ביזנס ופלז'ר
הבלונדה עוברת על חוק יסוד "לא תשכבי עם פרטנרים לעבודה", ומשלמת מחיר כבר (לא כולל מע"מ)
החוק הכי נוקשה בחיי, אפילו יותר נוקשה מהחוק שאוסר עליי להכניס מזון מוצק לפה אחרי השעה 20:00, הוא שאני לעולם לא מערבבת ביזנס ופלז'ר ביחד. ובמילים אחרות, לא שוכבת עם פרטנרים לעבודה. החוק הנ"ל נובע מהרצון שלי שלא לחלוק את חיי המיטה שלי עם העם היושב בציון, ובעיקר כדי למנוע תאונות עבודה בסגנון פרידה מתוקשרת כפי שקרה לאחרונה ליותר מדי זוגות שמקיפים אותי. מצד שני, יש לי משיכה עזה לכסף וזאת הסיבה שבגללה לא חשבתי פעמיים לפני שאמרתי "כן" לריאליטי מפורסמים חדש שיעלה בקרוב (ולסלבריטאי שפספס, זה הטרנד החם של חורף 2006. טלנובלות זה אאוט), ומאותה הסיבה ממש, מכרתי השבוע את נשמתי, כישרוני, חירותי ועתיד הקשר הרומנטי הטרי שלי ל"קרייריסט".
"הקרייריסט", שנושא במשרה בכירה בעבודה אפורה למדי, משמש תמורת כמה ג'ובות נוספות גם כסוג של יושב וראש ועדת בידור, פנאי וגיבוש ומעת לעת דואג לשעשע את העובדים בחברה שלו בערבי שירה ארצישראלים עם עינת שרוף ובחופשה שנתית מסורתית באחד ממלונות אילת המתפוררים. לקראת חילופי הקודקודים הבכירים בחברה שלו התבקש "הקרייריסט" לייצר איוונט גרנדיוזי עתיר תקציב בסגנון "חיים שכאלה" לכבוד הבוס שעוזב.
בעודו מחפש אחר תושבת ביצה שתנחה את החלטורה, שמעתי אותו משוחח עם אחד "העושקים" היותר חמדנים בסביבה שדרש 3,000 ירוקים עבור ה"פינסית לשעבר" ו-3,500 ירוקים יותר מדי עבור "המגיש" וכל זה בשביל שיגידו "ערב טוב לוועד העובדים", "בתיאבון", ו"בואו נראה סרט קצר על חייו המשעממים של הבוס המשעמם שלכם".
"אני רק רוצה להזכיר לך שיש לא מעט אנשים איכותיים והרבה יותר זולים מהחמדנים שדיברת איתם", התרפקתי עליו באגרסיביות קלה כדי שיבחין בנוכחותי הסלבריטאית, "אחרי הכל כדי להגיד "ערב טוב" ולחייך לא צריך יותר מדי כישרון. תראה את מיכל זוארץ! בקיצור, בוא נדבר עסקים: כמה כסף יש לך בשביל המנחה?"
"2,000 דולר", ענה לי ומיד חייכתי חיוך רחב שלא משתמע לשני פנים לעברו של הבוס הפוטנציאלי.
"לא! לא! לא! אין מצב! את לא רצינית?" הוא הדף אותי בזמן שנמרחתי עליו כאומרת: "קח אותי!".
"כן! כן! כן! 2,000 דולר ואני שלך".
"את באמת מוכנה לעשות את זה?"
"למה לא? החלטורות שלכם הם הלחם והחמאה שלנו", הסברתי לו ברצינות תהומית תוך כדי ציטוט משפט מחץ שפעם למדתי מהרואה חשבון שלי, "חוץ מזה, אף אחד בעבודה שלך לא יודע שאנחנו זוג כך שאין לנו פה בעיות אתיקה. אתה תשלם לי 2,000 דולר ואני אממן לנו וויקאנד היסטרי באמסטרדם", מיהרתי לשחד את הקרייריסט.
"אבל בעבודה אני אדם לגמרי אחר", הוא הזהיר, "אני מאוד ענייני וקר. זה לא נראה לי נכון שנעבוד יחד".
"יהיה בסדר", הרגעתי אותו ורצתי למקרר לפתוח בקבוק דיאט קולה לכבוד ההסכם שנחתם בעל פה.
מה שהיה נשמע בהתחלה כמו עסקת זהב חד פעמית וקומבינה משפחתית שלא היתה מביישת את משפחת שרון, התגלתה עד מהרה כטעות פאטלית ואסון ממשי לקשר הרך שלנו. כבר למחרת היום חזר "הקרייריסט" עם כמות טקסטים שלא נתקלתי בה אפילו בסדרה האחרונה שבה צילמתי 40 סצינות ביום.
"מאמי, אני לא יכולה לקרוא את זה מכרטיסייה?", הצעתי בלבביות פתרון אפשרי תוך כדי שאני מודדת את השמלה החדשה שקניתי אצל יוסף תמורה חצי מהסכום שיעביר לי "הקרייריסט".
"ברור שאפשר לקרוא מכרטיסייה, אבל זה הרבה יותר מקצועי לדעת בעל פה", אמר לי בטון סמכותי ורציני, "ואני מאוד מקווה שאת לא מתכוונת ללבוש את הצעיף הזה על תקן שמלה לאירוע שלי".
באותו הרגע הבנתי שעד סיום התחייבותי נגזר עליי לחיות עם סוג של צדי צרפתי בבית, שטרח לומר לי יותר מדי פעמים שההקראה שלי היא "ליד", הנוכחות שלי אנמית ושאני צריכה להקפיד לפתוח את הפה כדי שישמעו אותי. בהמלצתו אכן פתחתי את הפה והבהרתי לו חד משמעית שאני אעשה את מה שאני יודעת לעשות ושהוא יעשה מה שהוא יודע לעשות ושישתדל לא להתערב במה שהוא לא מבין. למרות הטונים האגרסיביים, כבר לא היתה דרך לסגת מההתחייבות שלי, והחלטתי לזרום עם "הקרייריסט", להתעלם מהגישה העסקית שלו ולהפגין מעורבות, שלא לומר מעורבות יתר. כששיפצתי את הטקסטים המשמימים שכתב ושילבתי בהם פאנצ'ים קומיים, הוא אמר שזה סאטירי מדי. כשהצעתי לוותר על מסכת שירי הגבעתרון ושאר שירי זום זום זום ובמקום זה לרקוד בפתיחת הערב, הוא ביטל את הרעיון והסביר לי שלא מדובר ב"נולד לרקוד". וכשניסיתי לתבל את הטקסטים בבדיחות פנימיות ממקום העבודה שלו, הוא נבח עליי שזה מבזה את המעמד.
"מה אתה צורח עליי? אני בסך הכל מנסה לעזור לך", נבחתי בחזרה כמו כלבה טובה.
"אני לא צורח עלייך!", נהם לעברי ערב האירוע, "אני מבהיר לך את העמדות שלי. חוץ מזה תפרידי כבר. אני אוהב אותך מאוד, אבל בענייני עבודה אני בן אדם אחר. אני הבוס ואת מספקת את העבודה. את מבינה? תפרידי!".
אחרי שסיימתי להיעלב החלטתי לאמץ את ההמלצה של "הקרייריסט" והפרדתי. הפרדתי כוחות. לראשונה זה שלושה חודשי היכרות שלחתי אותו לישון בביתו כדי שיוכל לחשוב על ההתנהגות שלו ולהבין ש-2,000 דולר (לא כולל מע"מ) לא יבטלו את האישיות שלי.
לזה יש לי כבר תעריף אחר.
באירוע עצמו הקפדתי להיות הכי מקצועית שיש. לא התלוננתי, לא הצעתי, לא חשבתי. הייתי יפה ומוכשרת כמו שחונכתי כל חיי. האירוע עבר בהצלחה, הטקסטים של "הקרייריסט" קצת פחות, והם בעיקר גררו פיהוקים מאזור שולחן ההנהלה. ואני רק נשבעתי לעצמי שזו הפעם האחרונה בחיים שלי שאני מערבבת ביזנס ופלז'ר, ושמהיום והלאה אני אדבק בחוקים שחוקקתי לעצמי. כל זה כמובן בתוקף עד שתגיע ההצעה הכספית הנדיבה הבאה.
נ.ב
בפעם הבאה ש"הקרייריסט" יבקש ממני עזרה אני מפנה אותו מלכתחילה ל"עושק" שלי. תמורת הסבל שעברתי השבוע מגיע לי לפחות אקסטרה 1,000 דולר.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
לטור הקודם של הסלבריטאית
