שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    גם להלם קרב יש דור שני

    דור שני להלם: ילדים רבים לאבות שנפגעו סובלים מחרדה, התקפי זעם ודיכאון. מחקרים חדשים מראים, כי רמת המצוקה שלהם גבוהה פי ארבעה משל ילדים רגילים. "הדבר היחיד שאין לי זה את הסיוטים הליליים שיש לאבא", אומר גל מרמרי, שאביו ספג טילים מצריים כששירת על המשחתת "אח"י אילת"

    ב-21 באוקטובר 1967, שייטה המשחתת "אח"י אילת" מול חופי פורט סעיד במפגן כוח ברוח ימי האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים. ארבעה טילים ששיגרו לעברה המצרים קטעו את השיט הפסטורלי. 47 מהחיילים שהיו על הסיפון נהרגו, עשרות נוספים נפצעו.

     

    אריה מרמרי, סג"מ צעיר ונשוי טרי, פיקד על הצוות שנשאר מנותק בירכתי הספינה, ריכז את פעולות הנטישה וסייע בפינוי הפצועים. על התעוזה שהפגין תחת אש קיבל מרמרי את עיטור המופת, אבל חוץ מצל"ש הוא לקח איתו מהקרב דבר נוסף: הלם קרב.

     

    הלם הקרב, "תסמונת פוסט טראומטית", תוקף את מרמרי מאז בתדירות גבוהה בסיוטי לילה שבהם הוא רואה את גופות חבריו בתוך ענני העשן והאש, בהתקפי זעם, ובמחשבות אובדניות. מחקרים עדכניים מראים שהתסמינים האלה מופיעים במקרים רבים גם בדור הצאצאים של אלה שסובלים מהלם קרב.

    במקרה של מרמרי אלה הם ילדיו – ובעיקר בנו הבכור, גל (37), שנולד ב-1968, כמה חודשים לאחר אותו אירוע טראומתי.

     

    ענן כבד בבית

     

    "בן ממשיך", סרט המטפל בנושא המעבר הבין דורי של תסמונות הלם הקרב, יוקרן במסגרת התוכנית "עובדה". סרטו של זמיר דחב"ש שביים גלעד טוקטלי על פי תחקיר של שרית מגן, מתאר את ההתמודדות הסבוכה ומלאת הכאב של שתי משפחות עם הלם הקרב בו לקה האב. אריה מרמרי מקיים עם כל ילדיו קשר סימביוטי שבנוי על חוסר יכולתו להתנתק מהמעגל האינסופי של אשמה וחרטה.

     

    "אני חש אשמה על זה שלא הייתי בבית, על זה שלא הצלחתי לתת לילדים שלי את החיים שאני כל כך רציתי כבן יחיד", הוא אומר בביתו בבנימינה. "הילדים שלי חוו אותי כאבא גדול ומאיים, אבא שהטיל ענן כבד בבית, אבא שצריך ללכת לידו על בהונות. רציתי להגיע אליהם, אבל לא תמיד ידעתי איך".

     

    גל מרמרי, בעצמו אב לחמישה ילדים, שב לפני כמה שנים לבנימינה. לא רק שהוא מתגורר במרחק בעסק של למכירת שתי דקות אופניים. נסיעה אחרי מאביו, שנים הם של גם טיפולים, שותפים גל יודע לאבחן בפירוט רב את כל הסימפטומים שקיבל בירושה מאבא. "התפרצויות הזעם, ההשפעה המעיקה שיש לנוכחות שלי על הסביבה, חוסר יכולת להשלים דברים, פיזור כללי ונרקסיזם – כל אלה נמצאים גם אצלי", הוא אומר. "הדבר היחידי שאין לי זה את הסיוטים הליליים שיש לאבא שלי. מכיוון שלא הייתי שם, אין לי תמונות חיות של הטראומה ההיא. זה כאילו שאני מדמם מהיד שכרתו לאבא שלי. הכאב נוכח ונמצא כל הזמן, למרות שהוא לא הכאב שלי".

     

    במאי האחרון התקיים באוניברסיטת תל אביב יום עיון ראשון מסוגו שהוקדש ל"העברה בין דורית של טראומה". את האירוע יזמה פרופ' זהבה סלומון, מהחוקרות הבכירות בעולם בתחום הלומי הקרב. סלומון הציגה במהלכו ממצאי מחקר ראשון מסוגו בעולם, שנערך באוניברסיטת בר אילן, על ילדי לוחמים הסובלים מתסמונת פוסט טראומטית. המחקר העלה כי רמת המצוקה של ילדים שנולדו לאבות שסבלו מהלם קרב גבוהה פי ארבעה משל ילדים רגילים, וכי סימפטומים בולטים של הטראומה המקורית כמו חרדה, דיכאון, בדידות וקשיי תפקוד, חוזרים בשיעורים גדולים אצל דור הילדים.

     

    "סדרי הגודל של העברת הטראומה הם גדולים", אומר ד"ר עמיחי לוי, מנהל מחלקה בשלוותה ומפקד המתקן הראשון שהוקם בצה"ל לנפגעי הלם קרב. "לא מדובר ב'הדבקה', אלא בהפנמה של ערכי משפחה. מחקרים מראים שכשאחד ההורים סובל מדיכאון, גם הילד יהיה הרבה יותר חשוף לדיכאון בחייו".

     

    היפוך תפקידים בין האב לבן 

     

    קובי גרא, 52, סבל אחרי מלחמת יום הכיפורים מסיוטים קשים, התקפי בכי לא נשלטים ובעיות בקיום יחסים בין אישיים תקינים. למרות זאת, הוא אובחן כסובל מהלם קרב רק לפני כשנה וחצי, בעקבות התמוטטות נפשית שעבר. קובי, שעובד כטכנאי הקרנות לחולי סרטן בבית החולים לילדים שניידר, נחשף בשנים האחרונות למספר רב של טרגדיות משפחתיות ומקרי מוות. רגשות האשם שלו על שנשאר בחיים במלחמה בעוד אחרים לא שרדו החלו לתקוף אותו ביתר שאת עד שלפני כשנה וחצי הוא פשוט התמוטט במהלך משמרת בבית החולים.

     

    מגיל צעיר מספר בסרט בנו רני, 23, מתקיים בינו לבין אביו היפוך תפקידים. "אני הייתי האבא שלו יותר משהוא היה האבא שלי. בכל משבר, והיו הרבה, אני שימשתי לו כתף, והיה לי חשוב להיות שם בשבילו. ידעתי שקשה לו, אבל לא ידעתי מה הסיבה. הטראומה מהמלחמה היתה ברקע, אבל הוא בעצמו לא התייחס לזה, הוא לא ידע שיש לזה קשר לכל המשברים שעברו עליו. רק בתקופה האחרונה הבנו שזה הבסיס לכל המשברים".

     

    כמו אריה מרמרי, גם קובי גרא לכוד בתוך מעגל של אשמה על כך שהוא הטיל את הצל שלו על בני משפחתו ולא הצליח לספק להם בית מאושר. "לקחתי ממנו את גיל ההתבגרות", אומר האב. "לא רק שהיו שלבים שהוא טיפל בי, הוא היה צריך גם לטפל באחיו הקטן. כשהיה בתיכון הגעתי פעם לאסיפת הורים. המורה שלו אמרה לי, 'הילד שלך משתולל בכיתה'. אמרתי, 'איך זה יכול להיות, הילד שלי הוא עדין'. למחרת רני בא למורה שלו, התפרץ בבכי ואמר לה: 'אין לך מושג מה אני עובר בבית עם אבא שלי'. זה שבר את ליבי".

     

    להבדיל מאריה וגל מרמרי, שמסוגלים לדבר על הדינמיקה הפסיכולוגית שמתקיימת ביניהם במינוחים מקצועיים קרים, אצל קובי ורני גרא הכל עדיין טרי ומעט מאיים. בשלב מסוים אפילו הפקיד הפסיכיאטר של קובי את האקדח הפרטי שלו בידיו של בנו. "הרגשתי רע עם זה שלאבא שלי יש מחשבות על מוות, ויחד עם זה שמחתי שאני יכול לעשות משהו מועיל", הוא אומר ומיד מוסיף: "יחד עם זה אני רוצה שיידעו שהוא היה אבא אוהב ודואג. למרות המשברים הכלכליים והנפשיים, תמיד ידעתי שהוא יעשה הכל בשבילי".

     

    "לא הבנתי למה אני כזה"

     

    צ' (השם המלא שמור במערכת), 55, מורה במקצועו, סובל מהלם קרב בעקבות תאונת צניחה קשה שעבר בשירות הסדיר, שחוזקה באירועים קשים שחווה במלחמת יום הכיפורים. הוא אובחן כסובל מהלם קרב רק לפני כשמונה שנים, כאשר במסגרת הליכי גירושין מאשתו הוא נדרש לעבור הערכה פסיכולוגית.

     

    "אבחנו אצלי שילוב של אגרסיה ודיכאון", מספר צ'. מאז, הוא מגיע בכל יום למרכז לנכי צה"ל בכפר סבא. "הייתי אבא עצבני על כל הראש, צועק כל הזמן, אלים. לא הבנתי למה אני כזה, למה אני עצבני בכיתה. כשהילדים של השכנים שיחקו בחוץ, כל בעיטה בכדור היתה כמו פצצה של טנק. כשהילדים שלי צחקו הייתי נעשה אלים. לא הייתי אבא שלהם. עד היום אני מבכה על היחס שנתתי להם, על כך שהפסדתי את הילדות שלהם".

     

    בשלב מסוים זיהה צ' את התופעות שהכיר היטב אצל בנו, משוחרר טרי מצה"ל. "הוא ישן עד מאוחר, לא רצה ללמוד ולא רצה לעבוד, הלך הרבה למועדונים, היה הרבה כסאח בחיים שלו. סיפורים על מכות ובלגנים. ראיתי אצלו את הרצון לשכב במיטה ולא לצאת ממנה, הדיכאון, חוסר שמחת החיים, הנטייה להרפתקנות מוגזמת. הוא עבר אירועים קשים במנהרת הכותל, בבופור, עבר התעללות קשה מצד המפקדים, בשלב מסוים ברח מגבול לבנון ל-21 יום. בעצמי הייתי מטופל וביקשתי מהפסיכולוגית ביחידה לטיפול נפגעי הלם קרב לקבל אותו לשיחה. מאז הוא מטופל, גם בכדורים, והמצב שלו קצת השתפר".

     

    גם במשפחת גרא האבחון המאוחר בהלם הקרב עוזר להתמודדות עם פצעי העבר. באופן סמלי יום השחרור של רני מצה"ל, היה גם יום הטיפול הראשון של קובי במרפאה להלומי קרב. "באתי לאסוף את רני", מספר האב, "והוא אמר לי: היום שנינו משתחררים. אני משתחרר מהצבא ואתה מיום כיפור".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רוני שיצר
    התקפי זעם ומחשבות אובדניות. אריה מרמרי
    צילום: רוני שיצר
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים