קיטש הוליוודי בהתגלמותו

בעייתו העיקרית של "זיכרונותיה של גיישה" היא, שהסרט פשוט אינו גרוע מספיק. שכן לו היה מושם בהפקה הוליוודית זו, שעניינה קנאה ויריבות בין גיישות ביפן של שנות ה-30 וה-40, דגש רב יותר על מופרכות הדיאלוגים והעלילה היתר-מלודרמטית – כי אז לפחות היה הסרט מספק מידה לא מבוטלת של שעשוע, מסוג זו שאפיינה כישלונות קולנועיים כ"אמא יקרה" ו"נערות שעשועים". העובדה שסרטו של רוב מרשל – מי שביים לפני כשלוש שנים את "שיקגו" עטור האוסקרים, שקווי דמיון מסוימים נמתחים בינו לבין הסרט הזה – אינו גולש לאותה טריטוריה השמורה לפיסות טראש של ממש, הופכת אותו, ובכן, ל"סתם" סרט מעורר פיהוק.

העיבוד לרב המכר של ארתור גולדן נפתח כאשר דייג אלמן מוכר את שתי בנותיו בשוק בקיוטו: את הבכורה לזנות, ואת הצעירה לאוקיה – בית גיישות המנוהל ביד רמה בידי גבירה רודנית הקרויה "אמא", שבו תגדל ותלמד את כללי ה"אירוח". בבגרותה, היא (עתה מגלמת אותה זי-יי זאנג מ"מחול הפגיונות" ו"2046") מעוררת את קנאתה של דיווה נקמנית (גונג לי), הופכת לבת טיפוחיה של גיישה ותיקה (מישל יו), וכמהה לאהבתו של גבר עתיר גינונים שפגשה באקראי בילדותה, וידוע רק בכינוי "יושב הראש" (קן ווטאנאבה מ"הסמוראי האחרון").

לו היה "זיכרונותיה של גיישה" סרט טוב – כלומר, לא הקיטש האוריינטלי שהוא – אפשר היה לראות בסיפור על התככים הנשיים במתחם הסגור של האוקיה, אלגוריה על מקומה המסורתי של האישה מחוץ להיסטוריה "הגברית". מלחמת העולם השנייה מביאה לעקירתן של הגיישות מהחדרים האפלוליים והחצר הסגורה אל שדות האורז הכפריים – מטעמי ביטחון – ורק עם סיומה הן שבות למבוך הסמטאות של ההנאמאצ'י, הלוא הוא רובע הגיישות בקיוטו. ולו היה מדובר בסרט ראוי – לא אופרת הסבון האקזוטית שמרצדת בפועל על הבד – זו היתה יכולה להיות מחווה נוצצת למלודרמה ההוליוודית הקלאסית, שבמהלכה מצדיע מרשל ל"במאי נשים" מובהק כג'ורג' קיוקור (כזכור, טוד היינס ביצע מלאכה דומה בהצלחה יתרה עם "הרחק מגן עדן" שלו, שהחווה-הצדיע למלודרמות הברוקיות של דגלאס סירק).

לא יהיה זה הוגן לשפוט את "זיכרונותיה" בכלים של אותנטיות או תקינות פוליטית. מדובר, אחרי הכל, בפנטזיה הוליוודית עם – לטוב ולרע – אנכרוניזם של פעם. על כן, ההשוואות למלודרמות הנשיות המעודנות של בכירי הבמאים היפנים, מיזוגושי או נרוזה, שעסקו בעולמן של הגיישות – נדמות מופרכות לא פחות מסרט, שבו כוכבות סיניות מגלמות נשים יפניות המלהגות ביניהן אנגלית מלאכותית. ואף שהליהוק אכן מדיף ניחוחות של התנשאות מערבית-אוריינטליסטית, אין לשכוח שגם קלאסיקות הוליוודיות דוגמת "בית התה של ירח אוגוסט" (1956) – שבו מגלם מרלון ברנדו מתורגמן יפני – מעולם לא צול"שו על מידת הריאליזם שבהן.

מי עשוי ליהנות מהסרט? קרוב לוודאי אלה, שנשים אסיאתיות בעלות פנים מצוירות הנעות בחן בחלוקי משי עושות להם את זה. "זיכרונותיה" מעוצב, מצולם ומולבש למשעי, משלוש הגרציות בתפקידים הראשיים באמת קשה להסיר את העיניים, הסצינה שבה מחוללת זאנג על קבקבי פלטפורמה תחת גשם קונפטי היא קיטש הוליוודי בהתגלמותו, וקטעי הסולו בביצוע הצ'לן יו-יו מא והכנר יצחק פרלמן מספקים את המעטפת התרבותית להפקה הוליוודית העוטה על עצמה ארשת של מכובדות.