עקרת בית לא נואשת
הבלונדה מתמסרת לחדוות הזוגיות והבישול, ותוהה כיצד ולאן התאייד לו הדרייב. עזרו לה, ילדים, למצוא אותו
חודשיים וחצי חלפו מאז שהכרתי את "הקרייריסט" ואני מאוהבת כאילו הייתי נינט ורן 2004. אני כל כך מאוהבת, שכבר לא אכפת לי שעדיין לא התקשרו אליי מ"רוקדים עם כוכבים 2" למרות של"צבועה" כבר התקשרו, וגם לא מפריע לי שמנחם גולן לא הזמין אותי לאודישנים של הטלנובלה הקולנועית החדשה שלו.
כל מה שמעניין אותי עכשיו זה מתי "הקרייריסט" יוצא לעבודה, מתי הוא חוזר הביתה, מתי נראה ביחד את העונה השנייה של "אבודים" שהוא הוריד לי באקט של רומנטיות מהאינטרנט ומתי נאחד כתובות. בחלומות הכי פרועים שלי (להלן: תפקיד בסרט אנטי ישראלי של עמוס גיתאי או סרט מפלשתין), לא חשבתי שיגיע יום ומשהו יצליח לגרום לי לעצור את המירוץ האובססיבי שלי אחרי התפקיד הבא ויהפוך אותי לעקרת בית.
פעם חשבתי שאם אהיה עקרת בית, אהיה נואשת. היום, אני מאושרת מכל רגע שאני מתפקדת בו על תקן הרעייה. אני מחליפה בחדווה מתכוני פשטידות ש"הקרייריסט" אוהב בפורום "בצקים ומרקים", מקליטה תוכניות בערוץ "החיים הטובים" בשביל לקבל טיפים לעיצוב חדר השינה על פי הפאנג שווי, מתקדמת לעבר תואר ראשון בקרצוף הבית וגוזרת מ"לאישה" שלל טיפים שהפכו לתנ"ך שלי.
אחרי שחונכתי במשך שנים על ברכי אמא שלי תחת המנטרה "לכבוש את העולם", גיליתי שהרבה יותר מסעיר לשבת בשמונה בערב מול החדשות עם אהובי, להזמין חברים לפיצה, לראות ביחד "הדוגמניות 2" ולא להגיד מילה אחת על הברנז'ה. וכן, זה מסעיר אפילו יותר מלהחזיק ביד חבילת טקסטים חדשה ליום צילום הבא ומצווחות של נערות מחוצ'קנות שנתקלות בי בקניון.
"הנובר", ששמע אותי מתפייטת על הזוגיות שלי, אמר לי שאני חייבת לתפוס את עצמי בידיים לפני שאהפוך לסוג של רבקה זוהר, שנטשה את הקריירה בשביל הגבר שלה.
"מה קרה? מישהו מראה לך קצת חום ואהבה ואת שוכחת את המטרות שלך בחיים?", הדהד המשפט שלו בראשי במשך כל השבוע. אחרי הכל, זאת לא הפעם הראשונה שאני מאוהבת. האם זה באמת בגלל "הקרייריסט", או שהוא רק הסוואה לכך שמאסתי במרדף הבלתי פוסק אחרי עוד אתגר ועוד אתגר? האם העובדה שעשיתי כבר תיאטרון, פיצ'ר, סדרות יומית, חלטרתי בדוגמנות ועשיתי וי כמעט על כל המטרות שהצבתי לעצמי, הרגיעה את החיידק הוויראלי שלי? יכול להיות שהתבגרתי? אני צריכה דחוף פגישה עם הפסיכולוג.
ברגעים כאלה, של ירידת מפלס האובססיה שלי, אני חושבת על יהודה לוי ויעל בר זוהר, שעושים עוד טלנובלה ועוד קמפיין ועוד צילומים ועוד הנחיית טקס, ותוהה מה בעצם מניע אותם. מאיפה יש להם את הכוחות לשוב ולהוכיח את עצמם לקהל, למבקרים ולעצמם, כאילו לא עשו לפני זה עשרים פרויקטים אחרים? האם זה הכסף שמניע אותם? האם הם באמת מתמלאים באנרגיות מלעשות עוד פסטיגל? האם הם מכורים לקהל ולפרסום? והכי מטריד, איך פתאום ירד לי החשק?
"העושקת", ששמה לב שאני כבר לא מתקשרת כל יומיים ומטרידה אותה על האודישן החם בעיר, הזמינה אותי לשיחת ניעור תחת הכותרת המקורית "מה לעזאזל קורה איתך?". "אני קובעת לך אודישנים ואת מבריזה. אני מתאמת לך פגישות עם במאים ואת מגיעה נטולת חשק ומעקמת להם פרצופים. את מבינה שזה לא יכול להימשך ככה? או שתתאפסי על עצמך או שאני שמה אותך בהולד", היא נבחה לעברי כאילו שהיא באמת עושה משהו למעני בשוטף.
"ראובן", הפסיכולוג, שאל אותי בפגישה השבועית שלנו למה בחרתי מלכתחילה להיות שחקנית, אז הסברתי לו שזה לא אני, זה הוא. כלומר המקצוע בחר בי. "אני לא יודעת לעשות שום דבר אחר ובסך הכל הולך לי לא רע", הבהרתי לו, "למרות שאני לא יעל בר זוהר".
"והיית רוצה להיות יעל בר זוהר?", הוא שאל.
"לא", עניתי בלי לחשוב יותר מדי, "טוב לי במקום שלי. באמת. טוב לי בחמימות וביציבות הנעימה של מעמד הביניים . לא הייתי רוצה לחיות בראש הפירמידה ולהיות מאוימת בהדחה על ידי מתחרות צעירות ואטרקטיביות. טוב לי שאני יכולה לעשות תפקידים מגוונים, להגיש פינות בטלוויזיה ולהתראיין לאיזה עיתון שבא לי בלי לחשוב על מיתוג, מעמד ושאר שיקולים מעמדיים".
בערב, המשכתי את דיון "המה מניע אותנו" עם חברי "הפמיליה", שנחתו אצלי בדירה.
"הנובר", שעשה קריירה מכמה משברים נפשיים של שחקנים אחרים, אמר לי שזה יעבור לי. "עוד חודש, חודשיים תתרגלי ל'קרייריסט', יימאס לך להכין תפוחי אדמה בתנור ותטחני אודישנים ואירועים כאילו אין מחר". "הפליטה", שמאז הריאליטי שהשתתפה בו לפני שלוש שנים לא הצליחה לחזור למדורי הרכילות והפכה את אליענה בקייר למודל להשראה, לא הבינה על מה אני מקשקשת ונחרה בבוז על ההצגה המתחסדת שלטענתה עשיתי.
רק "הרקדנית לשעבר", שעשתה קריירה לא רעה ופרשה מבחירה מהבמה לפני שנה לטובת עולם הרפואה האלטרנטיבית, הבינה אותי ואמרה: "סוד החיים הוא הגשמת החלומות שלך, ואם את מרגישה שהגשמתם את רובם, תציבי לעצמך מטרה חדשה. לפני שנים חשבתי שאין מצב שאפרוש מהבמה, אחרי ששבעתי החלטתי להמשיך הלאה. להתפתח כאדם".
בלילה לא הצלחתי להירדם. חשבתי על מה שאמרו לי "העושקת", "ראובן" ו"הפמיליה", אבל בעיקר לא הצלחתי להירדם בגלל הנחירות המתוקות של "הקרייריסט". ניסיתי לחפש לי חלומות חדשים ומטרות חדשות ולא מצאתי. אני לא רואה את עצמי פורשת מהעולם בו אני חיה כבר כמה שנים טובות, אבל אני בהחלט חושבת על שינוי רציני. האם בקרוב אגיד לכל זה שלום? ימים יגידו.
נ.ב
אני חייבת לעשות קמפיין קטן, כדי לקנות תנור אפייה תעשייתי בצבע כסף. רגע, אולי אהרוני צריך סייד קיק?
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
לטור הקודם של הסלבריטאית
