שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הרי מירון: הסמור והבריון של השכונה

    הם כורתים ובונים בניגוד לחוק ומשחיתים את היער באלימותם. והמדינה? שותקת ונכלמת. טיול עצוב ויפה לעין סמורה, נביעה קטנה בהרי מירון

    סמור, חיה לילית ממשפחת הגחניים, הוא טורף זריז שמצליח בקלות רבה מאוד להיכנס אל מחילות של בעלי חיים קטנים, לטפס על עצים ולבזוז קינים של ציפורים וגם את הציפורים עצמן. בעל החיים הזה, שנמצא בכל החבלים הים-תיכוניים שבארצנו, וגם בשוליהם לפעמים, קטן כמו חתול ויש לו זנב ארוך ויפה. צבעו שחור עם נימור צהבהב, פניו חייכניות וערמומיות – כאן כמובן לקיתי בהאנשה של בעל חיים, ולא אכפת לי – ושמו נגזר מכך שבעת צרה הוא סומר את שער פרוותו וכך מגדיל לכאורה את ממדי גופו, כדי להפחיד את אויבו.

     

    בלית ברירה, כאשר הסמור נאלץ להימלט על נפשו, הוא לא עושה זאת סתם כך אלא מסובב את אחוריו אל כיוון הרודף ומתיז עליו, מתוך בלוטות אנאליות

    שבבסיס זנבו, נוזל שמנוני ומצחין כל כך, שאם האויב לא מתעלף מגועל נפש בו במקום הרי אחר כך שום כביסה ומירוק הגוף לא יעזרו. לאשתו של סמור קוראים בוודאי סמורה, וגם למעיין זעיר בגליל קראו כך עד גיורו, עת שנקרא שמו בישראל "עין סמוכה". אני מניח שמקור השם המופלא למעיין הוא לא ביכולתו לסמוך לרבנות וגם לא לסמוך נופלים, אלא בעוד החלטה שגרתית ומוזרה של ועדת השמות, שאין כמותה להפליא בכעין אלה. משמעות השם הערבי, אגב, היא "האדמה הכהה". כמה נאה וכמה פשוט.

     

    כך היה שמו של המעיין בפי תושבי המקום, גוש הר מירון, הוא ג'בל א-דרוז הישראלי, מקום שבו אין דין ואין דיין והכוח והבריונות של כמה משוכני כפריו משחיתים כל חלקת טבע וחוק. פורעים אלה, שמוציאים דיבת הדרוזים רעה בכל הארץ, לא בוחלים בפוגרומים של ממש, בגילויי אלימות כלפי נציגי הרשויות ופציעתם. הם פורצים דרכים בלב שמורות טבע, כורתים ובונים ללא חוק, תוקפים שוטרים ופקחים.

     

    והמדינה? באוזלת ידה היא שותקת ונכלמת, כי אולי הדרוזים ייעלבו, יתעצבנו ולא יבחרו נכון בבחירות הקרובות.

     

    תחרות של רעי לב

     

    הכל קרה ביום הגשם הראשון שניתך השנה, בהפתעה מוחלטת, משפילסתי עם ידיד את דרכי במעבה החורש של הר הלל. לא חדלנו להתפעל מחילופי המשמרות של הסתווניות הוורודות באלה של הכרכום החורפי הצח כשלג, מענפיהם המאדימים והמפותלים כשרירי אדם משורגים של עצי הקטלב – הוא ה"קיקב'", שאין יפה ממנו להכשרת מקלות הליכה לכפריים הזקנים – ומהמשחק המענג של שלכת האלות הכתומה-צהובה בין אינסוף גוני הירוק של כל היכל החורש המופלא הזה.

     

    היה קצת מעיק לראות שעד אשר עצרנו את הרכב במקום שממנו התחלנו ללכת, ליוו את שולי הדרך, בלב החורש, שהוא שמורת טבע ענקית בקנה המידה הגמדי של מולדתנו המוקפת, גדרות אבן ענקיות שהניחו דרוזים בני המקום, כעין התרסה מול כל מי אשר מרים גבתו בתמיהה על השחתת המקום, שהרי לא כדאי להתעמת עם מי שהניחו כאן אבנים בגודל של אבני הפירמידה הגדולה בגיזה, על אפו וחמתו של החוק.

     

    עוד יותר מביך היה לראות שבמקומות אשר נתחמו על ידי מי שלא היו לו די כלים להציב מגאליתים מודרניים כאלה, "הסתפקו" בגידור באמצעות גרוטות פח חלודות וכעורות, חלקי מיטות שאין בהן חפץ וכיוצא באלו אשפה ודומן, כאילו מתקיימת כאן תחרות של רעי לב ומחציפי פנים מי יכער יותר את סביבותיו.

     

    סופו של דבר שנבלענו בסבך, בו נפערו מדי פעם חלונות אל הנוף ועמעמו ביופיים את הכעס, שיקפו את מראות המדרון הירוק של הר הלל, את הר כפיר, הר שמאי, הכנרת הרחוקה ושפלתו לכאורה של הגליל התחתון מצד אחד והגולן מן העבר השני. עוד לכדה העין את גגותיהם של היישובים מתחת לחומת הגליל העליון, שעל אף התחזותם לאירופה אין הם מצליחים לגרוע מן הים-תיכוניות המוחלטת של הנוף.

     

    רטובים וקצת רועדים יצאנו מן הסבך אל המערֶה יער בתוך שקע רך בהר, בראשו של נחל שבע. המערה הזה זרוע בשרידים דלים וחסרי חן – לבד מגת גדולה החצובה בסלע – של חורבת יישוב קדום, מאלה הישראליים העתיקים, בני יותר משלושת אלפי שנים, אשר כמותם זרועים בפינות לא מעטות בחורש הבולע כל. כיוון שרועים באים אצל המקום כאשר חורף ברוך מטר ממלא את מאגרי המים והם מגירים את עודפיהם אל פיו של המעיין – עין סמורה – קל היה למצוא את מקום הנביעה לפי פחי המים וכלים אחרים שהתגוללו במקום מן העונה האחרונה שבה עוד היו מים של ממש בקרקעיתו של בור המעיין המדופן אבנים בקפידה.

     

    את המחסה החלקי מפני זרזיפי המטר סיפקה אלה ענקית, אשר עמדה אז בראשית שלכתה הסמוקה, בודדה בשטח, כמצבה עתיקה המרמזת על תרבות כפרית שנעלמה מזמן מן הארץ, עת שהיו הבאים אל המעיין מתכנסים לשיחות בטלות בצל העץ, או שהבנות השואבות היו משקרות בעיניהן ומגניבות מבט אלכסוני בבחורי הכפר המכונסים מתחת לאמירו של האילן הנאה, משלחים מבטים חצופים אל השואבות. הרי בילוי אחר לא היה, ומן הסתם לא נדרש אז אף אחד להשחית את החורש להכעיס.

     

    איפה זה: במפת הטיולים וסימון השבילים "הגליל העליון" (מס' 2) – קנ"מ 1:50,000. למקום אפשר להגיע ברגל, בשביל להולכי רגל המסומן בצבע ירוק, מהלך כ-1.5 ק"מ מקצה דרך רכב (עדיף חזק וגבוה) היוצאת מהשכונה הדרומית-מזרחית של הכפר הדרוזי הגדול בית ג'אן. דרך זו מתחילה בכפר בסימוני צבע כחול והופכת לירוקה אחרי כ-2 ק"מ.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום דפנה מרוז החברה להגנת הטבע
    הר הלל. משחיטים על אפו ועל חמתו של החוק
    צילום דפנה מרוז החברה להגנת הטבע
    מומלצים