מתפרקת
החורף מפיל את הסלבריטאית לחופשה כפויה במיטה, שמובילה להרהורים על החיים בצל הזוהר. המסקנה החד משמעית: צריכה טיפול עכשיו!
החורף שהגיע השבוע הנחית עליי סוג של שפעת עופות ששיתקה לי את מיתרי הקול והגוף, גרמה לי להשריש שורשים למיטה ולהתעסק בסוגיות הרות גורל, כמו האם לצפות ב"סיפורה האמיתי של פמלה אנדרסון ב-!E או להשחית זמן על הביוגרפיה של ריקי לייק בערוץ הביוגרפיות? מכיוון שכמות השידורים החוזרים בשני הערוצים זהה לכמות הפעמים שנינט שרה את "ים של דמעות" מאז גמר "כוכב נולד", זכיתי לצפות ב-24 שעות בכל אחת מהתוכניות (פעמיים!) ולהעשרה נוספת זכיתי גם בהצצה בסיפור חייהם של אנה ניקול סמית, דאלי ומייקל ג'קסון, שהמשותף לכולם הוא שיגעון גדלות בדרגות שונות של חומרה.
"חלק מכישרון של אמן נובע מהשיגעון שלו", היגג אחד הפרשנים המלוקקים בערוץ !E והוסיף לחיזוק ש"כל האמנים הכי גדולים בהיסטוריה של האנושות היו קצת מטורללים" - מה שגרם לי מיד להרהר: עד כמה אני פסיכית?
אמא שלי טוענת שאני פסיכית רק בזה שאני חושבת שאני פסיכית ושבהשוואה למפורסמים אחרים אני הכי שפויה שיש, אבל מצד שני, כל קוף בעיני אמו ילד. זה נכון שבהשוואה ל"מזדקן", שחקן שאוכל סמים לארוחת בוקר וגומר את היום מעולף עם בקבוק שיבס ביד, או ל"שחקנית הנימפומנית", ששוכבת עם כל מי שזז בשביל לקבל חום ואהבה, אפשר לומר שאני די שפויה. מצד שני, אני שחקנית, משמע אני זונה של תשומת לב, משמע אני פגועה מיסודי, משמע אני משוגעת לייט. מה שלא תהיה האבחנה המדעית לגבי יציבותי הנפשית, אי אפשר להתעלם מהעובדה שככל שטיפסתי למעלה בהיררכית עולם הבידור, כך ירדתי למטה כאדם יציב והפכתי לסוג של פקעת עצבים. וזה קורה לכולם. תשאלו את מירי אלוני, עדנה לב, בועז שרעבי, שסיפקו בשנים האחרונות יותר אייטמים למדורי הרכילות מאשר למדורי התרבות.
הרבה דברים קרו לי מאז טעמתי מטעם גן העדן של השלולית התל אביבית: התפרסמתי, התעשרתי וזכיתי למנות עצומות של אדרנלין מן הטבע, שאף חומר (גם לא מאלה שרצים בשירותים של הברקפסט קלאב) לא יכול להשתוות לעוצמתו. אין שום תחליף בעולם לעשרות אלפי אנשים שצורחים את שמך בהופעה, למצעד עוברים ושבים שמבקשים חתימה באמצע הרחוב או לשליח שמגיע עם ערימת טקסטים לקראת יום הצילום. לצערי הרב, אפילו "הקרייריסט" המקסים שממתין לי במיטה לא מהווה תחליף מספק לכל זה. מרגע שטעמת את טעם פרי גן העדן הנקרא זוהר את רוצה ממנו עוד ועוד. אבל לא תמיד יש עוד, ואז מתחילה ההידרדרות הנפשית והשריטה גדלה והופ, בלי ששמת לב את מובלת על אלונקה לעיני כמה צלמי פפראצי, כי ניסית להתאבד, למרות שלעיתון את מסבירה שבסך הכל חתכת סלט ירקות והסכין עפה לך בטעות לאזור הוורידים.
פעם לא הבנתי איך אנשים שנוגעים בתהילה יכולים לאבד את שפיותם ואיך יש כאלה שמוכנים לוותר על עולם התענוגות רק למען מנת שקט ושלווה. היום אני כבר מבינה. התבגרתי. אני מבינה את הגעגועים לחיים הפשוטים, להנאה האמיתית בישיבה מול הטלוויזיה, לחיי חברה של אנשים רגילים ולהנאות הפשוטות של החיים. כשהייתי קטנה ושאלו אותי מה החלום הכי גדול שלך, אמרתי "שער בעיתון", היום אני אומרת "לעבוד בבנק".
"פליטת הריאליטי", שכיסתה בעבר כמה שערי עיתונים ומאז בעיקר חיה על כדורים שעוזרים לה לחייך בכוח, קפצה אליי לביקור חולים וכמומחית לשפל המדרגה הנפשית המליצה לי בחום על הפסיכולוג שלה. "הקרייריסט" תמך ברעיון, במיוחד בגלל שמאז תאונת השטיח האדום בטקס מסך הזהב חיינו הפכו לאסון גרעיני, שכולל יותר מדי בכי והיסטריה מצידי. בכלל הפכתי להיות כל כך רגשנית שאני מוצאת את עצמי מייבבת למוות מול "אמא מחליפה" ו"ארץ נהדרת" (מהאחרונים אני בוכה רק בגלל שהם הידרדרו).
כשראיתי בפעם השלישית את ספיישל "חיים שכאלה" עם אנה ניקול סמית, שצחקקה למצלמה כאילו היתה אלי מריאנו עושה פנינה רוזנבלום והצהירה שהיא לעולם לא התיישבה אצל פסיכולוג כי היא לא מאמינה בהם (וש"החבר הכי טוב שלה הוא הבן הקטן שלה), הבנתי שאני צריכה לעשות מעשה. ממש לא בא לי להיות אנה ניקול סמית. גם לא אחרי הדיאטה.
אני לא חובבת גדולה של ז'אנר הברברת על הספה ולראיה, לא צלחתי יותר משלושה פרקים של "בטיפול", למרות שכל הברנז'ה התמוגגה מהשתיקות הדרמטיות והרמות הגבה המתוזמנות של אסי דיין (שיכול בקלות להיכנס לראש רשימת האנשים המעורערים בתעשייה). גם לא ממש מתחשק לי לממן לאיזה ברברן תיאוריות אדיפליות דירת גג חדשה בכיכר המדינה, אבל יש רגעים בחיים שאפילו קטני אמונה צריכים לעשות מעשה. כל הסימנים, כולל השפעת הפסיכוסומטית שלי, כך טוענת אמא שלי, הובילו אותי למסקנה הבלתי נמנעת שאני הופכת לסוג של "כשנעמי שחר פוגשת את ברוריק". ולכן, החלטתי החלטתי לצ'פר את עצמי במתנה הכי גדולה שהענקתי לעצמי לאחרונה: שרינק צמוד.
בעידודה של "חסרת הביטחון" מהסדרה, שתפסה די הרבה ביטחון מאז הטיפול הפסיכולוגי שלה ואפילו ניתקה את הטלפון לרכילאית מ"מעריב", הרמתי טלפון לשרינק של הברנז'ה, שמצעד הלקוחות שלו מזכיר את רשימת ההמתנה לבראסרי, וקבעתי לעצמי תור לשבוע הבא. עד אז אני מבטיחה לשמור על אופטימיות קוסמית.
נ.ב
לדעתי אני בשלה לתפקיד אורח בעונה הבאה של "בטיפול".
חגי לוי, שומע?
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
לטור הקודם של הסלבריטאית
