על שימושים נוספים לדייסה צבאית

לפני כשבועיים התפרסמה בערוץ כתבה בנושא דייסה, ובה אפילו מתכון לדייסה צבאית. המאמר, כמו גם אימייל שקיבלתי מידידי י"ב, הזכיר לי נשכחות ובמיוחד את הקורות אותי באחד מבסיסי צבא ההגנה לישראל. הסיפור הוא הפעם על שימוש ראוי לדייסה צה"לית.

ומעשה שהיה – כך היה.

נובמבר1981 היה חודש נובמבר רגיל לחלוטין. גשום במידה וקר במידה אחרת. נובמבר דנן היה גם החודש שבו גויסתי לצבא. יחד עם יאיר-דב ידידי (לא י"ב, י' אחר, נקרא לו פשוט י'), נשלחנו לעבור טירונות כלל צה"לית בבית הספר למשטרה צבאית; ג'ובניקים בעורף האויב.

היחס של הסגל היה הוגן וטוב, האוהלים היו במצב טוב, עם מעט חורים, וחדר האוכל היה מבנה של ממש, עם שולחנות וכסאות. רק אוכל לא היה שם. מהר מאוד מצאתי את עצמי מצהיר שאני צמחוני, כדי להבטיח לעצמי מנה שניה של גזר מרוסק או סלט כרוב; לעוף ממילא לא היה סיכוי שאגיע. היות ולא היה שולחן לצמחונים, היה השולחן אליו ישבתי תמיד פופולרי יותר: כמויות האקסטרא של הסלטים היו מחולקות בין יושבי השולחן, שלא לדבר על הלחם (פרוס, משוחזר, תמיד פג תוקף שלושה ימים), כך ששווה היה אפילו לסבול את חברתי.

בעוד שגבינה, לבן וביצים היו תמיד במשורה בארוחות הבוקר, בדבר אחד מעולם לא היה מחסור: דייסה.

איכשהו, תמיד היה בחדר האוכל סיר אלומיניום ענק, מלא דייסה, מוכן ומזומן לכל דורש. לצידו היה מונח מיכל פלסטיק גדול, עם מכסה מחורר, שעליו היתה תווית צה"לית שאמרה "אבקה בטעם קינמון. לשימוש צבאי בלבד". כאילו שאפשר היה לעשות בדבר הזה שימוש אחר, מלבד שימוש צבאי. בשש בבוקר, תחת עינו הפקוחה של רס"ר המטבח, היו ניגשים זוללי הדייסה לסיר, שזכה לכינוי "הסירדייסה", דולים מן היציקה במצקת אל צלחת מרק כחולה, תופסים את מיכל הקינמון, מנערים ממנו מעל לצלחת הפלסטיק ומתישבים, שמחים וטובי לב, אל השולחן.

אני לא יכול להסתכל על דייסה. המרקם, הצבע והריח באופן כללי עושים לי לא טוב. על הבוקר, הם עושים לי עוד יותר רע ועל הבוקר כטירון, בחורף ובמקום כמו בית הספר דנן, דייסה צבאית היתה הורגת לי את היום. כך או אחרת, אני ויתר החיילים במחלקה הרגשנו מוזר מאוד כשבוקר אחד הגענו לחדר האוכל והסירדייסה לא היה שם.

במקומו עמד הסרס"פ ולצידו חצי מהסגל. מאחור נעץ בנו עיניים רס"ר המטבח.

"אף אחד לא מתישב לאכול!" שאג הסרס"פ. "אתם פרזיטים, אוכלי חינם וכפויי טובה, שלא לדבר על בטלנים!" הוא הרעים, ואז המשיך בשקט, כמעט בלחישה, תוך צמצום עיניים ושיטוט-מבט: "בחמש וחצי התורנים שמו כאן את הסירדייסה על הפלטשבת. שתי דקות אחר כך הם באו עם המצקת והסיר נעלם. עכשיו, אני רוצה לדעת מי מכם נמושות לקח את הסירדייסה ולאן! בשמונה יש בדיקה של חר"פ במטבח, והרס"רמטבח לא מרוצה, מאוד לא מרוצה!"

”למה דווקא אנחנו?" נשאלה השאלה מהשורה האחרונה, שמיד נשלחה כל כולה להקיף. כשהם חזרו, כבר היינו כולנו פזורים ברחבי חדר האוכל, מחפשים את הסיר מתחת לשולחנות, ומחוץ לחדר האוכל מחפשים בכל מקום אפשרי אחר, בגשם שוטף, קפואים ורטובים. בסוף מצאו אותו שני עובדי מטבח כשהוא ריק, והמצקת לידו, במחסן האספקה היבשה של המטבח. כולם עמדו סביבו, רס"רים, סגל וטירונים קפואים, גרדו בפדחתם ולא יכלו להבין: מי לכל הרוחות ירצה לאכול את כל הדייסה ויגנוב בשביל זה סיר שלם, על הבוקר.

אם יומיים אחר כך לא היו מתחילים אריחי חרסינה מסוימים ליפול מאחד הקירות, התעלומה לא היתה נפתרת עד עצם היום הזה. מסתבר שמישהם - ולא כאן המקום לכוון אצבע מאשימה, מה גם שעברו כעשרים וחמש שנה - היו לחוצים מביקורת חיל הרפואה שאמור היה המטבח לעבור באותו בוקר. כמה וכמה ימים קודם לכן הטיל עליהם רס"ר המטבח לתקן שלוש או ארבע שורות של אריחי חרסינה רופפים, והשניים שכחו, או הזניחו, או פשוט ויתרו על העניין.

בבוקר הביקורת, כשהגיעו למטבח, לחוצים למדי כנראה, כדי להכין את ארוחת הבוקר, הם הכינו את הדייסה המפורסמת, ואז עלה במוחם הרעיון איך להצמיד את האריחים הארורים למקום. מיד אחרי שהתורנים הציבו את הסיר במקומו, דאגו שני הליצנים להעלים אותו, והשתמשו בדייסה כטיט. בזמן שהחיילים חיפשו אחרי הסיר, השניים סיימו את מלאכת ההרכבה, ואז "מצאו" את הסיר, רחוק ממקום הפשע. הדייסה הצדיקה את התואר "יציקה" ועמדה היטב במבחן למשך הביקורת ויום או יומיים לאחריה, כשהאריחים נשארו צמודים אל הקיר. ואגב, אחרי שהסתבר למה היא שימשה, הפופולריות שלה לא ירדה, אלא להפך: נמצאו לה שימושים בהצמדת צלחות ביצים וסלט לשולחן, למניעת "סחיבות" משולחנות סמוכים, היא החלה לשמש כחומר מילוי ואיטום חריצים, חורים ומרווחים בין החלונות והמסגרות בחדר האוכל ועוד. אפילו לאכול ממנה, האמת, המשיכו לאכול.

באוקטובר האחרון נערכה בסקוטלנד אליפות העולם בהכנת דייסה. בהתקרב עלינו יומו של רובי ברנס, אני מרגיש חובה להזכיר את העניין הזה. זאת, לא רק כיון שבאליפות השנה היה גם משתתף ישראלי, אלא שלצד ההאגיס, הדייסה היא המאכל הלאומי השני של סקוטלנד. לא שיהיה מי שיצליח לשכנע אותי לאכול את זה - בשבילי, דייסה לעולם תשאר דייסה - אבל הנה מתכון מעניין, בו יש וודקה וניל, פטל ועוד. המתכון הלא שגרתי הוא משנת 2004, והוא של לין בנגי, מי שזכתה השנה בתואר הנכסף בקטגורית הדייסה המסורתית.

למי שמתעניין בפינה הישראלית, הרי שיורם אודנץ (שחי באברדין) כבר השתתף כמה פעמים בתחרות, מאז תחילתה. מלבד בשיבולת שועל, הוא משתמש לדייסות שהוא מכין במרכיבים מקומיים, כמו הדוק מעושן, סלמון מעושן, כרישה ושמנת. "אפשר," הוא אומר, "להגיש אותן חמות, כרגיל, או לקרר אותן, ולהגיש למעשה כטרין. את הטרין שהוא מכין כך, הוא מגיש עם צ'אטני עגבניות, חלמון ביצה מטוגן ועלי רוקט. זה, הוא אומר, הוא חלק מארוחות ההנהלה בנות 10 המנות שהוא מכין במקום עבודתו בסקוטלנד, אבל זאת רק ההוכחה לכך שעם קצת דמיון ומרכיבים טובים אפשר להפוך כל דייסה למשהו מלא טעמים ומרקמים.

הדייסה של לין בנגי

1 תפוח חתוך לקוביות

כמה טיפות מיץ לימון

1 כף וודקה וניל

250 גרם (בערך כוס) פטל, מעורב עם 3 כפות סוכר

1/2 כוס שיבולת שועל

3 כוסות מים

1 כוס חלב

15 גרם חמאה

1 כפית סוכר

2/3 כוס שמנת, מעורבבת עם כף אבקת סוכר

לקישוט:

סוכר חום וקצפת

1. בקערה קטנה, מטפטפים מעט לימון על קוביות התפוחים ויוצקים מעליהם את הוודקה. מחממים במיקרו למשך 1.45 דקה.
2. שופכים את השיבולת שועל לתוך סיר. יוצקים פנימה את המים ומערבבים, מעל אש בינונית, עד לרתיחה.
3. ממשיכים לערבב ומוסיפים את החמאה ואת הסוכר. מניחים להתקרר ואז מוסיפים את השמנת, מערבבים היטב ומשאירים לעמוד. מוסיפים את הפרי עם הסוכר ומערבבים היטב.
4. מעבירים לקערות הגשה, מקשטים בסוכר חום בשוליים ושמים קצפת במרכז. מפזרים מעט סוכר חום בקצה קונוס הקצפת ומגישים.