ביקורת: מסעדת אלבטרוס - לא ממריאה

כדי שהאלבטרוס - מסעדת בראסרי עם ניחוחות לבנט, הצופה למגרשי הגולף בגעש - יעוף למרומים הוא זקוק למקצה שיפורים בעיקר בתחום הראשונות והתוספות

אמיר קמינר פורסם: 28.02.06, 11:00

במשך שנים רבות רבצה "היפופוטם", מסעדת הבשרים הצרפתית של שאבי, דמות מוכרת וססגונית בתחום ההזנה, ברחוב ירמיהו בתל-אביב. גם כשהרחוב הפסיק לתפקד כמרכז בילויים, שאבי, המשתייך למשפחת מסעדנים מפוארת (הכוללת בין היתר את קלודין וכריסטיאן מ"אלהמברה"), התעקש לדבוק במתחם הגווע ובאופי הקלסי של המסעדה, ולא נענה לאופנות מתחלפות. אבל לבסוף גם הוא נכנע לתזזיתיות הענף וב-2004 עקר לנמל תל-אביב עם מסעדה חדשה שניסתה לקרוץ לקהל צעיר, וזה לא ממש הצליח. שאבי נטל פסק זמן והתחבט לגבי המשך דרכו, עד שקיבל הצעה לקחת את המסעדה במגרשי הגולף הסמוכים למרכזי הקניות של קיבוץ געש, לעורר ולרומם אותה. ההיפופוטם המגושם הומר ב"אלבטרוס", ציפור הים המרהיבה.

שאבי החליט לא ללכת על מטבח צרפתי קלסי, אלא לשלב את הבראסרי הטרנדי עם ניחוחות הלבנט. לדבריו, כבר כשלחם במלחמת לבנון הוא ידע שיום אחד ינהיג מסעדה המושפעת מהמטבח הערבי. הוא גייס למשימה את מוריס מבר "לולה" המיתולוגי, שבשנים האחרונות התמחה בכינון מסעדות עבור אחרים, מכפר תבור ועד ראשון-לציון, מה שעורר בחתום מעלה ציפיות, ולכן סיפחתי לבדיקת העיסקית את חברותי א' ו-נ', מבכירות מדור הכלכלה. זאת היתה טעות: הן לא הפסיקו לפטפט על דמויות מטורי הממון ששמן ותוארן לא אמר לי דבר. נ' גם התעקשה להכתיב סקופים ולהתנצח עם יח"צנים בסלולרי שלה בעודה נוברת בסלטים. כמו כן בחרתי בעיתוי הכי שגוי: היום בו האובך המדכדך והמעיק וסופת הרוחות תקפו את מישור החוף. לא פלא שמדשאות הגולף היו ריקות, והנוף הירוק-צהבהב שנשקף מחלונות הזכוכית הגדולים אולי הקנה שלווה ורוגע, אבל לא הזכיר סצינות גולף המוכרות לי היטב מסרטים אמריקניים.

מחיר העיסקית נקבע לפי המנה העיקרית. כיאה לקבלת פנים מזרחית, תקבלו על הסיפתח חציל קלוי גדול, טעים ופריך (הצנוברים שפוזרו היו מיותרים לדעתה של א'), לחם נחמד מאוד ושמן זית מעולה. גם הטחינה היתה איכותית, אך טיפה תפלה. בראשונות הדילמה לא ממש גדולה: תבחרו מנה אחת מבין ההיצע (שני סלטים ושני מרקים). סלט הירקות הקצוץ נורא רצה להיות טרי ומתובל כהלכה (שמן זית-לימון-נענע) כמו שסלט ערבי צריך להיות, אבל הוא שידר עייפות-מה. כאילו נקצץ ותובל לפני בואנו. גם סלט גרגר הנחלים עם שמן זית, סומק ועשבי תיבול היה בגבולות הסביר עד משעמם, למרות הרכיבים הטובים והטריים.

האכזבה גברה כשהגענו לאגף המרקים: מרק הירקות היה מהזן הביתי הסתמי. בשבילו לא צריך להרחיק עד געש (אגב, רצוי להתקשר למסעדה כדי לקבל הוראות איך להגיע בבטחה). הבנות פסקו שמרק העוף היה מזעזע (למרות ששאבי התגאה בכך שהוא "טוחן לתוכו כנפי עוף"). "לדעתנו מרק עוף צריך להיות צלול ולא עם כל מיני חתיכות קטנות", הן רטנו. "המראה לא אסתטי, וגם הטעם לא משהו".

מזל שבחלק מהעיקריות שאבי החזיר את כבודו האבוד. סטייק האנטרקוט (300 גרם, 75 שקל) היה אחד המצוינים שביתרתי לאחרונה: שופע טעם, עסיסי ולא מבייש את המוניטין של שאבי. הנתח כל-כך עינג את חיכי, שהסתפקתי בטעמו נטו ולא טרחתי להזליף עליו את רוטב השמנת ופטריות או הפלפל. גם ההמבורגר (55 שקל) היה משובח: נדיב (300 גרם), פיקנטי ואיכותי. חגיגת בשרים במיטבה.

קבב "סהרה" (בשר בקר עם נגיעות שומן כבש, 67 שקל) הוגש בצורה מעניינת, מרשימה וחגיגית: הוא השתרע על מצע האורז ורוטב העגבניות בכלי, שפיתה שזה עתה נאפתה סוגרת אותו כמכסה. הקבב היה נחמד (טיפה יבשושי) והאורז טוב, ורק רוטב העגבניות היה קצת אנמי ולא מתובל. פילה מוסר (70 שקל) עם פלפלים קלויים וטחינה היה מנה מושקעת אך מגובבת. נ' קיטרה שהדג מדיף יותר מדי ניחוחות וטעמי ים, ושהוא משתכשך בהמון שמן.

התוספות לא היו מלהיבות במיוחד: האורז הצהבהב נראה מפתה אך התגלה כרדום, קר ונוקשה; הסלט הירוק היה חמצמץ יתר על המידה, ופלחי תפוחי האדמה לא חרגו מהשגרה. בעודנו מתחקרים את הכנאפה הסימפטית (תוספת 25 שקל), סיכמנו שהמושג "בלתי אחיד ברמתו" מגדיר את הארוחה הזאת, ושהכדור עדיין לא נכנס לגומה. הצמד שאבי ומוריס והשפית נדרשים מיד למקצה שיפורים כדי שהאלבטרוס אכן יתעופף לגבהים.

"אלבטרוס", מגרשי הגולף בגעש, טל': 09-9510325