אני לא ויינרמנית!
הבלונדינית שלנו יוצאת להתקפת טרור נקודתית נוסח עדות הבלונדינית הבכירה. תאשימו את המונית
אבל יש גם זנים נדירים כמו "הקרייריסט", שהוא כפי הנראה גור האדם האחרון עלי אדמות שלא נחשף מעולם למדורי הרכילות, לא נעצר על ערוץ !E כשהוא באטרף של זפזופים ואין לו שמץ של מושג מי זאת רוני בי.
מאז ש"הקרייריסט" הפך את דירתי להתנחלות, הוא מתחיל לגלות בלית ברירה תגובות ערות למדורי הרכילות. אחרי הכל, קשה להתחמק מכמות המגזינים והשבועונים שפזורים בכל פינה אפשרית בביתי. סוף השבוע החורפי שעבר על כוחותינו כלל בעיקר רביצה במיטה וקריאת עיתוני בידור, שאחריה הגיע הקרייריסט למסקנה הרועשת: "החברים שלך משוגעים!". מיד הוא גם הוכיח לי, שחור על גבי עיתון, את חוסר היציבות בנפשם של תושבי הביצה והשתמש לחיזוק טיעוניו בסיפורי הזוגות שנפרדו, חזרו ושוב נפרדו לאחרונה (מה באמת קורה עם כל זה? אני חייבת להתקשר לג'ודי ולשאול אותה אם מרקורי שוב בנסיגה) ולקינוח, נופף לי בכתבת התחקיר שנעשתה בעיתון זה לפני שבועות ספורים על אישיותה הדיוואית של אורלי ויינרמן, שדורשת יחס מועדף בכל מקום שאליו היא מגיעה. מיד נעמדתי על שתי כפות רגליי המטופחות, יצאתי חוצץ נגד האשמותיו וטענתי: "תמיד תזכור שלכל מטבע יש שני צדדים, לכל סלב יש שני פרצופים ויש מקרים שבהם קפריזות הן תוצאה של תאונת שרשרת". כן, אני פיוטית כשאני מתפלספת.
שלושה ימים אחרי שיחתנו זימן לי הקוסמוס האכזר הזדמנות להוכיח ל"קרייריסט" את התיאוריה החדשה שלי, כשהוזמנתי להתארח באחת מתוכניות האירוח היותר משמימות באוטוסטרדת הערוצים כדי לפרוס את האג'נדה החברתית שלי על הבלים שברומה של ביצה. "אין לנו תקציב רב בהפקה ונודה לך אם תתחשבי בנו ולא תבקשי תשלום", אמרה לי "המפיקה" בשיחת טלפון מקדימה. מכיוון ש-826 שקל, סכום התשלום המקובל לאירוח בטלוויזיה, הוא לא מה שבאמת ישפר את מצב המינוס הגואה שלי ומצד שני, הופעה חיננית על המרקע עשויה להזכיר לכמה מלהקות את דבר קיומי בגלקסיית הכוכבים, אמרתי מיידית: איי דו!
בעודי נפרדת מסכום זהה לזה שלא ישלמו לי בזמן כדי לרכוש לי פיסת בד חדשה (להלן: "בגד להופעה" עבור פקיד השומה שלי), זכיתי לטלפון מ"התחקירנית", שרצתה לראיין אותי כדי להכין ל"מנחה" את השאלות המיותרות שתשאל אותי בתוכנית. כבר בשלב התחקיר נדלקו כל הנורות האדומות האפשריות, כאשר "התחקירנית" נשענה על מקורות מוטלים בספק בסגנון גוגל ושלפה עליי ארכיון רכילות שהייתי מעדיפה לשכוח. כל הסימנים המקדימים העידו: קטסטרופה בדרך. ניסיתי לשמור על חיוביות.
ביום הצילום, כשעליתי על מונית עמוסת רעשי קשר, רדיו, טלפון סלולרי ונהג מברבר, נזכרתי בוויינרמנית ופניתי לאלוהי הביצה בתחינה: "חבל שלא עשני ויינרמן וחבל שאין בי את הכוחות לצווח על הנהג שיסתום כבר את הפה". כנראה שהתפללתי יותר מדי חזק לסוג של שחור על הנהג, כשהכל חזר אליי תוך דקות אחדות. בדרך לירושלים, קצת אחרי נמל התעופה, צווח מכשיר הקשר של הנהג ותהה "מה קורה עם 'הדוגמנית' ולמה לא אספו אותה?". הנהג עצר בשולי הדרך, הסתובב ואמר: "שכחתי לאסוף אותה מרמת אביב. אני אחזור לקחת אותה". הבטתי בו במבט מאיים ומרוב התאמצות קפצה לי העדשה מהעין. בעודי זוחלת בקרקעית המושב האחורי, הבהרתי לו שאין מצב שאני חוזרת לתל אביב אחרי שאנחנו כבר בחצי הדרך לירושלים, אבל תחנוני הנהג שפחד מפיטורין גרמו לי לאשר לו לעשות אחורה פנה.
כשהגענו לבירה אחרי שעתיים ארוכות מדי, 300 קילומטרים ועצבים רופפים, התחנפה אליי "המפיקה" והציעה לי כוס מי ברז להרגעה. "יש אפשרות לקבל דיאט קולה לימון?", שאלתי רטורית. "אין לנו תקציב לזה, אבל יש תה", אמרה והצביעה על מים מתקופת המנדט הבריטי.
מפגן הזוועה נמשך בפאנל שכלל את "השף", "הליצן", "המנותחת" ו"ההוא שנשלף מהארכיון" וכללה שיחה של 45 שניות איתי ושתי שאלות שקשורות לנינט ורן.
כשהסתיימה ההקלטה ומחקתי את החיוך המזויף מהפנים רק רציתי לחזור הביתה, אבל הסרט "סיוטה של סלבריטאית ביצות מצויה" היה עדיין רק באזור הבקרוב.
"המונית תחכה לך בחוץ", אמרה "התחקירנית" ומיד הוסיפה, "יכול להיות שהיא תתעכב בשלוש דקות. בגלל הגשם יש קצת פקקים". אחרי 40 דקות בגשם, כשהשמלה נחרבה לי, המטרייה התעקמה, תוספות השיער שלי הפכו לתבן מטפטף והבטרייה בנייד נגמרה לי מרוב טלפונים ל"מפיקה", השלמתי עם העובדה שהמונית כבר לא תגיע בקרוב.
כשנכנסתי בחזרה למשרדים איבדתי סופית צלם אנוש ומצאתי את עצמי נובחת ומרססת אימה לכל עבר, תוך צווחות של "כבר שעה שאני ממתינה למונית ואף אחד לא טורח להשתין לכיווני", "אני לעולם לא אבוא לפה יותר!", "'העושק' שלי כבר ידרוש מכם פיצוי!" ושאר משפטים שאני לא זוכרת מחמת עצביי הרופפים. מצד שני, אני בהחלט זוכרת היטב מבטים המומים של "מי זאת הפסיכית הזאת שחושבת שהיא מדונה?". אחרי שלוש דקות של התקפת טרור יזומה מצידי הגיעה המונית המיוחלת, לא לפני ששלחתי את "המפיקה", "התחקירנית" ו"המנחה" לוודא שהמונית אכן מחכה לי ביציאה מהאולפן.
באזור נמל התעופה, כשאני מנסה להותיר מאחורי את הטראומה, התקשר אליי "הקרייריסט" ולפני שאמר "מאמי", "אני אוהב אותך" "וקניתי לך דירה", הוא זכה לקיתונות של היסטריה מצידי, שכללו פירוט מיוחד של המקרה פלוס תוספות, סצינות שנפלו בעריכה וערוץ פרשנות מיוחד, שייצאו בקרוב בגרסת הדי.וי.די לאספנים ומעריצים.
"מאמי, את ממש ויינרמנית", הוא צחק, "אני מקווה שאת לא רוצה שאני אכין לך סטייק כשאת באה הביתה או אפרוש שטיח אדום בכניסה לבניין". הייתי כל כך מותשת, שלא היה לי אפילו כוח להסביר לו שאני דווקא די שפויה והנסיבות מסביבי אשמות בהידרדרות הזמנית שלי. בפעם הראשונה הבנתי על בשרי שלכל פיסת רכילות יש שני צדדים ושאם ויינרמן ביקשה פעם סטייק, מסז' או יחס מועדף, זה כנראה בגלל איזו תחקירנית סוררת ומונית מאחרת, רק שאת זה אף אחד לא יודע או טורח לפרסם.
נ.ב
אני צריכה לאמץ לעצמי גינוני דיווה לעיתים קרובות יותר. מתברר שזה מזיז עניינים.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
לטור הקודם של הסלבריטאית
