שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מעל גגות ירושלים

    הרובע המוסלמי הוא זה עם הכיפות והאנטנות, היהודי הוא הלבן מכולם, הנוצרי בולט בגגותיו האדומים ואת הארמני קשה לראות. תצפית על העיר העתיקה מעל גג ירושלמי וגם מהנדסים מוכי גורל, מלון עתיק, כנסייה עם סממנים יהודיים וחץ קטן אך חשוב בסיור קצר ועמוס משער יפו אל הכותל המערבי

    עץ ושני קברים המסתתרים מאחורי גדר ברזל, הם האתר בו מתחיל סיורינו הפעם. כיכר עומר אל חטאב נמצאת בסמוך לשער יפו (בתוך החומות), ואת אותם קברים מסתוריים תוכלו לראות אם תביטו שמאלה, כששער יפו בגבכם. האגדות והגרסאות לגבי זהותם רבות, אך הגרסה השכיחה היא שכאן קבורים שני המהנדסים שבנו את חומות העיר במאה ה-16. מכיוון שהחומה לא הקיפה את הר ציון המקודש גם לאיסלאם, הוציא הסולטאן סולימאן המפואר להורג את שני המסכנים וקבר אותם בצמוד לשער. הסבר אחר לאירוע המצער הוא כי הסולטאן רצה למנוע מהם לבנות חומות יפות מאלה של ירושלים, וגירסה שלישית, וחביבה עליי במיוחד, גורסת כי הסולטאן חישב ומצא שיותר זול לשלם לתליין על שתי דקות עבודה מאשר למהנדסים על ארבע שנות עבודה.    

     

    (צילום וידאו: רון פלד)

     

    נמשיך אל תוך העיר העתיקה, כאשר מימיננו מגדל דוד. לאחר כמה עשרות מטרים נראה משמאלנו את מלון אימפריאל בעל החזית המפוארת. המלון נחנך בשנת 1889 ונחשב לאחד מהמפוארים בתקופה ההיא, כולל, ככל הנראה, מים חמים לאורחים. המבנה עושה שימוש בפסז'ים: מסדרונות שבקצה כל אחד מהם שער שהגן על אורחי המלון. למלון האירופאי חצר פנימית ובה עמוד רומי. ניתן להיכנס ולהתרשם גם מהתקרות המעוטרות. לאחר שהפטריארכיה היוונית מכרה אותו, מנוהל כיום המלון על ידי משפחת דג'אני, משפחה ירושלמית ותיקה.

     

    משמאל לכניסה אל מגדל דוד חקוק שלט באבן המבנה - "בית פקודת הפוסט האוסטרי" - זהו אחד מסניפי הדואר הראשונים במזרח התיכון, שנחנך בשנת 1858 תחת חסותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית שתמכה בטורקים. הטורקים סגרו את הסניף עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה אוחדו סניפי הדואר בידי הבריטים לסניף מרכזי ברחוב יפו. בשנת 1965 נרכש המבנה על ידי המסדר הפרנציסקני, ומאז, לאחר ששופץ, משמש כמרכז מידע לנוצרים.

     

    הרובע הפרוטסטנטי

     

    מימיננו, ממש מול הכניסה למצודה, סניף דואר ישראל, ובצמוד לו שער מתכת שחור דרכו נכנס אל חצר כנסיית עמנואל, קהילת המשיח. המתחם אליו נכנסנו טומן בחובו מספר אוצרות היסטוריים, אומנתיים ותרבותיים הקשורים לעיר. מיסיונרים פרוטסטנטים הניחו בשנת 1842 את אבן הפינה

    למקום שכונה "הרובע הפרוטסטנטי", וזאת לאחר שזכו לקבל את האישור

    העותמאני הראשון לבניית כנסיה בירושלים. 

     

    מאז התקופה הצלבנית חל איסור על שימוש בפעמוני כנסייה (וגם בשופר) בירושלים. הפעמון שבחצר הרחבה הובא לכאן בשנת 1854, לאחר שהתקבל אישור - ראשון מסוגו - לצלצל בו, תוצאה של שיתוף הפעולה בין בריטניה לטורקיה במלחמת קֲרִים.

     

    מול הכנסייה נמצא חדר האוכל של בית ההארחה, אליו אפשר להכנס כדי להביט בציור שמֶן ענק ממדים מהמאה ה-19, המתאר את העיר במבט מהר הזיתים. חדי העין יבחינו שהציור אינו מדויק, וזאת מאחר שהצייר עמל על עבודתו באירופה ולא בעיר הקודש. בחדר הסמוך נמצאים מספר דגמים של ירושלים, חלקם נבנו על ידי אחד מגדולי חוקרי ירושלים, קונרד

    שִיק, מי שתכנן את מאה שערים, הוציא את כתובת השילוח מהנקבה בעיר דוד ועשה עוד רבות בעיר ולמענה. 

     

    מאחר שמטרת הכנסייה הייתה להביא יהודים להתפלל בה, לא נראה בתוכה פסלים או ציורים. על המזבח חקוקות עשרת הדברות וכתובות אחרות בעברית. בחג סוכות מוקמת במקום סוכה. כיום הכנסייה שייכת לזרם האנגליקני ויש בה בית אירוח נעים מאוד, ומומלץ מניסיון אישי.

     

    לכו בעקבות החץ

     

    נצא מן הכנסייה לכיוון ימין, ומיד נפנה שוב ימינה ונעלה במדרגות ברחוב מנזר המרוניטים. הרחוב הצר יוביל אותנו גם במורד המדרגות עד לצומת T. בצומת נפנה ימינה לרחוב סנט מרק בו

    נצעד כ-20 מטר עד שמשמאלנו תתגלה אכסניה עם מנורת לילה אירופאית ודלת מתכת מרשימה.

     

    בפינה התחתונה של הקיר שמול דלת הכניסה, חץ קטן החרוט בגובה הרגליים עוד משנת 1864. סיפורו של החץ דורש סיור שלם, אבל להלן הגירסה המקוצרת: באמצע המאה ה-19 תנאי הסניטציה בעיר החמירו עד כדי תחלואה ומוות. השלטון העותמאני הסכים לקבל ייעוץ מהבריטים, ולאפשר להם לבדוק את השטח כדי לשפר את מערכת הביוב בעיר. קבוצת חיילים בריטים ובראשם צ'ארלס ווילסון (ההוא מקשת ווילסון במנהרות הכותל) החלו לסקור את העיר העתיקה תוך כדי חישוב נקודות גובה ברחובותיה, בעזרת סימון החצים. החץ הזה הנו מהבודדים ששרדו ברחבי ירושלים ומחוץ לה. אגב, הקרן

    הבריטית לחקר פלשתין (F.E.P), בראשה עמד ווילסון, היתה הראשונה לגלות, בעזרת החיצים שסומנו בדרך מיפו לים המלח, כי הים המדובר הוא המקום הנמוך בעולם. אבן הסימון הבריטית המקורית נמצאת עד היום בצמוד ליד המלח, בצד הכביש, קרוב לעין פשחה.

     

    החץ ברחוב סנט מרק הולך ונעלם, בגלל שעגלות הניקיון שעוברות במקום שוחקות אותו. מכתבים ששלחתי בעבר לעיריית ירושלים, בהצעה לשמר את החץ המסכן, לא הועילו במאום. 

     

    הקארדו והדקומנוס

     

    נמשיך למטה עד לצומת עם רחוב חב"ד ונעלה במדרגות הברזל שמולנו אל הגג. זוהי הנקודה הגבוה בגגות העיר העתיקה ובה נפגשים ארבעת הרבעים. החלוקה לארבעה רבעים מאפיינת ערים רומיות רבות. הרחוב הראשי - הקָארְדו מקסימוס - מוביל מצפון לדרום, כלומר, משער שכם לשער ציון, ומאונך לו, ממזרח למערב, נמתח רחוב דֶקוּמָנוּס מקסימוס - הרחוב הראשי של מחנה הצבא ושל העיר הרומית (משער יפו שבמערב

    אל שער השלשלת שבכניסה להר הבית). נקודת התצפית נמצאת במפגש הקארדו הראשי והדקומנוס. ממש אלנבי פינת בן יהודה של פעם.

     

    ניתן להבחין די בקלות בהבדלים בין הרבעים השונים. בכיוון דרום מערב: אזור הרובע הארמני, שבו 2,300 תושבים. אפשר לראות רק חלק קטן מהרובע שכן הוא מסוגר בתוך חומות משלו. במבט מערבה מעל לדֶקוּמָנוּס, כאשר מתחתינו השוק המוסלמי, מבצבץ לו מגדל דוד הסמוך לשער יפו. לכיוון צפון מערב - הרובע הנוצרי: 5,000 תושבים בקירוב ובמרכזו

    כנסיית הקבר הקדוש בעלת הכיפה האפורה הגדולה והשחורה הקטנה. צבע אדום שולט בגגות הרעפים ברובע, תזכורת לאפיון שהגיע מאירופה של ימי הביניים. לכיוון צפון מזרח: הרובע המוסלמי, 22,000 תושבים. מאפייניו: כיפות עגולות והמון אנטנות. לכיוון דרום מזרח: הרובע היהודי, 3,500 תושבים, והרבה צבע לבן - שכן הרובע שופץ ונבנה מחדש לאחר

    מלחמת ששת הימים. בסך הכל חיים בעיר העתיקה כ-33 אלף תושבים על שטח של כ-600 דונם. 

     

    לכיוון מזרח ניתן להבחין בכיפת הסלע ומסגד אל אקצא שבהר הבית, ומאחוריהם הר הזיתים ובמרומו מלון אינטרקונטיננטל, שבע הקשתות וכמובן בית הקברות היהודי החשוב בעולם. משמאל על אותו רכס, המבנה הגבוה של אוגוסטה ויקטוריה עם הגג החום המשולש. עוד שמאלה - המגדל שעל הר הצופים ומתחם האוניברסיטה. אחרי עוד כמה נשימות עמוקות של

    אוויר צלול, נמשיך לצעוד מערבה, בצמוד לרובע היהודי.

     

    כמה עשרות מטרים בשביל ובמורד המדרגות יובילו אותנו אל רחוב הביכורים פינת שוני ההלכות, שם נפנה שמאלה ונרד במדרגות הארוכות. הנישות הקטנות בצד דלתות הבתים מיועדות לחנוכיות. בסיום המדרגות נעלה בגרם נוסף לקראת חומה קטנה, משם נרד אל חצר תצפית הכותל.

     

    כותל הדמעות

     

    אחת הנקודות המרשימות בעיר העתיקה זו המרפסת בה אנו עומדים. נביט לכיוון הכותל ונגלה כמה דברים מעניינים: השכבה העליונה של הכותל נראית לבנה וחדשה יחסית. שכבה זו נבנתה במאה ה-19 בתרומתו של השר משה מונטיפיורי ובעזרת קשריו

    הטובים עם הטורקים. מעל לשכבה זו, בחלק השמאלי, ניתן להבחין בגדר מתכת קצת חלודה. זו הגדר עליה תלו חיילי צה"ל את דגל ישראל מיד בסיום מלחמת ששת הימים.

     

    הכותל הוא למעשה רק חלק מהקיר - 60 מטרים מתוך 488 שקיימים לכל אורכם. משמאל למקטע הכותל המוכר לנו נמצא הרובע המוסלמי המכסה את המשך הקיר (מנהרת הכותל עוברת מתחת לרובע). 

     

    מימין לרחבת הכותל ניתן להבחין בשער המוּגְרבֵּים ובגשר העץ החדש שמוביל אליו תיירים. משמאל לרחבה, בהמשך הכותל לכיוון דרום, אתר חפירות מרשים ביותר בו ניתן להבחין גם בקשת רובינזון המפורסמת, וגם ישיבת ההידרא שהוקמה על ידי הרב שלמה גורן ז"ל. ששת הנרות על גג הישיבה מסמלים את ששת מיליוני היהודים שנרצחו בשואה. ממש מתחת

    לישיבה קשתות וכן הכניסה אל מנהרות הכותל. המבנה הקרוב אל הכותל ועליו דגלי ישראל, משמש כמבנה מג"ב, ושמו "המחכמה", מבנה מוסלמי ממלוכי. מעל לכותל מבנה כיפת הסלע, כיפת הזהב (המכונה בטעות מסגד עומר), ומימין לה, מסגד אל אקצא בעל הכיפה האפורה. מסגד זה הוא שמקדש את ירושלים למעל למיליארד מוסלמים ברחבי העולם.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כנסיית עמנואל. הפעמון הראשון
    צילום: רון פלד
    אימפריאל. מלון הפסז'ים
    צילום: רון פלד
    מומלצים