שתף קטע נבחר

נא להכיר: היישובים הלא מוכרים בנגב

פרויקט "לא מוכרים", שנוצר בשיתוף עם הקהילה הבדואית ביישובים הלא מוכרים בנגב, מתעד בצילומים, סיפורים אישיים ומידע ענייני את החיים בחצר האחורית של ישראל. הוא נולד מידיעה על שדות שרוססו על-ידי המדינה, התגלגל לשנתיים של מפגשים ומסתיים היום (שבת) בתערוכה שתנדוד בכל הארץ. "כדי להוריד את רמת העוינות והבורות צריך ליצור חשיפה ציבורית, לגרום לאנשים לדעת את האמת", אומר יוצר הפרויקט טל אדלר


מתוך התערוכה: מחמד אלע'ול ליד המחצבה באדמות מזרעה / אום-רתאם

 

  • "בדרך אנו רואים את המחצבה שהקימו על אדמות המשפחה של מחמד באלמזרעה בשנות השבעים. כשהקימו את המחצבה אמר אביו שזה לא נורא, 'ייקחו קצת חול וילכו'. בינתיים נפטר האב, והמחצבה ממשיכה לטחון את ההר לאבקה. דרך המצלמה נגלה לעיני מראה פלאי: בדואי בנוף מושלג".

_________________________________________________________

 

 

 

מתישהו בשנת 2003 נתקל טל אדלר בכתבה על שדות בדואים בנגב שרוססו מהאוויר, ביוזמת הרשויות, בחומר רעיל. "קראתי את הדיווחים שפורסמו בעיתונות הארצית, ופשוט התחלתי להתעניין בנושא", משחזר אדלר, אמן, מרצה ויזם פרויקטים לשינוי חברתי (הוכחות? אנא סורו לאתר שלו). "העניין הפך לתחקיר קצת יותר מעמיק, שבמהלכו גיליתי שבעצם יש המון אינפורמציה שקשורה ליישובים הלא מוכרים בנגב שלא ידעתי ולא הכרתי. הבנתי שכמוני, רוב האנשים פשוט לא יודעים".

 

כמעט שלוש שנים אחרי, ההבנה הזו מניבה את פרויקט "לא מוכרים", שאדלר משיק היום (שבת) במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית. הפרויקט, אחד הניסיונות המקיפים הראשונים לתעד את מה שמתחולל בחצר האחורית של ישראל, כולל סדרה של 35 צילומים יפים להפליא המלווים בסיפורים של המצולמים, כולם תושבי היישובים הלא מוכרים. לצילומים, שינדדו בשנתיים הקרובות ברחבי הארץ, מתווסף חדר מידע המארח כתבות על הנושא שפורסמו בתקשורת המקומית, סרטי וידיאו ודוחות, אתר אינטרנט ממשמש וספר שייצא לאור בחודשים הקרובים.

 

"נכנסתי לפרויקט מתוך הרגשה שאני יכול לתרום משהו למאבק בהכרה ביישובים הלא מוכרים, להביא את סיפורם לקהלים רחבים בחברה הישראלית", אדלר מסביר. "החלטתי שמה שצריך לעשות, לפחות כדי להוריד את רמת העוינות והבורות כלפי הבדואים, הוא פרויקט אינפורמציה. ליישר איזה קו של ידע, ליצור חשיפה ציבורית שתגרום לאנשים לקרוא, לדעת, לשמוע את האמת".

 

- אתה מודע, מן הסתם, לתגובות המשתלחות שהכתבה תייצר.

"אני חושב שאחד הדברים שהניעו אותי להתחיל את הפרויקט היו טוקבקים מהסוג הזה", אדלר מחייך. "אחת התפיסות המקובלות, למשל, ואת זה רואים הרבה בטוקבקים, היא שהבדואים משתלטים על אדמות מדינה. תוך כדי התחקיר גיליתי שמה שקורה בפועל הוא בעצם הפוך: המדינה היא זו שהשתלטה על אדמות הבדואים, וברוב תחכומה הצליחה להטמיע את המנטרה שהבדואים משתלטים על האדמות. זה גאוני".

 

 

___________________________________________________ 


מתוך התערוכה: זינב אלע'נאמי / אום-מתנאן

 

  • "את זינב צילמתי באחד האוטובוסים המשמשים להסעות תלמידים, כנראה מאז שנות השישים. קשה להאמין שהוא עדיין נוסע, קשה יותר להאמין שהוא משמש להסעת ילדים. הדלת חלודה, שבורה, חצי פתוחה. החלונות תקועים והריפוד על הכסאות קרוע כולו. התקרה עשויה דיקט והרצפה - ברזל חלוד".

___________________________________________________

 

 

 

"התהליך האומנותי היה משותף, וזה משהו שאני מאוד גאה בו"

 

גם אם מתעקשים, קשה להאשים את אדלר בהתלהמות. אם כבר בנימה עניינית, בנבירה קדחתנית בנתונים ובעיקר במחויבות לתושבי הכפרים. "היישובים הבדואים קיימים בנגב מאות שנים, חלק מהם עוד מתחילת השלטון העותמני, עניין של 400 שנה פלוס-מינוס", הוא מרחיב. "תוך כדי קריאה גיליתי שב-1965 החלטה שרירותית של המדינה הפכה את כל היישובים האלה ללא מוכרים, ולכן גם ללא חוקיים. הם פשוט לא נכללים בתוכנית התכנון והבינוי שנעשתה באותה שנה".

 

בקטלוג המלווה את התערוכה, אדלר מתאר תמונת מצב עגומה. "היום חיים בנגב כ-150,000 בדואים, כולם אזרחי מדינת ישראל", הוא כותב. "יותר מ-80,000 מהם מתגוררים ב-45 יישובים לא מוכרים, שבכל אחד חיים 500 עד 5,000 תושבים. היישובים האלה לא שייכים למועצות מקומיות, ויושביהם אינם זוכים לתשתיות מים, חשמל וביוב, לדרכים סלולות, לשירותי סילוק פסולת וכן הלאה.

 

"ביישובים רבים אין מרפאות, אין בתי ספר ואין גני ילדים. בתים רבים ואפילו אוהלים נהרסים בידי המדינה מדי שנה; רבים מתושבי הכפרים, החיים בפחד מפני גל ההריסות הבא, מתגוררים על-כן בצריפי פח, וסובלים מחום כבד בקיץ

ומקור מקפיא בחורף. המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב, שהוקמה ב-1997 על-ידי ההנהגה הבדואית המקומית, היא הגוף היחיד שמייצג אותם".

 

המועצה היא גם הגוף אליו אדלר פנה כשהחל ביצירת המיזם. "הצעתי להם לעשות פרויקט שיביא סיפורים וצילומים מכל כפר, ובאמצעותם התחברתי לאנשי היישובים", הוא מספר. "היו המון שיחות, המון ראיונות, שבסופם בחרנו ביחד את הסיפורים והתמונות שיצולמו. התהליך האומנותי היה משותף, וזה משהו שאני מאוד גאה בו. מלכתחילה אמרתי להם שאני לא רוצה לכפות את התוכן שלי עליהם. תוך כדי העבודה גם הדיבור על הערכים האומנותיים והאסתטיים הפך למשותף".

 

אדלר, שהיגר דרומה והתגורר בנגב במשך כשנה, מגולל צורך מובהק שחזר שוב ושוב במהלך הפגישות שלו עם הבדואים. "בתכל'ס, מה שהם מבקשים מאוד פשוט: להכיר ביישובים ולשתף את נציגיהם בתהליך התכנוני, כדי לאפשר להם להפוך ליישובים בעלי אופי כפרי-חקלאי. מאז קום המדינה נוסדו בנגב כ-120 יישובים מוכרים, ערים, עיירות, קיבוצים וכפרים, הרבה מהם חקלאיים. במקביל, ניסו לדחוק את רגלי הבדואים מעיסוק בחקלאות ולרכז אותם בעיירות אורבניות".

 

 

___________________________________________________ 


מתוך התערוכה: סלימאן אבו-אג'ג' ומחמד אבו-ג'ודה / אלזערורה

 

  • "סלימאן אבו-אג'ג' יושב מולי באוהל החשוך, אבל בחוץ יש הרבה אור שנופל על חורבות המסגד ההרוס, ממש ממול. שנה ארכה בנייתו, ושנה נהנו ממנו אנשי הכפר. בוקר אחד הוצף הכפר הנידח, במאות אנשי צבא ומשטרה. תוך פחות משעה הם עזבו, משאירים מאחור ערמה מעלה אבק של בטון וברזל".

___________________________________________________

 

 

 

"לבטל את הפחד, את החשש והרתיעה מהשכנים שלנו בנגב"

 

השקת הפרויקט מחר, אומר אדלר, היא רק ההתחלה. "בשלב הסופי "אמנות לעם" לקחה עליו חסות, ובשנה הקרובה הוא יתנייד בכל רחבי הארץ", הוא מדווח. "הכוונה היא להגיע לכל מקום שיזמין אותנו, לערים הגדולות, לפריפרייה. בכל מקום שאליו נגיע נזמין קבוצות שונות להיפגש עם נציגים מהכפרים הלא מוכרים, המתועדים בתמונות. אנחנו רוצים ליצור דיאלוג, לפתוח את נושא הדו-קיום בנגב. זו, בעצם, המטרה של הפרויקט".

 

- אופטימי, הא?

"אני מקווה שבאמצעות התערוכה נצליח איכשהו לבטל את הפחד, את החשש והרתיעה מהשכנים שלנו בנגב. אני מקווה שנצליח ליצור סקרנות, רצון להתוודע. בטווח הרחוק, היומרני יותר, הייתי רוצה להאמין שככל שדעת הקהל תתפנה יותר להאזין לאפשרות שכולם יכולים לחיות בנגב ביחד ובשוויון, גם מקבלי ההחלטות יתפסו את אותו כיוון.

 

"יש פיתרון לבעיות בנגב, והוא אפשרי מאוד ונחוץ. כיום, הבדואים מוכנים להתפשר בצורה מעוררת הערכה. הם יושבים על כ-200,000 דונם מתוך 12 מיליון דונם בנגב. זה שטח מזערי יחסית לאחוז שלהם באוכלוסייה. המדינה פשוט צריכה להכיר ביישובים האלה ולהפנות אליהם את אותם משאבים שמופנים ליישובים המוכרים. אז כן, אני מקווה שהפרויקט יוכל לעורר תהליך של שוויון והכרה. בעיני, זאת הציונות האולטימטיבית".

 

 

___________________________________________________ 


מתוך התערוכה: ילדים מהכפר על מגרש הכדורגל / ח'רבת-אלואטאן

 

  • "יום שבת, והילדים באמצע משחק כדורגל סוער. כשאני מגיע הם מפסיקים, ואחד מהם מסדר את כולם לצילום. אף שמגרשי הכדורגל נמצאים בשימוש תכוף, גם בשאר הכפרים הלא מוכרים לא ניתן למצוא מגרשים סבירים. אי אפשר להקים ולתחזק מתקני ספורט בלי הכרה, תקציבים ומועצה מקומית".

___________________________________________________

 

  

 

 

  • גופים המעוניינים לארח את הפרויקט יכולים לפנות ל"אמנות לעם"

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"להוריד את רמת העוינות והבורות". מתוך התערוכה
צילום: טל אדלר
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים