מונאר: שדות תה לנצח
"תה הוא לא רק משקה טעים: כשהוא עדיין בחיתוליו הירוקים, הוא כל כך יפה שהוא הופך את סביבתו לקסומה. כל התיאורים וכל הסופרלטיבים קטנים מכדי לתאר את הנוף המיוחד. גם המצלמה לא מצליחה לתת תמונה אמינה ומקיפה". פנינה מרקו מגיעה למונאר ונשארת ללא מילים
בלי להתכלב, אבל גם בלי חמישה כוכבים, פנינה מרקו חוזרת בפעם השישית להודו ויוצאת לגלות ערים ואתרים חדשים.
הפרקים הקודמים: בומביי , קרלה, קוצ'ין .
שעת אחר צהרים מוקדמת. החלון הגדול מול המיטה עליה אני יושבת עם הלפ-טופ על הברכיים, מגלה הר ירוק עם מדרונות שיחי תה המרפדים אותו כמו שטיח קטיפה שעיר בעל דוגמת אריגה מיוחדת. השמש זוהרת על שיחי החלבלוב האדומים הבולטים מעל הירוק הבהיר של ערוגות התה, הירוק הבהיר עוד יותר של שיחי הבננות והכהה יותר של העצים.
העיירה מונאר (Munnar) היא "היל סטיישן", אחת מעשרות שבנו הבריטים במשך שנות שלטונם בהודו על מנת לברוח מהאוויר ההביל והחם של חוף הים, המישורים והמדבריות. את הירושה הזו הם
השאירו לנו, התיירים המגיעים מהמערב ומהודו עצמה, ורוצים לברוח קצת אל אוויר הרים צלול וקריר.
מונאר נמצאת כ-130 ק"מ מזרחה מקוצ'ין ובגובה של למעלה מ-1,500 מטר. סביבה עשרות קילומטרים מרובעים של מטעי תה, הנטועים על מדרונות ההרים הסובבים אותה. חלק מהמדרונות כל כך תלולים, שאני תוהה כיצד קוטפות התה מצליחות לעמוד בשיפוע ולבצע את עבודתן. גם את מטעי התה שתלו הבריטים וכיום רובם (למעלה מ-80 אחוז מהם) שייכים למשפחת טאטא ההודית, המפורסמת בעולם בעיקר בשל תעשיית הרכב שלה.
מטעי התה של מונאר הופכים את העיירה הרדומה לפנינת תיירות נחשקת. תה הוא לא רק משקה טעים: כשהוא עדיין בחיתוליו הירוקים, הוא כל כך יפה שהוא הופך את סביבתו לקסומה. ואם הוא משתרע על פני קילומטרים רבים של הרים וגבעות, הוא יוצר נוף מרשים הסוחט ביטויים כמו: גן עדן, מקום קסום, נוף מרהיב וכו'.
כבר שלושה ימים שאנו "חורשות" את מטעי התה. עשינו זאת בריקשה וברגל וגם במיניבוס של לשכת התיירות של מונאר, יחד עם חבורה עליזה של צעירים ישראלים ועל רקע להיטיהם של ברי סחרוף, מאיר אריאל ואהוד בנאי.
ישו כוכב עליון
הגענו למונאר בנסיעה בת כחמש שעות מקוצ'ין באוטובוס מקומי, עם נוסעים ידידותיים שהתעניינו מאיפה אנחנו. אחד הנוסעים, שהעיד על עצמו שהוא מנהל סניף "בנק אוף אינדיה", שאל אותנו שאלות פוליטיות והתעניין בגורלו של ראש הממשלה שרון. אחרים בהו בנו כששמעו "ישראל" ואחדים, הנוצרים שביניהם, שמחו להראות בקיאות ב"ברית החדשה" ופלטו: "ירושלים", "בית לחם", "נצרת", כשחיוך של אושר על פניהם. אגב, תמונתו של ישו היא להיט כאן. אם במדינות צפון הודו מתהדרת כל ריקשה בדמותם
של האלים ההודיים, כאן ישו הוא כוכב עליון, שכן כרבע מאוכלוסיית קרלה היא נוצרית וקרלה היא בעצם ערש לידתה של הנצרות בהודו. לעיתים חולק ישו את השטח עם גאנש, שווה בשווה - גם במקדשים קטנים וצמודים על אם הדרך.
הגסט האוס שלנו הוא "Green View". בחרנו לנו חדר בקומה השנייה שבאמת מציע נוף ירוק. המחיר לא בשמיים - 400 רופי. יש גם יקרים יותר, אבל גם זולים מזה. נהג הריקשה הזריז שהוביל אותנו לשם הציע לקחת אותנו למחרת לסיור בכמה אתרים בעבור 300 רופי לאדם. הסכמנו.
כל התיאורים וכל הסופרלטיבים קטנים מכדי לתאר באמת את הנוף המיוחד הנגלה מיד עם היציאה מהעיירה. גם המצלמה לא מצליחה לתת תמונה אמינה ומקיפה של כל היופי הזה. לא צריך להרחיק הרבה, כמה דקות מחוץ לעיירה ואנחנו בתוך השטיח הירוק. את השטיח מנקדים פה ושם עצים גבוהים וסלעים שחורים עגולים, מוצבים כאילו כדי לייפות את הציור. ההרים גולשים אל עמקים, נחלים ומפלים נגלים מקרוב ומרחוק. בהמשך הדרך מגיעים לאגם מלאכותי בשם מאטופטי, שאומרים עליו כי כדי ליצור אותו פינו כפר שלם מתחתית העמק ושבימים בהם יורד מפלס המים אפשר לראות את צריחי הכנסייה של הכפר. יום שלם טיילנו עם נהג הריקשה ובסופו העפלנו לנקודת ה"Sunset View" (נקודת תצפית בשקיעה). למרות העננים, ואולי דווקא בגללם, תמונות השקיעה היו יפהפיות.
בארוחת ערב באחת ממסעדות העיירה פגשנו חבורת צעירים ישראלים, שנפגשו במקרה ליד שולחן אוכל משותף והחליטו לשכור ביחד מכונית ולטייל בסביבה. למחרת בבוקר פגשנו אותם בלשכת
התיירות, לשם הלכנו לשאול על טיולים נוספים בסביבות מונאר, והחלטנו להצטרף אליהם. את החלום על שכירת בקתה באחוזת תה נאלצנו לגנוז, מאחר שצריך לשם כך תקציב נכבד יותר מזה שלנו.
התכנסנו יחד במיניבוס של לשכת התיירות - לימור, יעל, אלינור, ארנון, ניב, יובל, ארז ואנחנו, עם הדיסקים של מאיר אריאל וברי סחרוף ואהוד בנאי. בני הנהג לקח אותנו למטעי קרדמון (הידוע אצלנו כהל) ולמטעי פלפל שחור, והראה לנו מאיפה צומחים לתבלינים הריחות והטעמים. לאחר שעצרנו בביתו והכרנו את אשתו ובתו התינוקת, נסענו לראות את קוטפות התה. הקוטפות, מסתבר, אינן מקומיות. הן מגיעות מטמיל נאדו הסמוכה ומתגוררות ביחד בביתנים ארוכים.
בני לקח אותנו שוב לאגם מאטופטי ולאגם קונדלה, במעלה הדרך ל"טופ סטיישן" - נקודה גבוהה באחד ההרים המשקיפה על הרי הגאט המרשימים של טמיל נאדו (למעשה עוברים את הגבול בין שתי המדינות במהלך הדרך). כבר אמרתי "נופים מהממים" ו"גן עדן" ו"מראות שלא מהעולם הזה"? אגיד שוב, כי אין עוד מילים לתאר את מה שרואים מכאן.
ארוחת בוקר של אלופים
ביום האחרון שלנו במונאר החלטנו לטייל ברגל. חזרנו לארוחת בוקר במסעדת Rapsy, בה פגשנו יומיים קודם את החבורה הישראלית. המסעדה המצויינת נמצאת בסמטה, או יותר נכון בפסג', שנקרא "מיין באזאר" ובו חנויות מכולת, תבלינים, בגדים ועוד. תמורת 65 רופי לאדם נהננו מארוחת בוקר מאוחרת שכללה שקשוקה, פיתה (שנקראת פאראטה), סלט 'ישראלי' ותה, קפה, לחם, חמאה וריבה.
ריקשה הביאה אותנו ל"Sunset point" ומשם טיילנו ברגל לכיוון הכפר בתוך יער של עצים ומטעי קרדמון, וחזרנו העירה בירידה דרך מטעי תה ומעל סכר על אגם מלאכותי שנמצא בשולי העיר. השמש זורחת כאן במלוא העוצמה בשעות היום, אך בשעות הלילה, בהן הטמפרטורה יורדת לאפס והקור מקפיא את העצמות, אנחנו שוב מתגעגעות לעשרים המעלות של אמצע היום.
נשארו לנו רק עוד כמה שעות במונאר. מחר שוב ניקח את האוטובוס הממשלתי לנסיעה מטלטלת לקוצ'ין, שם אנו מתכננות לנוח בתוך הציבליזציה, עם המים החמים הזורמים במלון והאינטרנט שפועל היטב. מקוצ'ין נעלה צפונה לעיר קנור השוכנת על שפת הים.
- עוד על מסעותיה של פנינה מרקו בהודו ניתן לקרוא ב"צ'אי שופ של פנינה"
לפנייה לכתב/ת 
