"התפללתי שיבואו להציל אותי, אבל איש לא בא"

שלושת המונולוגים המצמררים שלפניכם, מתוך "התשמע קולי", קובץ עדויות של נפגעות ונפגעי גילוי עריות, לא יספקו לכם עונג שבת. את הספר הפיק והוציא לאור "איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית", כדי להשמיע את קולם של השורדים. "אחת מכל שש ואחד מכל עשרה נפל קורבן לגילוי עריות", אומרת עדי בר, עורכת הספר. "סטטיסטית, כל אחד מאתנו מכיר בוודאי שורד או שורדת. אני מקווה שלאחר קריאת העדויות תשמעו את קולותיהם של אותם גברים ונשים אמיצים. יתרה מכך, אני מקווה שגם תקשיבו".

את הספר ניתן לקבל חינם באמצעות פנייה לאיגוד המרכזים בקישור הבא. לקובץ העדויות המלא לחצו כאן.

העדות של עירית, 37, עוסקת ביחסי ציבור:

"הייתי הילדה של אבא, כך לפחות מספרים לי, ועד היום לא ממש ברור לי איפה השתבשו הדברים ואיך ומתי ויתרו עלי, ואפשרו לפגוע בי כל-כך. הלוואי ויכולתי לבוא ולומר "זה היה איום ונורא". אבל אני לא יודעת איך זה היה. לא באמת.

למעשה, ניתן לומר שהילדות שלי הייתה מאופיינת בעיקר במכות, השפלות והמון המון מיניות באוויר, שנבעה לא רק מהמעשים עצמם, אלא גם מחוסר גבולות - ההורים הסתובבו בבית רוב הזמן חצי עירומים, בשירותים מעולם לא סגרו את הדלת, ואחד התפקידים העיקריים של אבא שלי עד כיתה ה' היה לרחוץ אותי, בידיעתה ובעידודה של אמא.

עד גיל חמש לא חיבקו אותי בבית. לא ממש, אלא רק בפוזות למצלמה. אני מניחה שתאמרו שגדלתי בבית מנוכר, אבל כל מה שידעתי זה שאמא ואבא לא אוהבים שמחבקים אותם, וחיבוקים מקבלים (אולי) בימי הולדת.

זה לא שלא היה מגע בכלל. אני מניחה שהאמצעי שלי לקבל את מנת המגע הרצויה הייתה על-ידי הרבה מאוד פרובוקציות. הייתי ילדה מוכה קלאסית - בת למשפחה 'טובה' עם אבא אלכוהוליסט. וזה היה מה שהיכרתי - מכות.

ואז משהו השתנה. זה היה אחרי אחת הפעמים שהוא הרביץ לי, ואני הייתי סגורה בחדר שלי, מכווצת ליד הארון. זה היה ארון מסיבי, כבד. אני לא זוכרת אם בכיתי או לא, אבל פתאום הוא בא ואמר לי שהוא אוהב אותי, והוא מצטער, והוא התחיל לחבק אותי, והנשימה שלו השתנתה, והעיניים שלו נראו מזוגגות, והנגיעות שלו, שנראו גם קודם מוזרות, הפכו להיות מוזרות יותר. לא כואבות. לא מציקות. רק מוזרות... וחוץ מלכלוך שאיכשהו היה תמיד נשאר על הבגדים שלי אחרי, לכלוך שהיום אני יודעת מה טיבו, זה לא היה נורא כל-כך.

אני לא זוכרת הרבה מהתקופה ההיא. יש יותר חורים בזיכרון מאשר פרטים. וזה מה שעושה את הכל לכל-כך נורא. יש פיסות זיכרון - צבע הכורסא שעליה ישבתי, מגע היד שלו על הפה, להשתיק אותי. אבל אני עדיין לא יודעת איך הרגשתי. אני יכולה רק לנסות לתאר את ההרגשה, בצורה שכלתנית.

וגם זה לא ממש נכון. הפעם הראשונה שרציתי לברוח ממנו הייתה הפעם הראשונה שבה עמדתי מולו עירומה לגמרי. הייתי אז בת ארבע או חמש, והוא פשוט רכן מעלי, ונישק וליקק את כולי. אני לא חושבת שאי פעם אוכל לשכוח את הקולות שעשה, את ההבעה שהייתה על פניו. את הריח. זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה, למיטב זכרוני, פגעתי בעצמי. רצתי לחדר, ובמה שהפך להיות ריטואל כמעט קבוע, התחבאתי מתחת לשולחן הקטן שעמד שם, ודפקתי את הראש בשטיח.

אבל הרגש הכי חזק מהתקופה ההיא, אפשר לומר שהחוויה המעצבת שלי, היא החוויה שלא שומעים ולא רואים. היו כל-כך הרבה פעמים בהם היינו שם בחדר - הוא עושה מה שהוא עושה, אני נעלמת אי שם במעמקי התודעה, וברקע קולות של אמא שלי או של הטלוויזיה. זה נורא, לחיות כך. זה נורא להיזכר בכך גם היום - אני לא יכולה להיות בטוחה לחלוטין, ואני מניחה שאם היום אני לא יכולה, אז באותם הימים על אחת כמה וכמה, שלא שמעו. שלא ידעו.

אני יודעת שבתקופה ההיא כבר לא צעקתי. בקושי בכיתי. מה שכן היה קורה זה שהיה בורח לי. הרטבתי. כל פעם שהוא היה אונס אותי, הייתי מרטיבה. אז איך אפשר היה שלא לדעת?

כי היו סימנים - תמיד הייתי ילדה שובבה, אבל בתקופת היסודי כבר הייתי מופרעת מאוד. שמנתי מאוד. אני זוכרת סיטואציות שלמות של ריצה מטורפת למקרר אחרי שיצאתי מהחדר שלו, ובולמוס של ילדה בת שש. במבות. חלבות. דג מלוח. כל דבר שהיה במקרר.

ואת אבא שכחתי. כמעט לחלוטין.

אבל היו יותר מדי סימנים שמשהו קרה. מאז שאני זוכרת את עצמי קראתי על הנושא. תמיד הייתי מתבודדת. לא אהבתי מגע. הפרעות אכילה התחילו אצלי עוד לפני גיל 12. עישנתי. שתיתי. משהו בי בער, ולא ידעתי מה. אני גם חייבת לומר שהרבה מאוד שנים לא קישרתי את זה בכלל לאבא, כי הנגיעות של אבא היו לכל אורך הגן והיסודי, כשבדרך-כלל הן באו תוך כדי או ישר אחרי שקיבלתי מכות.

אחת התקופות האינטנסיביות ביותר שזכורות לי הייתה כשהייתי מאושפזת בבית חולים, והוא זה שתמיד נשאר איתי לילות, שוכב יחד איתי על המיטה, כביכול מספר לי סיפור לילה טוב, והיד שלו משוטטת לי מתחת למכנסיים. ההרגשה הייתה שהיות שעצבנתי אותו כל-כך עד שהיה צריך להרביץ לי, אני צריכה לפייס אותו.

הייתי כל-כך צמאה לתשומת לב ולאהבה, והוא היה שם. אין לי הסבר אחר. הוא תמיד היה שם. החל מבית החולים, וכלה בכל הטיולים אליהם יצאתי בבית הספר. כאילו הוא פחד שאם לא אהיה בשליטתו לרגע אחד, הכל ייגמר. היום זה נראה כאילו אז התחיל תהליך מסוים של אובססיה.

כשהגעתי לחטיבה הדברים כבר היו הרבה יותר קיצוניים. זה התחיל בהערות חוזרות ונשנות לגבי המקצוע, או יותר נכון, כישוריי המקצועיים בעתיד. הן כללו נסיעות לאזור תל ברוך כשאבא שלי מראה לי את התנועה הערה, את הזונות שעובדות ואומר לי יותר מפעם אחת "את רואה חמודה, כאן תעבדי כשתהיי גדולה". בבת אחת, מהילדה המיוחדת של אבא הפכתי להיות מין זונה. הוא היה מתחכך בי בכל מקום אפשרי. אני זוכרת את הכניסות המבוהלות שלי למטבח, לאמבטיה, או אפילו לשירותים, מחשש שהוא יבוא אחרי.

בפעם היחידה בה העזתי להתנגד לו, הייתי אז כבר גדולה, כמעט בת 15, ופשוט אמרתי לו שאני לא מוכנה, הוא כמעט השתגע. הוא התחיל לחנוק אותי, והכל בשקט, כדי שאיש לא ישמע. ואני כל-כך נבהלתי עד שלא העזתי להתנגד יותר. הסימנים על הצוואר שלי נעלמו רק אחרי כמה ימים.

בכלל, היחס שלו כלפי היה מאוד דואלי. מצד אחד הפכתי להיות 'אשתו'. הוא היה קונה לי לבנים ובגדים אותם התעקש שאלבש, הייתי צריכה לדווח לו בדיוק עם מי אני נמצאת בכל רגע ורגע. היה לו 'כינויי חיבה' כלפיי, וכך ידעתי למה בדיוק הוא מצפה ממני באותו הלילה. ועכשיו, כשאני יושבת וכותבת את זה, תחושת ההשפלה גדולה כל-כך. אולפתי למלא את יצריו, וההכרה בזה, גם היום, שנים אחרי, היא נוראה.

ומצד שני, הוא היה לוקח אותי לטיולים ארוכים יחד עם שני חברים שלו, מה שנקרא ידידי משפחה, ומאלץ אותי לעשות דברים. זו הייתה תחושת הבגידה הכי גדולה, כי האמנתי שהוא אוהב אותי. באמת. ושהוא עושה את מה שהוא עושה כי הוא אוהב אותי. ובפעם הראשונה בה התיישב לידי החבר שלו, ואבא הסתכל עליי דרך מראת הנהג, והיה ברור שהוא רוצה שאעשה את זה, הבנתי שהוא צודק - שאני באמת זונה כמו שהוא טען תמיד.

אני חושבת שזו הייתה נקודת מפנה ביחס שלי כלפי עצמי. כבר לא הייתי ילדה. הייתי כבר מספיק גדולה כדי להבין שמה שקורה לא בסדר, אבל ההרגשה הייתה עוצמתית - לי יש את הכוח לגרום לאבא שלי, שכולם, כולל אני, רועדים מפחד כשהוא נכנס הביתה, להירגע... אבל הפכתי להיות זונה. של החברים של אבא. יותר מפעם אחת ראיתי כסף עובר ידיים. ושנאתי את עצמי.

המחיר היה כבד מדי. התחלתי לשתות בכמויות. בתור ילדה לאבא אלכוהוליסט לא הייתה לי בעיה להשיג שתייה. הייתי שותה בבוקר, בבית הספר, בלילה. העיקר לא להרגיש כלום. כשהנורמות המשפחתיות שלי, כשהדימוי העצמי סתר את מה שבסתר לבי האמנתי בו, כשהפערים בין הדברים הלכו וגדלו וכבר לא יכולתי להתמודד עם כל ההצגות, כך הלכה השתייה וגברה. זו היתה הדרך היחידה להקהות את הרגשות, להקהות את הכעס והשנאה שתפחו לממדי ענק.

אני זוכרת שהיו לילות שהייתי יושבת ומפנטזת איך אני הורגת את אמא שלי, דווקא את אמא שלי, כי מעולם לא האמנתי שאישה לא יודעת שבעלה עוזב את המיטה שלה כמעט כל לילה, איך אני שופכת חומצה על איבר המין של אבא שלי.

התחלתי לשכב עם כל מי שרצה, ומדהים כמה אנשים מבוגרים מוכנים לעשות הכל כדי לשכב עם ילדה. כי בסך הכל הייתי ילדה. בת 14 או 15. שנאתי את כל הגברים. שנאתי את המחמאות על 'כישוריי המיניים', בזתי להם. הרגשתי שאני נוקמת באבא שלי כשאני שוכבת עם אחרים, ערבים בעיקר, כי ידעתי שהוא היה משתגע אם היה יודע. התחלתי לעשן חשיש. כל דבר שהיה מקהה את הרגש. שהיה גורם לסופת הטורנדו של המחשבות שלי להאט קצת. מה שהדהים אותי זה שאף אחד לא עלה על כלום. זה לא שהלימודים שלי לא נפגעו. אבל כל עוד הייתי שקטה, פטרו את זה באמירה שאני נורא רגישה, וזה גיל ההתבגרות.

לקראת סוף חטיבת הביניים התחלתי להירגע קצת. הרגשתי כבויה לחלוטין. הפסקתי לשתות. הפסקתי לעשן. כבר לא היה אכפת לי מי נוגע בי, למה וכמה. כבר היה ברור לי שאני זונה, ולכן זה לא משנה. ואז גיליתי שנכנסתי להיריון. אבא מימן את ההפלה, לא לפני שטען שאני זונה ששוכבת עם כולם, אבל בזה הסיפור, אם אפשר לקרוא לזה ככה, נגמר. אני חושבת שזה הפחיד אותו ואותי מספיק כדי לשים לזה גבול.

עם אמי היחסים היו תמיד אמביוולנטיים למדי, עוד לפני ההפלה. את אבא אהבתי. פחדתי ממנו מאוד, אבל אהבתי. את אמא שלי בעיקר שנאתי. גם כי מירב תשומת הלב שלה היתה נתונה לעבודה שלה, גם כי היא עמדה בצד ונתנה לו להרביץ לי מכות רצח. לפעמים היא פשוט עמדה שם, גם כשהמכות שנתן לי כוונו ישירות לאזור המפשעה. אני לא מתכוונת לגיל ילדות, אלא לתחילת גיל ההתבגרות - גילאי 11 או 12, ולא אמרה כלום.

אבל אני מניחה שחלק גדול מהשנאה נבע, ונובע עד היום, מהמון ייסורי מצפון. אבא תמיד אמר לי שהוא אוהב אותי. שהוא אוהב אותי יותר מאשר את אמא. שאני עושה יותר טוב מאמא... והתחושה הזו, שאני עושה דברים שאמא שלי לא, גרמה לי להרגיש נורא חשובה. בלתי מנוצחת כמעט. ומצד שני - ברגע שאני מנצחת את אמא שלי, אני למעשה בוגדת בה.

מידת האשמה שהרגשתי אחרי ההפלה הייתה עצומה. תחושת הבגידה, לא רק שבגדתי באמא שלי, אלא שגם עברתי על אחד החוקים הקדומים ביותר ונכנסתי להיריון מאבא שלי, היתה עול עצום שלא ידעתי להכיל בכלל.

הקשר הנוכחי עם ההורים מקוטע ובעייתי מאוד. הם עשו את הבחירה שלהם, ואני לא יכולה לסלוח על זה. אני גם לא מוכנה לסלוח על הפגיעה מאבא. מצד שני, משהו בי מסרב לוותר על התקווה שאולי פעם תהיה לי משפחה. רק בזמן האחרון התחלתי באמת להרגיש את חוסר האונים, את הכעס על מה שעשו לי כשהייתי קטנה, כעס שלוגית הבנתי כל הזמן, אבל עכשיו הוא אש משתוללת בתוכי.

גם היום, יותר מעשר שנים אחרי שהסתיימה, ולמעלה מ-20 שנה מאז שהתחילה, ההתעללות קובעת את סדר היום שלי. ואני שונאת את זה. אני שונאת את הפגיעה המתמשכת הזו, כי אני יודעת מי אני, ואני יודעת מה אני שווה. אבל הידיעה הלוגית לא עוזרת לי כשהיא נתקלת חזיתית בכל מה שהטמיעו בי כילדה. כי אתם מבינים, גם היום, עמוק בפנים, אני מרגישה שאם אוותר על הלוגיות, תצא הזונה ההיא מתל ברוך.

היו לי מעט מאוד מערכות יחסים. כולן, למעט אחת, היו עם גברים אלימים. כולם, למעט אחד, דמו בדיעבד דמיון מפתיע לאלו שהתעללו בי, הן במישור הפיזי והן במישור הנפשי. נראה כאילו הן היו מערכות היחסים הכי משמעותיות בחיי, ולצערי הן ממשיכות להשפיע עלי עד היום.

נכון לרגע זה, ספק אם אוכל להיות אמא. אני לא אוהבת לעשות בדיקות רפואיות, ובטח ובטח לא גניקולוגיות, אבל עשיתי בעבר, ונאמר לי שסביר להניח שלא אוכל להביא ילדים לעולם. לפעמים אני חושבת על הילד ההוא שיכולתי להביא. חושבת מה היה קורה אם, ויודעת שהיה הכי נכון לעשות הפלה. אבל לפעמים זה שובר לי את הלב.

ודווקא עכשיו טוב לי. למדתי לחיות עם הפגיעה. עם העלבון. עדיין בלי בן זוג או אהבה, אבל אני בטוחה שגם זה יגיע מתישהו. תמיד מפתיעה אותי מחדש יכולת ההסתגלות האנושית".

העדות של זיו, 24, סטודנט:

"עברתי גילוי עריות בין הגילאים שמונה עד 15. החיים שלי היו תמיד כאב מתמשך.

הפעם הראשונה שאחי נגע בי, בגיל שמונה, השאירה אותי כואב ומדמם. לכל אורך אותו לילה ארוך הסתכלתי לכיוון הדלת והתפללתי שמישהו יבוא להציל אותי, אבל איש לא בא. לא סיפרתי לאף אחד, כי הייתי בטוח שאבא שלי יכעס עליי שנתתי לזה לקרות.

זמן קצר לאחר מכן אחי סיפר לחבר שלו מה הוא עושה לי, ובמקום שהוא יעצור בעדו, הוא עשה לי את אותו הדבר. הפכתי להיות הצעצוע שלהם. אני לא יכול לתאר במילים מה ההרגשה להיות מריונטה לסיפוק צורכיהם.

הרגשתי כל-כך הרבה אשמה, שהדרך הטובה ביותר להתמודד איתה הייתה פשוט להתנתק מכולם, כי היה ברור שאם מישהו יגלה הוא לא ירצה להיות בחברתי יותר. אני זוכר איך בבית הספר הייתי מציץ בהיחבא בילדים ששיחקו. הייתי בטוח שהם יכעסו שאני מסתכל עליהם. מעולם לא התלוננתי או סיפרתי למישהו. אני מניח שזו הייתה הטעות הגדולה שלי.

הרגשתי שאני לא ראוי להיות חלק מהמשפחה שלי. חשבתי שזה קורה לי כי זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות, שזה הייעוד שלי. שעשיתי משהו שגרם לאלוהים להעניש אותי בצורה הזו.

עד גיל 14 הייתי עבד המין של אחי, שעשה לי דברים שאני אפילו לא יכול לכתוב. יום אחד 'תפסה' אותנו אחותי הגדולה, והוא לא נגע בי יותר.

כל הסיפור שיגע אותי, וכל מה שרציתי היה נקמה. רציתי להרוג את אותו החלק שגרם לכל זה לקרות מלכתחילה. רציתי לנקום בעצמי. אחי הראה לי איך לאנוס, ועשה את זה מולי. רציתי לנקום בכל ילד, בכל גבר, בכל אישה, בכל ילדה, בכל דבר חי. פעם אחת הוא ניסה לאנוס בת דודה שלי, ילדה בת 13. זה הגעיל אותי. היא ביקשה ממני להציל אותה. לא עשיתי את זה, אבל הוא גם לא ממש הצליח. הוא הצליח לפגוע בה נפשית, אבל לא אנס אותה פיזית. שנאתי את עצמי על זה שלא עזרתי לה. הייתי תקוע באמצע. לא ידעתי מה נכון ומה לא.

כשכל הסיפור נגמר, ניסיתי להחלים בעזרתה של אחותי. היא העניקה לי חיים חדשים בכך שעצרה אותו ובכך שלימדה אותי מה נכון ומה לא. היא היתה האדם הראשון שהייתה בצד שלי ואני אסיר תודה לה על כך.

כל הדברים האלה ערערו אותי, והרגשתי כמו נטע זר במשפחה. הציונים שלי החל מגיל שמונה היו במגמת ירידה תלולה ואיש לא ידע מה קורה איתי. מעולם לא עשיתי שיעורי בית ובכל יום הייתי נענש על-ידי המורים בכיתה. איבדתי חלק מהראייה שלי ופיתחתי אולקוס. לא היו לי חברים עד גיל 19. אני מתגעגע לילדות שמעולם לא הייתה לי.

כל מה שאני זוכר מהילדות שלי הם קירות ונמלים קטנות שהולכות לצד הקירות. כמעט ולא ישנתי בלילות, וגם היום, בגיל 24, אני עדיין רועד כשיש לי פלשבק. הייתי רוצה להתעלס עם מישהי, אבל בכל פעם שמישהו מתקרב אליי אני מרגיש גועל ובא לי להקיא. העבר שלי צץ מול עיניי ואוטם את מי שאני שוב ושוב. מעולם לא היה לי מישהו, או משהו, להישען עליו. אני בספק אם אתחתן אי פעם, אם אגע אי פעם במישהי. אני יודע שתמיד ארגיש שאני מכאיב לה ואונס אותה.

אני כל הזמן שואל את עצמי למה אני? למה אלוהים יצר את החלקים ההם בגוף האדם, שרק מענים נשמות? אני עדיין בוכה בלילות, כשאני מנסה לישון ולהתרחק מהזוועות, אבל כל דבר מזכיר לי את מה שקרה.

בכל פעם שאני מדבר עם מישהו אני מרגיש פחד, כעס, עצב ובלבול, מה שגורם לאנשים סביבי לאי נוחות ולתחושה שאני מטורף.

ההורים שלי יודעים על חלק ממה שעברתי ושונאים אותי על כך. הם ממש כועסים עליי עכשיו, ולמעשה הרחיקו אותי מהמשפחה. כל יום הם מסתכלים עלי ואני רואה בעיניהם את השאלה "מתי אצא להם מהחיים". אני מסתכל עליהם ואין לי תשובה, כי אני לא מסוגל לעבוד. כל זה קרה בגלל הטעות שלי. הייתי פחדן ולא סיפרתי לאף אחד.

יש לי שתי שאלות לכל אדם שיש לו, או שרוצה שיהיו לו, ילדים. למה הורים לא שמים את ביטחון ילדיהם בראש מעייניהם? למה אנשים מענים ילדים קטנים וגוזלים מהם את תמימותם? יש מישהו שיכול לענות לי?"

העדות של לאה, 35, מתגוררת בארצות הברית ועובדת כמורה:

"עטופה בצעיף כבד יצאתי מהדירה שלי לעוד בוקר בהיר, מואר וקר. אני אוהבת ימים עם שמיים כחולים ובהירים וקור. בגדיי החמים עוטפים אותי בשכבות של הגנה. תמיד אהבתי את החורף, ואת בגדי החורף. לבושה בצורה כזו הרגשתי תמיד בטוחה, מוגנת והרבה פחות חשופה מאשר בקיץ. למה כל זה כל-כך חשוב לי? כי אני שורדת גילוי עריות, התעללות נפשית והזנחה.

זמן קצר לאחר יום הולדתי השני אבי התחיל לאנוס אותי. הוא היה נוגע בי, מחדיר את אצבעותיו ואת איבר מינו לווגינה שלי. אני זוכרת שהייתי בחדר השינה של הוריי, זוחלת ומתכרבלת על השטיח הכחול העבה שהיה שם, ולפתע מורמת ומושמת על השידה, מופשטת מבגדיי ואיבר מינו חודר אליי. הרגשתי מוזר, אבל היות שהייתי בת שנתיים, זו נראתה לי הדרך שבה כל האבות מתייחסים לבנותיהם, לא?

לזיכרון הראשוני הזה נוספו עוד זיכרונות רבים. כשהייתי גדולה מכדי שיושיב אותי על השידה, מקום שהיה אידיאלי מבחינתו מבחינת הגובה (אחרי הכל, למה שיתאמץ כשהוא אונס את בתו שלו?), הוא התחיל לאנוס אותי במקומות אחרים בבית. כשעברתי לישון במיטת נוער היא הפכה להיות המקום הקבוע, וטקסי הלילה שלי, ה'זמן המיוחד' שלו איתי, התחילו. גופו הבוגר הגדול היה מוציא מגופי הקטן את האוויר, הרגשתי כאילו אני נחנקת תחת כובד משקלו, ונקרעת לחתיכות מגודלה ומעוצמתה של זקפתו.

טקסי הלילה הללו נמשכו כל שנות ילדותי, כמעט ללא שינוי. לאחר זמן התחלתי ללכת לישון מוקדם, בניסיון למנוע את 'הזמן המיוחד', אבל כל מה שהצלחתי לשנות הוא מועד ההתעללות. במקום לאנוס אותי לפני שהיה לי צ'אנס להירדם, הוא התחיל לבוא לחדרי כשכבר ישנתי. לילה אחר לילה היה מעיר אותי בברוטליות. התנגדות, בכי או תחנונים לא עזרו. למעשה, בכי רק החמיר את המצב, הגביר את האיומים לגבי מה שיקרה לי אם אספר. מהר מאוד למדתי שהדבר הפשוט ביותר הוא להתחזות לישנה ולחשוב על משהו אחר - בדרך-כלל ספר שקראתי, סיפור ששמעתי או הדמיות ב"רחוב סומסום", תוכנית שאהבתי כילדה. מאוחר יותר למדתי שהתנהגות זו הינה דיסוציאציה, אחת הדרכים השכיחות יותר לברוח ממציאות האיומה מכדי להתמודד איתה.

ההתעללות נמשכה כל ילדותי ועד לגיל ההתבגרות. חוץ מביקוריו הליליים, אבי מצא דרכים נוספות על-מנת לבטא בצורה חולנית את כוחו ושליטתו. הורי הירשו לי לעשות אמבטיה רק פעם בשבוע (למרות שהייתי גדולה מספיק בכדי לעשות זאת לבד). בשלב מסוים, כשהחליטו שאני יכולה להתקלח, היה זה תפקידו של אבי 'להדריך' אותי בנושא. מיותר לציין שהוא לא ממש הסביר לי את הטכניקה, והזמן הזה נועד בעיקר על-מנת להכריח אותי לעשות לו מין אוראלי. כשהוא לא היה אונס אותי הוא התעלל בי מילולית, קרא לי בכינויים מיניים משפילים לפני אמי, אחותי ואפילו בפני חבריי. חוסר הגבולות של אבי התפשט לגבולות נוספים, החל מהתהלכות בתחתונים בלבד כשחברים באו לבקר אותי (בדרך-כלל הם לא חזרו שוב), דרך ליטוף ומזמוז של שדיה של אמי בכל הזדמנות, ועד לתיאור מפורט של מעשיו בשירותים.

גם כשהתעללות המינית, הן הפיזית והן המילולית לא התרחשה, היה ברור שאני ממלאת במשפחה את תפקיד ה'כבשה השחורה'. תפקידי היה להיות הקורבן ולמדתי להיות כזו, היות שלהיות קורבן היה הרבה פחות... הרבה פחות מסובך. אם זה נשמע כאיזושהי החלטה מודעת, היא לא היתה כזו. אבל החל מילדותי המוקדמת אהבה היתה התעללות, בושה וכאב. אלו היו הדברים הנורמליים, וקיבלתי את זה בדיוק כמו שילדים אחרים מקבלים בטבעיות את אהבת הוריהם. אני, הבכורה מבין שתי בנות, חייתי את הקורבניות של עצמי, וראיתי כיצד אבי מתעלל באמי דקה אחרי דקה, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. לא משנה לאן הבטתי, חוסר הערך והבושה שלטו בכל.

אמי, שהייתה בעצמה קורבן של אבי, בחרה להתעלם, או שלא הייתה מסוגלת להבחין בכך שאבי מתעלל בי. עם זאת היא הצטרפה להקנטות, להערות ולהתעללות המילולית. לפעמים ההזנחה וההתעללות מצדה כאבו לי יותר מכל. מאחר ולא יכלה לדאוג לביטחוני ולצרכיי הרגשיים, היא הפקידה בידי את תפקיד ה'אמא הקטנה' החל מגיל שמונה, כשהיא ואבי היו משאירים אותי לשמור על אחותי בת השלוש למשך שעות ארוכות. כשלא יכולתי להשתלט על התנהגותה השובבה, אני הייתי זו שנענשה. ההחלטה הלא מדוברת לפיה כל הבעיות בבית נובעות ממני אפשרה את המשך ההתעללות של אבי. זה היה עולמי. זה היה הבית היהודי הכביכול חם ואוהב.

השפעת עשור של התעללות באה לידי ביטוי בהפרעה פוסט-טראומטית. כשהדברים הלכו והידרדרו, וכבר לא יכולתי להתמודד עם חיי ועם לימודי הרבנות שלי, חיפשתי עזרה. לאט, מאוד לאט, התחלתי להיזכר בכל האירועים מילדותי. יכולתי לעבד אותם על-מנת להבין אותם, וכך יכולתי להבין איך ההתעללות השפיעה על הדרך בה אני רואה את העולם. בעזרת אהבתם של חבריי (להם אני קוראת משפחתי הנבחרת), טיפול טוב והשכינה, הגעתי למקום שבו אני היום, שורדת ומצליחה במסע החיים.

ביום השמשי שבו אני כותבת את העדות הזו אני יושבת בבית קפה, בדרכי מבית הכנסת בו אני משמשת כרבי וכמנהלת החינוך, לביתי. בית הכנסת הזה מהווה סוג של בית עבורי, בדיוק כמו בתי הכנסת בימי ילדותי. מצעירותי האמונה סוככה עליי במובן של ביטחון, בדיוק כמו מעיל החורף שלי וצעיפים. כשאני נכנסת לבית כנסת אני מרגישה בבית. כשאני מתעטפת בטלית ומרגישה אותי על כתפיי וגבי, אני מרגישה שהשכינה מחבקת אותי. איך קרה שמבית יהודי מלא בכאב מצאתי מקום בטוח וניחומים בבית הכנסת? הדבר היחיד שאני יכולה לומר זה איך שהרגשתי. בין אם היה זה רצונו של אלוהים שאגדל בבית כזה, או לא, אני יודעת שחיבוקו שמר עליי ועזר לי להפוך לדמות מחנכת ומנהיגה בפינה הקטנה שלי בעולם.

היהדות היא מרכז חיי. אני שולחת את העדות הזו תחת שמי העברי, לאה, על-שם סבתי שנפטרה שנים לפני שנולדתי. בזמן האחרון אני חושבת לשנות את שמי העברי (בארצות הברית רבים נוהגים לתת שם רגיל ושם שני על-פי הדת). אולי אחליף את שמי ללאה בת-חיים, או שאשתמש בשם של אדם שאני מאוד מוקירה ומכבדת. אין לי שום כוונה לשנות את שמי החוקי, אבל אני מרגישה נכון לשנות את שמי העברי, השם שבו אני משתמשת כשאני קוראת בתורה, שם שקשור לחיים ולאושר, ולא לכאב ולשברון לב.

העובדה שאני שורדת גילוי עריות תמיד תהיה חלק ממני, אבל היא כבר לא שולטת במחשבותיי, רגשותיי ובדימוי העצמי שלי. אני נהנית מנקודות השיא והשפל בחיים עם משפחתי הנבחרת ועם אנשים מהקהילה שלי. אני מקרה שאתם, אחיי השורדים וכל אותם אנשים שיקראו את עדותי, תזכו למצוא את האושר, ההחלמה ומשמעות החיים בצורה הייחודית שתתאים לכל אחד מכם. שתמשיכו להתחזק".