שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בין אלטמן לרבין
    ממה הושפע "שנת אפס" המרשים של יוסף פיצ'חזדה? רצח רבין? קריסתו של הנרטיב הציוני? או אולי "תמונות קצרות" של אלטמן? שמוליק דובדבני צפה

    היעדרה של דמות האב והחיפוש אחריה הופכים לאחת התמות המרכזיות בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות. אולי זו תגובה מתבקשת לרצח רבין, ואולי זו קריסתו של הנרטיב הציוני המאחד – מאז "החיים על פי אגפא", כך נדמה, הקולנוע המדבר עברית הולך ושוקע עמוק בתוך ניהיליזם קיומי המלווה בחיפוש נואש אחר גאולה. השנה, לשם השוואה, השתטחו מבקרי אמריקה בפני סרטו של הבמאי-תסריטאי פול האגיס, "התרסקות", אולי הסרט האמריקאי המשמעותי ביותר המתייחס לאירועי 11 בספטמבר, ומייצג אף הוא רגישויות דומות (ניהיליזם וחיפוש אחר גאולה) המלוות חברה שחוותה קטסטרופה לאומית.

     

    מצד שני, אולי בעצם "שנת אפס", הסרט הישראלי הכבר-לא-כל-כך-חדש שכדי לפסוק בעניינו התכנסנו כאן, הוא בסך הכל סימפטום מובהק של תסמונת אחרת: סינדרום פוסט "תמונות קצרות" נקרא לה.

     

    לא כל כך חדש נכתב, שכן הפצתו של "שנת אפס" התעכבה בחודשים רבים (מדי) מאז הוקרן לראשונה בתחרות וולג'ין 2004. וכמו סרטים רבים (מדי) שצצו בזירה הקולנועית העולמית בעקבות יצירת המופת של רוברט אלטמן מ-1993, שהוזכרה בפסקה הקודמת, גם סרט זה – שכתב (ביחד עם העורך דב שטוייר) וביים יוסף פיצ'חדזה – מגולל מספר סיפורים במקביל העוקבים אחר כמה דמויות שדרכיהן וגורלן מצטלבים. כך ניתן לאתר כאן, בין היתר, אם חד הורית (שרה אדלר) שמפוטרת מעבודתה ומתדרדרת לזנות; עיוור (מוני מושונוב) שאיבד את כלב הנחיה שלו בתאונת פגע וברח; טכנאי רדיו (דני גבע) המבקש לשדר תוכנית שהכין על אביו המנוח, אושיית פאנק מקומית ונשכחת; ומתווך דירות (מנשה נוי) ואשתו (קרן מור) החווים משבר בגין הריון לא מתוכנן.

     

    אבא יש רק אחד

     

    היעדרה של דמות האב והחיפוש אחריה – אם לשוב אל משפט הפתיחה – הם החוט המקשר בין הגיבורים פה. כך, למשל,

    חלק מהדמויות הופכות בהדרגה לתחליפי אב לדמויות אחרות, וישנו כאן אפילו אב קשיש (אילן תורן), שבנו הוא איש עסקים מפוקפק המסובך עם המאפיה (דן תורן, הבן של במציאות), ואשר דמותו – של האב, זאת אומרת, שחי בגפו בקיבוץ – מייצגת במידה רבה את קריסת העבר וחיפושם כתוצאה של הבנים אחר דרך וזהות (אין זה מקרה, אגב, שזהותן של כמה מהדמויות כאן נותרת אמביוולנטית ומטושטשת בעבור הדמויות האחרות). כזכור, דמות אב סמלית שכזו כבר נצפתה השנה בסרטו של אייל חלפון, "איזה מקום נפלא".

     

    אין זו הפעם הראשונה בה נוגע פיצ'חדזה בסוגיית האב. זו העסיקה גם את סרטו העלילתי הארוך הראשון, "לנגד עיניים מערביות" (1996), סרט מסע מרשים בשחור לבן אקספרסיבי, בו יוצא צעיר ישראלי החי בברלין לחפש את אביו המסתורי. האסתטיקה המנוכרת והתמות האקזיסטנציאליסטיות של שלושת סרטיו – השני הוא "בסמה מוצ'ו" הזכור לרע מ-2000 – ממקמת אותם איפשהו באותה טריטוריה של הקולנוע האירופאי המודרניסטי של שנות ה-60 וה-70. "לנגד", למי שזוכר, הושפע עמוקות מסרטי הדרך של ונדרס המוקדם, ואילו "שנת אפס" כולל ציטוטים מפורשים – אולי אף מפורשים מדי – מ"לחיות את חייה" המופתי של ז'אן לוק גודאר. הדברים אמורים, כמובן, בסיפורה של אנה, אותה אם שהופכת לזונה (השם מתייחס הן לאנה קרינה, כוכבת סרטו ההוא של גודאר, והן לננה,

    שהוא שמה של דמות הזונה שגילמה שם), כמו גם באופן שבו היא מצולמת לעיתים. אך לזכותו של פיצ'חדזה יאמר, שהדרך שבה הוא אורג את ההצדעה הזו לגודאר – אף שפה ושם נרשמות אכן צרימות – אל תוך ההוויה הישראלית, עובדת היטב, ובצורה שמצליחה אפילו לרגש.

     

    וכמו היוצרים האירופאים הנ"ל – בשעתם היפה, הכוונה – גם פיצ'חדזה נמצא חוטא לא פעם בעודפי שביעות רצון עצמית, כאלה שמייצרים שוטים נפוחים עד כדי, סליחה, גיחוך קל. על החתום תבוא, נניח, הסצינה ההיא, שבה מתעופף צעיפה של אנה בטקסיות השמורה לגודאר או ונדרס של העשורים שהוזכרו לעיל. ועם זאת, ברגעיו הטובים – וישנם רבים כאלה – הסרט הזה רושם כמה משיאי הבימוי שידע לאחרונה הקולנוע הישראלי. סצינת הסיום, למשל, שבווירטואוזיות שלה מזכירה את אמן המתח דה פלמה במיטבו, לא פחות. צוות השחקנים, ללא יוצאים מן הכלל, מעולה, עבודת הצילום (של איתי נאמן) מפעימה, וגם האורך, 131 דקות, בצפייה חוזרת אינו מפריע. כן, קראתם נכון: 131 דקות. מה שהופך את "שנת אפס" לסרט הארוך ביותר בתולדות הקולנוע העלילתי המקומי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים