חברים יש באגד
הבלונדינית פוגשת את "השחקנים" אחרי פגרה, ונזכרת למה היא לא בוטחת באף אחד בביצה
החיים לימדו אותי שחברות זה לא דבר נצחי. כשהבנתי את זה בפעם הראשונה הייתי בת 13. החברה הכי טובה שלי מכיתה א' דאגה להבהיר לי שהיא לא רוצה לדבר איתי יותר, מהסיבה המאוד הגיונית שיש לי פלטה גדולה מדי ושזה מביך אותה להסתובב בקניון עם מישהי שיש לה חיוך סוסתי. בפעם השנייה קיבלתי את האמת לפנים כשחברה שלי נסעה עם החבר הראשון שלי לפסטיבל ליל אהבה בצמח והחליטה לקחת בצורה מעשית מדי את משמעות הפסטיבל ולעשות לו סיבוב על השפתיים. ככה חטפתי, במינונים קטנים אך כואבים, מכות אנושות מהמין האנושי, תוך כדי שאני צוברת קילומטרז' של כאבי לב.
כתוצאה מהשיעור הארוך והכואב של החיים אני משתדלת להקיף את עצמי באנשים שבחרתי באודישנים לריאליטי של חיי, ושהשריטה הנפשית שלהם גלויה לעין ולא גורמת לי להפתעות מיותרות. בינתיים זה עובד. אולי זה גם קשור לעובדה שהתבגרתי ואני כבר לא נפגעת בקלות.
באחת מפגישות הפסיכולוגיה בגרוש ש"הרקדנית" ואני עושות זאת לזאת, טענתי בפניה שטבעם של בני אדם הוא לאכזב, ולכן כשאנשים מאכזבים אותי, אני לא נפגעת. "הרקדנית", שפעילה בכל עמותה הומניטרית עלי אדמות ושקלה ברצינות תהומית להצטרף לסירת גרינפיס כדי להשליך את עצמה על אוניית ציידי לווייתנים, הזדעזעה מפילוסופיית החכמים המאוד לא סוציאלית שלי ותהתה אם זה אומר שברגעים אלה ממש אני מחכה לרגע שבו היא תאכזב אותי. "אני לא מחכה ליום הזה", הבהרתי מיידית, "אבל כשהוא יגיע, אני לא איעלב ממך".
מאז שפיתחתי את התיאוריה שלי אני שומרת על יחסי כבדוהו וחשדהו עם המין האנושי ומתנזרת מחברויות מזויפות, בעיקר במסגרת הזיוף הגדול שבו אני חיה ופועלת.
"העיתונאי", שמתייחס אליי כאל חברה, אבל בעיקר כסוג של מודיעין 144 ומבקש ממני בכל הזדמנות כתובות ומספרי טלפון של מפורסמים, לא מבין איך אין לי בנייד אף מספר מבוקש ומה זה השטויות של "בעבודה אני עובדת וכשאני בבית שלי אני לא רוצה שום קשר לעולם הזה". גם "החבר של המפורסמת" ו"הצבועה" לא ממש מבינים את הסנוביזם שלי, שבעצם נובע מהגנה עצמית של ילדה פגועה.
בפרויקט האחרון שלי כבר הרשיתי לעצמי להניח בצד את העקרונות ולהתערבב חברתית.
בכל זאת, לשבת 15 שעות בסט צילומים עם ספר ביד זה די משעמם. וכשהדלפתי ל"נובר" תוך התלהבות ילדותית, ש"הדיווה" ואני חברות חדשות ושהלכנו לקנות ג'ינס בסייל סלבריטאים שארגנה לנו יחצנית אובססיבית, הוא פרגן לי אייטם, לא לפני שבפולניות מדוברת הוא אמר לי "מותק, שכחת את העקרונות שלך? תזכרי שחברים יש רק באגד". אבל אני, נאיבית שכמותי, שעדיין מנסה להאמין בטוב האנושי, סירבתי לשמוע בקולו. כנראה שהסתכלתי יותר מדי על הקנקן. לתוכן שמתי לב רק אחרי ששמעתי את "הדיווה" מלכלכת על "ההיסטרית", החברה הכי טובה שלה, בפני "המלהקת הצרודה". אז הבנתי שדיני יהיה כדינה של "ההיסטרית", וזה רק עניין של זמן.
"למה אנשים לא יכולים לפרגן לאנשים אחרים?" שאלתי את הפסיכולוג שלי בשיחה האחרונה, ובפעם הראשונה הוא לא נתן לי תשובה שסיפקה אותי. אבל זו הגיעה, כמו תמיד, כמה ימים אחרי. בתחילת השבוע נפגשתי עם "השחקנים" אחרי פגרה קצרה. האירוע: ארוחת ערב מתוקשרת לצורך יחסי ציבור שכרוכים בהוצאת מגנטים למקרר עם התמונות שלנו, סדינים רקומים עם שמנו או שמא זה היה בובות פלסטיק שלנו, שמקבלים אם מגדילים ארוחה בבורגר ראנץ'. צר לי, אבל אני כבר לא עוקבת אחרי מסחור הפרצוף שלי והתמלוגים שלא מגיעים אליי.
האוכל היה טעים, אבל האווירה היתה קפואה. עשרה אנשים, שהיו רק לפני חודש החברים הכי טובים בעולם, התנהגו אחד כלפי השני כמו אנשים זרים שבעיקר טרחו לפרגן חוסר פרגון זה לזה והתחלקו לשלוש קבוצות: אלה שלא מספרים על מה הם עובדים בימים אלה כדי שלא יגנבו להם את התפקיד, אלה שמספרים על הפרויקטים שלהם בשחצנות מרובה והקבוצה השלישית, הגדולה - המובטלת. כלומר, אלה שנמצאים "בין פרויקטים". בשורה התחתונה, כולם היו עסוקים בעצמם, כולל אני, ואף אחד לא באמת התעניין בשני - למרות שלל החיוכים התיאטרליים שכולנו ניפקנו לעצמנו ולתקשורת. בשאר הזמן פשוט שתקנו. החברות נגמרה.
"הבעיה אצלכם, השחקנים, שאף פעם אי אפשר לדעת מתי אתם משחקים זה עם זה ומתי אתם אמיתיים", היגג בלילה "הקרייריסט", שמאז שנכנס לחיי הפך לפרשני הפרטי לענייני ברנז'ה, "אתם כל הזמן עסוקים בלהחזיק פאסון. אני לא מבין איך את לא מתעייפת מזה?". הסברתי לו שאנחנו אנשים עם עוצמות רגשיות גבוהות ושאר הסברים אדיפאליים ולא אמינים במיוחד. בתוך תוכי, ידעתי שאני משקרת ל"קרייריסט" ולעצמי. אין באמת חברים בברנז'ה. הכל מהול באינטרס.
"הקרייריסט" המשיך לנאום לי על אידיאלים חברתיים ואני רק הבטתי עליו ארוכות, שתקתי והתחלתי לצחוק צחוק גדול ולא רצוני. שמחתי שסוף סוף, אחרי שנים, מצאתי לי חבר אמיתי.
נ.ב
ולשלושת החברים שיודעים מי אני: "כן, גם אתם חברים שלי!". אין צורך לשלוח לי מיילים זועמים על כך שלא כתבתי עליכם השבוע.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
לטור הקודם של הסלבריטאית
