באילת. בכל מקרה, אלה לא היו הסוג למאכל.
קיפודי ים - בצלחת
קיפודי ים הם מסוג הדברים שאמנם ניתנים לאכילה, אבל יש בהם מעט מאוד מהאכיל. מה שכבר אכיל, הוא בעל טעם יוצא דופן, מעודן מאוד ומהווה מעדן של ממש.
ישנם מספר סוגים של קיפודי ים, ולמרבה הפלא – או שמא לא – המוערך שבהם הוא זה שבא מהים התיכון. לצרפתים יש אפילו כלי מיוחד – Coupe ursine – שמשמש לחיתוך של קיפוד הים. בסכין הזה, שצורתו כעין מפצח אגוזים, משתמשים לחיתוך הקיפוד לרוחב, במקום בו ניתן למצוא את השחלות שלו. לאחר החיתוך, מה שרואים הוא חמש או שש שחלות, בצבעי כתום או אדום, שאותם מוציאים בעדינות. את היתרה זורקים – אין בה צורך והיא גם לא יכולה לשמש בבישול או ביצירת ציר. אם אתם רוצים לשמור על השריון, שימו אותו בתמיסת מלבין. הקוצים נופלים ומתקבלת מעטפת לבנה, נקיה, בעלת סימטריה מדהימה.
הקיפודים הים תיכוניים – ואלה שנמצאים בחלק המזרחי של האוקיינוס האטלנטי – הם דוקא הקטנים יותר. מי שהיה בתאילנד יכול להיות שראה קיפודי ים לאכילה (קוצים ארוכים יותר – מזכירים את הסוג במפרץ אילת), אבל הם לא נפוצים שם כמאכל, ונמכרים כך רק בחלק מהאיים. בנוסף על כל אלה, אפשר למצוא שימורי קיפודי ים – רק השחלות, לרוב – שבאים למיטב זכרוני מצ'ילה, שמיצאת לא מעט מאלה ליפן.
לא מבשלים את השחלות – ה"אלמוגים" כפי שהם קרויים לעיתים – אלא אוכלים אותם טריים או כחלק מרוטב. אם אתם מחליטים לקנות מהם, יש לפרק אותם כאמור לרוחב, אפשר במספריים רגילים, וקרוב ככל האפשר לזמן השימוש, להוציא בעדינות במזלג צר – כמו זה של פונדו – את האלמוגים, להניח על קובית לחם ולהזליף מעט לימון מעל. מעט – ולא יותר, כיון שהטעם עדין מאוד. אפשר לאכול עם ביצה רכה, רק לא רותחת.
אופציות נוספות להגשה הן בסושי, תוך שימוש בשחלות כמו בכל פרי ים טרי, בתוך ביצה מקושקשת – ביחס של אלמוגי קיפוד שלם על ביצה אחת – או להכין מהם רוטב: לוקחים משהו כמו קילו(!) של קיפודי ים, מוציאים את האלמוגים ומעבדים אותם עם מעט מאוד שמן זית מאוד עדין. בסיום, מכניסים בעדינות את הרוטב שנוצר למשהו כמו כוס של רוטב הולנדייז.
בעניין זה, ג'יימס פיטרסון – אורים ותומים בנושאי רטבים – מציין שניתן להשתמש במשהו כמו כף של ביצים לספל (כוס וחמישית) של כל רוטב על בסיס אמולסיה – כמו באמת הולנדייז, למשל, או ברנייז – רק כדי לתת לרוטב ניחוח של ים. בכל מקרה, על הביצים – שנוקו במסננת דקה – להיות טריות מאוד, ובעלות טעם מתקתק מעט, כמו של שוקולד חלב ממש. טעמן של השחלות השלמות יהיה מעט יותר "ימי".
מה היה הסוף עם אותם קוצי קיפוד ים שננעצו בכף הרגל שלי? איכשהו דידיתי החוצה מהמים. לוחם השייטת איבד חצי מהציוד שלו (או את אחד הסנפירים), והצליח לעורר מהומה על החוף. עד היום אני לא יודע אם אחרי שמוציאים את הקוצים יש לשפשף את הרגל בחול, בחומץ, במי ים או במגבת. באיזשהו שלב – מאוחר מאוד - הכאב עבר והנפיחות ירדה. "היה לך מזל", אמרו לי מסביב. לא כל כך הבנתי על מה ולמה, אבל בכל אופן, מאז נכנסתי למים רק בכפכפי אילת.
