אוסטן לייט

גאווה ודעה קדומה

למי מביניכם שמעולם לא שמעו על "גאווה ודעה קדומה" ולא קראו או צפו ב"יומנה של ברידג'ט ג'ונס", ההומאז' של הלן פילדינג לאוסטן, הרי תקציר העלילה: למשפחת בנט, השייכת לאצולה האנגלית הכפרית, יש, שומו שמיים, חמש בנות. את כולן, כמובן, יש לחתן, וכדאי גם שימצאו לעצמם בעלים עשירים כדי שיוכלו לסייע למצבה הכלכלי השביר של המשפחה. הבת הבכורה היא ג'יין היפה והבת השנייה היא אליזבת הדעתנית. גבר עשיר ורווק בשם מר בינגלי קונה את בית האחוזה הגדול באזור, ומגיע אליו בחברת אחיותיו הביצ'יות (שאחת מהן פשוט נשמטה לה בגרסה הקולנועית הנוכחית) וידידו הטוב, מר דארסי, גבר עשיר אף יותר ורווק עוד יותר. מטבע הדברים מתארגנים מיד מאמצי שידוך נמרצים שמטרתם להשיא את ג'יין היפה למר בינגלי העשיר. מאמצים אלו הופכים פשוטים יותר לאור העובדה שג'יין ומר בינגלי מגלים מיד עניין עמוק ולא-אפלטוני זה בזו. מצד שני, המפגש בין דארסי היהיר ואליזבת הדעתנית מפיק ניצוצות של תיעוב. ועכשיו, ספויילר לספר שראה אור ב-1813 – הסוף טוב. השנאה, היהירות, הדעות הקדומות והגאווה הופכים לאהבה לוהטת, ג'יין ובינגלי מתאחדים אחרי ריצת משוכות עלילתית ראויה, אליזבת מכניעה את דארסי בקסמיה ואילו הוא ממיס את התנגדותה בהתנהגותו האבירית והכול בא על מקומו בשלום.

מריח כמו רוח נעורים

סרטו של רייט, בדרך כלל במאי טלוויזיה, הוא העיבוד הקולנועי הישיר השני ליצירתה המפורסמת ביותר של אוסטן. העיבוד הראשון שנעשה לספר, בשנת 1940, זכה לכיכובו של לורנס אוליבייה בתפקיד דארסי, ולאלדוס הקסלי, שלקח על עצמו את מלאכת העיבוד. הפעם נשאר רוב אבק הכוכבים על ידיהם של השחקנים המבוגרים יותר שבחבורה, כמו ברנדה בלת'ין הנהדרת בתפקיד גברת בנט ההיסטרית, ג'ודי דנץ' הבלתי נלאית בתפקיד ליידי קת'רין דה-ברג האימתנית או דונאלד סתרלנד האהוב בתפקיד מר בנט הפאסיבי. את הדמויות המרכזיות בעלילה, אלו של מר דארסי ואליזבת בנט, מגלמים הפעם, לראשונה כנראה בתולדות עיבודי הספר (כולל חמישה עיבודים טלוויזיוניים עד כה), שחקנים שקרובים בגילם לגילן של הדמויות שהן מגלמים (קיירה נייטלי ומתיו מקפיידן). התוצאה הישירה של בחירת הליהוק הזו היא האנרגטיות הנלהבת של הסרט. כל חמש הבנות מתרוצצות, מצחקקות וצווחות כפי שניתן לצפות מנערות בגילן, הן רומנטיות להחריד או טיפשיות נורא, שוב, בהתאם לגילן, והתשוקה היוקדת שמתפתחת בין נייטלי למקפיידן נושאת עמה ניחוח של רוח נעורים.

נקודה נוספת שניתן לזקוף לזכותו של רייט, ועוד יותר לזכותו של הצלם שלו, רומן אוסין, היא הבחירה לצלם את אוסטן כאילו היתה תומס הארדי. ל"גאווה ודעה קדומה" של רייט ואוסין יש את המראה המלוכלך, המרופש והכפרי שנוטים לקשר עם ספריו ועיבודיו הקולנועיים של הארדי, ביצירות כמו "טס לבית דרברויל" או "ג'וד האלמוני", שמעניקות תחושה אותנטית עזה לסרט. גם שאר המחלקות האחראיות ללוק הכללי תורמות לכך בעוז. לא תמצאו כאן הרבה טרקלינים ג'ורג'יאנים סדורים ונקיים למופת בהם יושבות עלמות חמד בשמלות טפטה ומוסלין נקיות מרבב בפנים צחות כבהט. ביתם של הבנטים, כצפוי בבית שבו מתגוררות חמש נשים צעירות עד צעירות מאוד, הוא מהפכה מושלמת של שמלות מושלכות לכל עבר (כולל סצנה משעשעת שבה מנסות נקבות הבית לסדר את הטרקלין לכבוד בואם הבלתי צפוי של דארסי ובינגלי), פניהם של השחקנים נראים נקיים מאיפור, ובמקומו מבצבצת זיעה, חצ'קונים ואפילו אותן חיות נכחדות בעידן הבוטוקס, קמטים. שולי השמלות של הבנטיות מלוכלכים תדיר, שערותיה של אליזבת משוועות להחלקה יפנית והנשף שבו פוגשות הגברות את הגברים לראשונה נראה כמו הילולה כפרית סואנת, מיוזעת ושיכורה.

כל אלו הופכים את סרטו של רייט לעיבוד מלא החיים ביותר שנעשה ל"גאווה ודעה קדומה", וכולו ספוג בתחושה של מהומה עליזה ומשעשעת. הבימוי המתוזמן של רייט והעיבוד של דברה מוגאץ' שמים דגש על הפן הקומי של אוסטין, ומצליחים לחלץ צחוקים גם מהסצנות הפשוטות ביותר, כמו זו שבה מגיע שבט הבנטיות כולו לאחוזתו של בינגלי.

הכסף כמעכב עלילה

אבל כאן, למרבה הצער, נעצרות המחמאות. המפתח למתח הארוטי, המוחשי והאדיר ביצירתה של אוסטן נמצא בהתנגשויות הבלתי נמנעות בין החובה לאהבה, בין הגאווה לתשוקה, בין מעמד למעמד, וסודו הוא האיפוק הכביר שכופות הדמויות שלה, מר דארסי בעיקר, על עצמן. הרגעים המחשמלים ביותר בספר הם אלו שבהם נשבר האיפוק הזה, וערגה עצומה מבצבצת תחתיו. מבלי האלמנטים הללו סביר להניח שאוסטן היתה אובדת מזמן בנפתולי ההיסטוריה הספרותית, כמו יוצרים אחרים בני זמנה שלא הצליחו לשרוד את מעבר הזמן. הפרשנות והעיבוד של רייט מחמיצים את הרגעים הללו, ויותר מכך, מפשטים אותם. דארסי של מקפיידן יותר ביישן מגאוותן, ואליזבת של נייטלי יותר קלת דעת וגחמנית מדעתנית. אלו אולי הבדלים דקים מן הדק, אבל כזו גם כתיבתה גדושת המוסכמות והגינונים של אוסטן. אצל רייט התשוקה חשופה לעין כל, קיימת ופועמת, כמעט היסטרית. זה מוסיף מימד נלהב לסרט, אך מחמיץ את הדרמה העיקרית של אוסטן – את הניסיון להתכחש לתשוקה, להסתיר אותה, לא להיכנע לה, ואת תחושת השחרור הנפלאה כאשר ניסיונות אלו נכשלים.

גם הביקורת החברתית של אוסטן נעלמת אצל רייט. כן, ברור לנו שיש כאן עשירים ועשירים פחות, אבל המשחק הרגיש והחיישני של מקפיידן לא מצליח לשכנע אף אחד שיש כאן בחור עם בעיה מעמדית. הכסף כאן משמש כתירוץ לעיכוב עלילתי ולהפקת מתח דרמטי, ולא כמכשול כמעט לא עביר, כפי שהיה בעולמה של אוסטן עצמה וביצירותיה.

אז כן. "גאווה ודעה קדומה", מודל 2005, הוא סרט תקופתי מהנה למדי, משוחק סביר ומצולם נהדר, אך כעיבוד של הספר, הוא כושל שוב ושוב. למי שגאה בדעות הקדומות שלו לגבי ג'יין אוסטן, זו בעיה. למי שלא – תהנו!