עמוק במים

המותניים של ג'ולס הארוכה היו דקיקים ושזופים. ראיתי אותה בפעם הראשונה בין הגלים שהתקפלו לצינורות חלולים במפרץ ביירון, בחוף המזרחי של אוסטרליה. נערה ארוכה עם פנים של בובה וגוף צר ושזוף, שאבן כחלחלה-שקופה נצנצה מהפירסינג בפופיק של מרכז הישות שלה. היה לה, לג'ולס, בגד ים צהוב על הגוף הארוך שלה - רק חלק תחתון של ביקיני וציצים קטנים ומגניבים ששיחקו חשופים בין הגלים המושלמים.

ידעתי שאני לא אמור להיכנס לים כל כך גבוה, הכי גבוה שראיתי שם עד אז. אבל זוג ציצים חצופים, כך מתברר, עלול להשכיח ממך לא מעט מסקנות ודברי חוכמה שנכתבו בדם. אז נכנסתי לים, וזה הסתיים באופן די צפוי: סיבוב ארוך ומלוח מאוד על הקרקעית. ג'ולס, כמובן, נקרעה מצחוק, אבל אחר כך נתנה לי נשיקת תנחומים על המצח - שניצלתי מיד לתצפית על החזה שלה. זה השכיח ממני ברגע את החוויה המפוקפקת של סף טביעה, את התפילה ההיא שרפלקס הנשימה לא ייכנע למצוקה ואמצא את עצמי יונק מלוא הריאות מי ים במקום אוויר. אבל את הרגע לפני, את הנוף בתוך מנהרת הטורקיז הנוזלית של הגל, אין ציץ בעולם שיגרום לך לשכוח.

רק אדם וים, ואין שום מטרה זולת חיפוש תמידי אחרי הגל המושלם

הצינור המושלם ההוא שלח אותי לשיעור הגלישה הראשון והאחרון שלי, עוד חוויה שהסתיימה בקפיצת ראש מפוארת לתוך מים בגובה חצי מטר. אבל האובססיה לגלים, שנבטה בין השדיים של ג'ולס, לא עזבה אותי מאז. עד היום היא שולחת אותי בימים הכי סוערים לעמוד בגשם וברוח על הצוק ליד מלון מנדרין, לבהות בגלים הגדולים - ולחשוב על ציצים קטנים.

כן לשבור, לא את הגלים

כשחזרתי לארץ הובילו אותי הרבה מזל וקצת כישרון אל טבורו של עולם האופנועים הישראלי. אבל רצה הגורל ודווקא דרך האופנוע, בטוויסט מוזר של התפתחויות, מצאתי את עצמי עומד שוב מול גלי ענק. ועוד בהוואי.

הטוויסט הזה, מן הסתם, היה התאונה שעברתי באוגוסט האחרון. אבל בעצם היא התחילה הרבה קודם: בכמעט שלוש שנים מאוד אינטנסיביות של רכיבת סופרמוטו, שהיא מעצם הגדרתה רכיבה על קצה מעטפת האחיזה והביצועים. והאמת, הייתי די טוב בזה. לעזאזל, אפילו הובלתי את טבלת האליפות וכבר יכולתי לראות את הגביע שאוכל לרייר עליו בזקנתי ולמלמל שסבא היה אלוף ישראל. אבל סוג הרכיבה הזה גם עיוות לי קצת את הפרופורציות.

להתרסקות ההיא היו כמה סיבות טכניות, אבל בשורה התחתונה פשוט לא היו לי פרופורציות של רוכב נורמלי. אם היו לי, אולי הייתי מרגיש בזמן שאני לוקח אופנוע אזרחי קרוב מדי לקצה, כאילו מדובר באופנוע המרוץ הפרטי שלי. אבל לא הרגשתי. הכל נראה לי טבעי, אפילו רגוע. בטח יחסית לטירוף שאני רגיל אליו מהמסלולים הסגורים. בלי שארגיש בכלל, הצמיג החדש כבר היה על הקצה בהטיה שמאלית, וציפוי הסיליקון שעל הגומי הטרי גרם לאיבוד אחיזה. בום. אמבולנס.

גם היום, כשאני מסתכל על הצלקת מהניתוח, אני לא יכול להשתחרר מהגועל שכבש אותי אז. המראה של פס התפרים הארוך, שממנו הזדקר בשר מתוח מדי ומכווץ מדי וכמה קצוות של תיל, לא עוזב אותי. זה היה מספיק מגעיל לגרום לי להזדהות לפחות לרגע עם כל האופנוענים לשעבר, שהחליטו לרדת מהעסק אחרי התרסקות רצינית. גם אני, מכור חסר תקנה, לא יכולתי לדמיין את עצמי עובר עוד סיבוב של הגיהנום הזה בתקופת החיים הנוכחית. רק שהיום, ארבעה חודשים אחרי, אני כבר לא יכול לחכות לרגע שאתן פול-גז.

יש משהו מתסכל ברגעים האלה על הקביים, כשאתה מנסה לבצע פעולות פשוטות כמו להשתין, שמעורר בך את השד. את הרצון הדבילי לנקום בפציעה ולפצות את עצמך במנת יתר של כסאח מוטורי טהור. וזאת כמיהה שעומדת בסתירה מוחלטת לרצון האמיתי להסיק מסקנות ולהפוך את הצלקת המכוערת על כף הרגל לנורת אזהרה תמידית. עכשיו, עם כל הסמטוחה הזאת בתוך הראש, לך תסביר את עצמך באופן משכנע לכל האנשים שמעקמים את הפרצוף כשאתה מספר להם איך נפצעת. הרי גם לעצמי אני נשמע כמו דביל. כמו אחד שאין לו שום סיבה הגיונית להמשיך לעשות את מה שהביא אותו למצב האומלל שבו הוא נמצא עכשיו. אבל בסוף, איכשהו, גם את הראש סידרו לי הגלים.

לא צב, כן על גבו

באופן רשמי הגעתי להוואי כדי לעבוד - עורך העלון שבידכם הטיל עלי לסקר את ה-O'Neill worl cup, טורניר לגלישת גלים גדולים - אבל לשנינו היה ברור שהנסיעה הזאת היא לא פחות ולא יותר ממשימת הבראה. ותרשו לי לא להוסיף בעניין הזה כדי לא לפגום בתדמית הקשוחה שלו.

מכל מקום, הנסיעה הזאת היתה בדיוק מה שנזקקתי לו אחרי החודשיים שעברו עלי. ולא פחות חשוב, כדי לשרוד את החודשיים הנוספים שעתידים לעבור עלי בבית ולגבות את מחירם בדכדוך ובשעמום שמוציאים אדם פעיל כמוני מדעתו. אבל אם חשבתי שאהיה מוכן להסתער על הונולולו בצליעה קלה, הרי שהתבדיתי ביג טיים.

את הגבס אמנם הורידו, אבל עכשיו הצמידו לי אייר-קאסט וקביים ואסרו עלי לדרוך על הרגל. אל הטיסה הובילו אותי בכיסא גלגלים, ואחר כך בעגלת גולף עם צ'קלקה כתומה וצפצוף אזהרה מעצבן - בדיוק מה שצריך כדי לקבל את תשומת הלב שלמדתי לשנוא. יש בזה יתרונות ויש פינוקים, אבל איכשהו זה תמיד מגיע לאופנועים ולסכנה. לא יעזור שום קיצור תור ושירות VIP, תמיד יהיו שם המבטים המרחמים/ מטיפים ברגע שנחשפת האמת על הפציעה.

את 27 השעות הבאות ביליתי בתנוחות קאמה סוטרה לולייניות בניסיון להחזיק את הרגל למעלה. את המסעות לשירותים במטוס עשיתי בחצי תלייה על תאי האחסון, כמו שימפנזה, מה שלא מנע מהרגל להתנפח בלחץ הנמוך של רום טיסה לממדים של בלון חיזוי. אבל מה אני אגיד לכם, הפסקתי לחשוב על זה ברגע שהתיישבתי בלימוזינה הלבנה שאוניל שלחה לשדה התעופה בהונולולו. קשה לחשוב על דברים רעים כשאתה יושב על כורסת עור בסלון מתנייע, בידך משקה שנמזג בבר עשוי עץ טבעי, ואתה בדרכך למקום שנקרא "מלון מפרץ הצבים".

המלון עצמו לא בייש את הלימוזינה - ובואו נשאיר את זה ככה. חבל להוציא לכם את העיניים עם חמש בריכות בטמפרטורות משתנות, אינטרנט בחדרים, דקלים, מגרשי גולף וקוקטיילים על הים. כשביררתי קצת איפה אני נמצא, גיליתי שאני מתארח על נקודת ההתחלה של החוף הצפוני באי אווהו, רצועת חוף נטולת פיתוח תיירותי באורך שבעה מייל. הגאנג-באנג האמריקאי שבעל את האי הזה נעצר בדיוק כאן, בזכות מאבק עיקש של תושבי החוף הצפוני לשימור האופי הפשוט והסתלבטני של המקום.

הסניגור הראשי של המועצה המקומית הנאבקת היה ונותר הים; החול הגס הוא הדבר הראשון שפוגשים הגלים מרגע שעזבו את מרחבי צפון הפסיפיק שבין יפן לאלסקה. מסת המים האדירה הזאת מחוללת בכל חורף סערות ענק בלב ים, ששולחות גלים עצומים דרומה. ה"סטים" האגדיים האלה מתרסקים בסופו של דבר על החוף הצפוני של אווהו, ולפחות פעם או פעמיים בשנה מחריבים חלקים מהחוף. ברוב ימות השנה לא כדאי לתייר הממוצע לעמוד על קו המים, כי מדי כמה דקות מגיע גל חריג בגודלו, שרק הקצף שלו יכול לגרור אדם לתוך סדרה של גלים שיערבלו אותו במכונת הכביסה הכי קטלנית בטבע. אבל יש מי שאשכרה נהנה מזה.

במהלך 50 השנים האחרונות הפך החוף הצפוני לאגדה בעולם הגלישה, והיום הוא קודש הקודשים של גולשי הגלים הגדולים. בכל שנה נוחתים כאן בחורף כמה מאות עולים לרגל, משתכנים בבתי העץ על החוף ומנהלים את חייהם סביב הגלים. והנהירה הזאת מגיעה לשיא באירוע שמוכיח מדי שנה למי יש את הביצים הכי שעירות במים: ה"טריפל-קראון אוף סרפינג".

היהלום שבכתר

טורניר ה"טריפל-קראון" נקרא ככה כי מדובר למעשה בשלושה אירועים שונים, המתקיימים בשלוש נקודות גלישה על החוף הצפוני (שלושת "יהלומי הכתר"), שלכל אחת מהן מאפיינים משלה. בכל שנה מגיעים לכאן גדולי הגולשים ועוברים מאירוע לאירוע במשך חודש וחצי.

המקצה ראשון נערך במפרץ הליאיווה, שמתאפיין בגל ארוך ומהיר מאוד. השני, "גביע העולם של אוניל" שלשמו התכנסנו, נערך בסאנסט ביץ' ומאופיין בגלים הגבוהים והכבדים ביותר (ר' מסגרת). האירוע השלישי והאחרון מתקיים בבנזאי פייפליין - הנקודה האכזרית מכולן, עם גלים תלולים מאוד שנשברים בצינורות למים הרדודים במרחק 20 מטר מהחוף.

במשך כל החורף, עם ובלי קשר לטריפל-קראון, החוף הצפוני מלא במיליון צלמים שמתמקמים על החול ובמים. ובספורט הזה - שחוץ מכישרון, ניסיון ואוקיינוס של טמטום צריך בו צלם במקום הנכון ברגע הנכון - זה אומר קרקע מאוד פורייה להזנקת הקריירה. קחו למשל את האגדה של מאליק ג'ויוז, יליד טהיטי בן 25. אמנם היא התרחשה בטהיטי, אבל זה לא משנה את העובדה שב-2003 היה שם צלם שתפס אותו בשנייה שהוא מצא את עצמו יורד לתוך הגל הכי גדול שהגיע אי פעם לנקודה האגדית בטהופו (את היום המטורף ההוא מכנים מאז "בלאדי סאנדיי", ואני משאיר לכם לנחש איזה יום זה היה).

אחרי התמונה הזאת התקצרה דרכו של מאליק לקריירה מקצועית בחסות מלאה, וכיום הוא נחשב לאחד הגולשים הכי קיצוניים, שמרגיש בבית על הגלים הגבוהים ביותר. גם הוא, כמתבקש, מגיע כמעט תמיד לחורפים בחוף הצפוני. בזמן הטריפל-קראון הוא מתגורר בבית עץ קטן ופשוט על החוף, גולש גם בימים שאין בהם תחרות וממתין לימים האדירים בפייפליין, שמגיעים בהתאם לחסדיו של מזג האוויר.

בכל אחד מחלונות הזמן של האירועים בטריפל-קראון מתקיימים ארבעה ימי תחרות רשמיים. צוות העיתונאים שאירחה חברת אוניל, כלומר אני והחבר'ה, הגיע בדיוק בתום שלושת הימים הראשונים, שנערכו ברציפות כדי לנצל סט מצוין שנחת על האי. זה השאיר לי יום תחרות אחד, שבבוקרו פניתי לבדוק את התחזית. הנתונים של המצופים בלב ים מהאתר של הצי האמריקאי דיווחו על סט חדש מסערה נוספת בצפון הפסיפיק - רק שאם וכאשר הוא יגיע, זה כנראה יהיה מעט מדי ומאוחר מדי. אבל התחזית המאכזבת, שבישרה על יום נוסף ללא תחרות, לא מנעה מעשרות גולשים לצאת למחרת בבוקר לפייפליין, כדי לנצל את שאריות הגלים של המערכת מסוף השבוע הקודם. הייתי חייב להצטרף.

היהלום שבבלייזר

הגעתי אל החוף בבוקר, באחת משלוש מכוניות לעיתונאים שאוניל שכרה לקראת האירוע. האירופים המנומסים ריחמו עלי, ככה שמצאתי את עצמי בטויוטה קורולה פרטית. אמרתי יפה תודה ויצאתי אל הכביש שרץ לאורך החוף הצפוני. בדרך עצרתי במאפייה של טד, מוסד ותיק להתעדכנות ולארוחת בוקר בקהילת הגולשים. שם עשיתי טעות כשניסיתי לברר איך להגיע בהמשך היום להונולולו, כי התשובה נשמעה ככה: "אלוהה, סע לכיוון ווימיאה ואז בהליאיווה תפנה לוואהיאווה ותמשיך על קמהמהה היי-וויי". יאללה יאללה, אלוהה אחותך. איפה הינשוף שהמציא לכם את השפה.

ויתרתי על הסבר נוסף וחתכתי לאוטו. השברולט בלייזר שלפני הכתיבה קצב של סבתא גוססת, ואיפשרה לי לבהות הצידה אל הגלים שהציצו מדי פעם בין הבתים. באחד הקטעים הפתוחים התרומם קיר מים בגובה חמישה מטרים ממש על קו החוף ועשה לי התקף לב, מה שגרם לי לסטות לנתיב הנגדי וכמעט להפוך למילקשייק טויוטה מתחת לטנדר דודג' בגודל בית. זה היה הבנזאי פייפליין במלוא הדרו, ביום ממוצע.

על החוף נאלצתי לדדות כמו מסכן על הקביים, ששקעו חצי מטר לתוך החול העמוק. אחרי ים של איחולים לאמא של מי שהמציא את השילוב של חול וקביים עם שמש טרופית, הצלחתי לזחול אל ספסל שעמד בצל. מסביבי, כבר בשעה המוקדמת ההיא, היו עשרות גולשים הלומי שינה שיצאו לרחרח את הים. היה ביניהם גם מספר מגוחך של רגליים וידיים בגבס, שפשופים ושריטות ואפילו קביים, מה שמיד גרם לי להרגיש בבית.

איך נפצעים ככה מגלישה? ובכן, אם גלים בגובה ארבעה מטרים - שכאמור נחשבים לבינוניים בפייפליין - לא מספיקים כדי לחסל כל אדם שפוי, אז ממש מתחתיהם, באזורי השבירה, מסתתר מדף רדוד שנראה כמו פומפייה ענקית ועשוי מסלע וולקני. לא צריך הרבה בשביל להפוך שם לגוש בשר טחון עם ריאות מלאות במי מלח.

החוף הצפוני של האי הזה, אם לא הבנתם עד עכשיו, הוא חתיכת גיהנום אכזרי במסווה של גן עדן: עד סוף השבוע יהיו ברשימה השחורה שלו ארבעה קורבנות אדם. אבל הקסם שלו כנראה לא מרפה, וכל אחד מאלה שעמדו שם איתי חש בו. אחד מהם צעק מהחוף לבחורה החבולה שישבה לידי "רייד און בייבי" (מאוחר יותר יתברר שזאת ליין ביצ'לי, שש פעמים אלופת עולם בגלישת גלים לנשים). ומאחר שכולם הסיקו שגם לי חיכה גלשן מובטל באוטו, גם אני זכיתי ב"לא פשוט בחוף הצפוני, אה? תרגיש טוב".

בנקודה הזאת הייתי חייב לשאול את עצמי, איפה זה ואיפה "אתם האופנוענים המטומטמים, מתי כבר תבינו"? משום מה, על גלשן זה בסדר גמור להיקרע לחתיכות, אבל על אופנועים אסור לך אפילו לעקם את הזרת: אתה הופך אוטומטית לחתיכת אידיוט אנטי-סוציאלי עם נטיות אובדניות. אז קצת חבל לי (טוב נו, לא כזה חבל) שנדרשתי לטוס עד הוואי בשביל החיזוק הזה, אבל עכשיו, אחרי שמצאתי כל כך הרבה מרוסקים כמוני, כל הנודניקים מוזמנים ללכת להזדיין באופן רשמי.

עם הגישה הזכרית הזאת שמנופפת אצבע משולשת אל העולם, דווקא שם - בין כל הפצועים שרק מחכים לחזור ולגלוש - גיליתי איפה השתניתי. איפה באמת נפצעתי. זה לקח כמה שעות של התבוננות בביצועים המטריפים על הגלים המטורפים, אבל בסוף קלטתי: מאז התאונה אני לא יכול שלא להיות פסימי. לא יכול להסתכל מאז על שום ספורט אקסטרים בלי לראות בעיני רוחי את הפציעות הפוטנציאליות לכל רגע. בכל תמרון, בכל תנוחה, בעיצומו של כל ביצוע, קופצת לי לראש תמונה אפוקליפטית שבה כוח הכבידה מנצח, שואב את הבנאדם למטה ומרסק אותו. "מה אם?", זאת השאלה שלא מניחה לי. בטח אחרי שחוויתי על הבשר כמה שביר וחסר אונים הגוף האנושי.

למרות הכל ישבתי שם מהופנט לגלים העצומים, שהגיעו בסטים מסודרים וצלולים אל הריף והתרסקו בבומים אדירים של מים על מים. שום סאב-וופר לא מפיק צליל כזה. בערך 60 גולשים היו שם בתוך הגלים התלולים בפייפליין, ביניהם גם אגדות כמו קלי סלייטר, אלוף העולם שבע פעמים רצוף, סאני גרסייה, אלוף הטריפל-קראון של השנה שעברה, וגם מאליק, הפסיכי מטהיטי. הם צנחו בקבוצות קטנות אל תוך הגל התורן, כשבכל פעם רק אחד מהם ממוקם נכון וממשיך אל הצינור הנצחי של החוף הצפוני. ואני, ממרחק בטוח על החוף, במקום הכי טוב בעולם לגלישה, לא יכולתי שלא לחוש מידה של הערצה כלפי הספורט הטהור הזה - שיש בו רק אדם וים, ואין בו שום מטרה זולת החיפוש התמידי אחרי הגל המושלם.

דרך גבר

כשהספיק לי מהים עליתי עם הטויוטה לכיוון מסלול המוטוקרוס של אווהו כדי לנשום קצת עשן של מנועי שתי פעימות. בערב שמעתי שרבע שעה אחרי שדידיתי מהחוף, מאליק תפס גל יפהפה בגובה ארבעה וחצי מטרים שהתקפל לכדי צינור מושלם. הוא גלש כמה שניות בתוך הצינור עד ששפת הגל פגעה בכתף שלו והוציאה אותו משיווי המשקל. שנייה אחר כך הגל התרסק עליו כמו מפולת אבנים, שבר לו את הגלשן וקרע את הרצועה שהיתה מחוברת לו לרגל.

למחרת בבוקר נשאר ממאליק רק פרח אדום תקוע בחול מול הגל של פייפליין

זה היה רק הראשון בסט של חמישה גלים שהתפוצצו על החוף בזה אחר זה. מאליק לא הספיק לקחת נשימה אחרי הגל הראשון, ספג את מלוא העוצמה של שאר הסט ונחבט בשונית שמתחת לפני המים. האנשים שצפו מהחוף באגדה המתרסקת לא יכלו אלא לרוץ לאורך שפת הים בחוסר אונים, בלי שום יכולת להגיש עזרה.

אחרי רבע שעה של חיפושים מתחת למים ברדיוס של 200 מטר, הגולש האגדי נמצא. הניחו אותו על לונג בורד והשיטו אותו אל החוף תוך מאבק אדיר בגלים. כל מאמצי ההחייאה לא הועילו, ומאליק מת. אחרי שפינו את הגופה שלו באמבולנס, הגולשים יצרו מעגל ענקי על החוף והתפללו לזכרו. כעבור עשר דקות קלי סלייטר כבר היה על הגלשן במים. למחרת בבוקר נשאר ממאליק רק פרח אדום תקוע בחול מול הגל של פייפליין.

אתרי האינטרנט שעוסקים בגלישה הוצפו בתמונות ובהספדים למאליק (ככה זה כשאתה על קביים: במקום לרקוד עם נערות קולג' בחופשת חג המולד סביב הבריכה, אתה מחפש גולשים מתים באינטרנט). למחרת הופיעו כל הדיווחים וניתוחי האירוע, שחוץ מלהקפיץ את מונה הכניסות לאתר לא שינו דבר. העניינים חזרו למסלולם די מהר, והאירוע של אוניל היה צפוי להתקיים באין מפריע.

רק מה, מאליק לא יצא לי מהראש. עם רגל למעלה במרפסת בקומה רביעית, מעל הבריכה עם המיליונריות המטופחות והמנותחות בביקיני, המשכתי לנבור בעבר שלו. ומכל התמונות המדהימות של גלים עוצרי נשימה, בין כל רשימות התארים והניצחונות, נתקעתי דווקא על רעיון אחד שמאליק סיכם בשבילי בכמה מילים פשוטות: "מה שלא הורג מחשל. כבד את הטבע".

משהו משך אותי בחזרה אל החוף, להתיישב ליד הפרח האדום ולצפות בגולשים שהמשיכו לעוף בתוך הגלים. בהיתי בהם ונכנעתי למחשבה על איך זה מרגיש להתפוצץ כאן: לא להבין מה למעלה ומה למטה, לחתור הצידה במקום אחורה, כמעט להספיק להוציא את הראש ואז לקבל עוד מפולת של מים ולהתכבס שוב, הפעם בלי אוויר. אולי באמת עדיף לפצח את הראש על השונית. אבל אף אחד מהגולשים לא חשב על זה בין המפלצות הנוזליות שהתרוממו שם כל כמה שניות, כי ככה זה: כשאתה שם, שום דבר לא נורא כמו שהוא נראה מהצד. זה נראה טבעי. לעזאזל, זה אפילו הכרחי. אתה חייב את זה לעצמך, למי שאתה.

דרך פגר

הגמר של אוניל (ר' מסגרת) התקיים בחוף סאנסט, חצי קילומטר מהבנזאי פייפליין; לא נערכה אפילו דקת דומייה לזכרו של מאליק. ההספד היחיד היה גלשן תקוע בחול שעליו נכתב במארקר שחור "מאליק!", עם ציור משורבט של סמיילי. אותו בחור, שלפני כמה חודשים לא הייתי רחוק משותפות גורל איתו, נגמר - והמתחרים פשוט המשיכו להיאבק על התואר בגלים הכבדים.

לא יודע מה איתכם, לי זה נראה נכון וטבעי. כבר אמרתי שאין שום הצדקה הגיונית לדרך המחשבה הזאת, אבל אם כבר חרגנו מתחום הרציונל, אז יש מאות אלפי צעירים שמתים מסיבות הרבה יותר מטומטמות והרבה פחות מוצדקות מבחינה מוסרית. וחוץ מזה, עד כמה שזה נשמע פטאליסטי (או אינפנטילי), אתה פשוט לא יכול לדעת מה יקרה לך בחיים.

נכון, עדיף לא למות. נקודה. ואולי אני חוטא לכבוד המת, אבל אני פשוט בטוח שמאליק היה יורד לתוך הגל הזה שוב. הוא בטח היה גם מהראשונים לחזור למים אם מישהו אחר היה נהרג באותו יום. כי אנשים כמו מאליק יודעים - בלי שום צורך בנימוק רציונלי - שבלי גלים ענקיים וכוסיות בביקיני ואופנועים צורחים, החיים לא באמת ארוכים יותר. הם רק מרגישים ככה.