שדרת המקופחות פינת האפליה

מה משותף לשרה אהרונסון, דבורה בארון, פניה ברנשטיין, מרים ילן-שטקליס, יונה וולך, בבה אידלסון, אסתר ראב ותרצה אתר? תשובה: אף אחת מהנשים האלה לא זכתה לרחוב בתל אביב שייקרא על שמה.

למען האמת, מתוך כ-2,500 הרחובות שמרכיבים את העיר העברית הראשונה, רק 40 (1.6 אחוז) נקראים על שם נשים. בכלל לא בטוח שהעוול ההיסטורי הזה יתוקן בקרוב, שכן בכל ישיבה של ועדת ההנצחה העירונית, האחראית למתן שמות לרחובות, הגברים ממשיכים להוות את הרוב המכריע בין המועמדים, והתחרות על כל רצועה אורבנית פנויה רק מחריפה.

קיפוח הנשים נמשך לאורך הדורות. רק לאחרונה זכתה חנה רובינא, הגברת הראשונה של "הבימה" ברחוב על שמה, למרות שנפטרה כבר ב-1980. עשרות נשים ששימשו כחברות כנסת, נשים יוצרות או כאלה שתרמו להתפתחות היישוב, נמצאות כבר שנים ברשימות ההמתנה. ביניהן אירה יאן, ציירת, מתרגמת ואהבת חייו של ביאליק, שמועמדת כבר 15 שנה, או חברת הכנסת לשעבר בבה אידלסון, לוחמת נחושה לזכויות הפועלת העברית וממייסדות הארגון שייקרא לימים "נעמ"ת", שמועמדת מאז מותה ב-1975. במקרה שלה, התירוץ הוא שיש כבר אידלסון אחד בעיר.

רק מצבות מתפוררות

הדבר המפתיע הוא שדווקא תל אביב, עיר שמתגאה באווירה הפתוחה והפלורליסטית שבה, מובילה בקיפוח הנשי ביחס לערים אחרות. כך למשל, בירושלים יש 3,500 רחובות, מתוכם 170 קרואים על שם נשים (4.8 אחוזים). בחיפה יש 1,312 בלבד, אבל 57 וחצי מהם מנציחים נשים (4.34 אחוז). החצי מתייחס לרחוב יצחק וצביה צוקרמן, ממנהיגי גטו וארשה.

מי שלקחה את תיקון העוול הזה כפרויקט בשנים האחרונות היא אילת אילון, ילידת תל אביב, מורה בגימלאות ומדריכת טיולים מטעם "המרכז להכרת תל אביב", הפועל במגדל שלום. "הכל התחיל מזה שהיינו מקיימים במרכז סיורים קלאסיים - יפו העתיקה, אחוזת בית - ועם הזמן עברנו לסיורים לפי נושאים", מספרת אילון. "אירגנו סיורים בעקבות האנשים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור. עם הזמן התחלתי להתחקות אחר ההיסטוריה של נשים שמצאתי מצבות שלהן. רציתי לדעת מי הן היו וגיליתי שכמעט אין על שמן רחובות".

לפני כמה שנים אפילו יזמה אילון אקט מחאה קטנטן: "יום אחד התבקשתי לארגן סיור ליום האישה, אז אירגנתי סיור שמתמקד בכל הנשים שאין על שמן רחובות". במחקרה גילתה אילון היסטוריה עשירה שכלל לא היתה מודעת לקיומה: "יש המון נשים שנלחמו למען זכות בחירה לנשים עוד בשנות העשרה של המאה שעברה, נשים שתרמו לחיי התרבות של היישוב, נשים שהקימו את המושבות פתח תקווה וראשון לציון - ופשוט נמחקו מההיסטוריה. הזיכרון היחיד שלהן הוא מצבות מתפוררות", היא מספרת. "שרה טהורן למשל, נלחמה למען זכויות נשים. רחל רוקח עסקה בפעולות התנדבות. רחל גולדנברג, שבעלה היה נדבן עשיר, תרמה את המגרש שעליו הוקם תיאטרון הבימה, אבל אין על שמן רחובות. כך גם במקרה של אחוזת בית וייס, הבת הראשונה שנולדה בתל אביב".

אגב, בין שמות הנשים שיובאו לדיון בישיבת הוועדה הבאה נמצאת עוד אישה מפורסמת, למרות שלא תרמה הרבה לתולדות היישוב: אום כולתום. אבל לאור המצב הנוכחי, לא ברור מהם סיכוייה.

תופעה מעניינת אחרת שגילתה אילון, היא אפליה בין בני זוג שפועלם היה זהה לחלוטין, ובכל זאת רק הבעל זכה לרחוב. "אני לא לוחמת פמיניסטית, אבל אין ספק שיש כאן עניין שצריך להעלות", היא אומרת. "בבית הקברות טרומפלדור קבורים, זה לצד זה, שרגא נצר ודבורה נצר. שרגא היה פעיל תעסוקתי, אבל דבורה היתה חברת כנסת. ובכל זאת, הוא זכה לרחוב על שמו, אך היא לא. אותו דבר עם רבקה, אשתו של דוב הוז, ועדה, אשתו של אליהו גולומב - אחיותיו של משה שרת ונשים שתרמו להגנה, ואין על שמן רחוב".

אחד הפתרונות שמציעה אילון בעניין, הוא קריאת רחובות על שם שני בני הזוג, כמו למשל רחוב מניה וישראל ברמת אביב, שמנציח את ישראל ומניה שוחט, ממקימי השומר. "אני אומרת, צרפו את הנשים לשם הבעל. למשל, חיים ויהודית הררי. שניהם לימדו בגימנסיה הרצליה, שניהם הופיעו בתיאטרון שהוקם בבית הספר, שניהם היו פעילים חברתיים, אבל רק הוא קיבל רחוב. למה לא יכולים לצרף אותה אליו?".

במחקרה חושפת אילון, ש"בקרב מעט הנשים שנקראו רחובות על שמן, יש עדיפות ברורה לנשים מהתנ"ך. רשימה חלקית כוללת את אסתר המלכה, בת יפתח, דבורה הנביאה, ורחל (יש שטוענים שהרחוב מנציח גם את המשוררת מכנרת)". בין הפעילות הציוניות יש רחובות על שם הנרייטה סולד, חנה סנש, ברכה פולד ובת-שבע כצנלסון. צינה דיזנגוף זכתה כידוע בכיכר, גולדה מאיר במרכז שלם, ולאה גולדברג מונצחת ברחוב "לאה המשוררת", אבל הן רק מיעוט.

עושים כמיטב יכולתנו

כל מי שהעניין קרוב לליבו יופתע לגלות, שבראש הוועדה העירונית לשמות הרחובות עומדת דווקא אישה, חביבה אבי גיא. היא אמנם מודעת לעוול המתמשך, אבל לטענתה, אינה יכולה לשנות הרבה. "אי אפשר לעשות אפליה מתקנת. הוועדה מתכנסת פעם או פעמיים בשנה, ומורכבת מחברי מועצה ומאנשי אקדמיה. כל אחד יכול להמליץ להנציח מישהו, ואנחנו דנים בכובד ראש בהמלצה ומחליטים. בעבר הייתי פעילה ב"נעמ"ת", אז ברור שנושאים של נשים חשובים לי. אבל אנחנו תלויים ברשימת שמות המועמדים שמוגשת, שעדיין כוללת יותר גברים".

בוועדת השמות העירונית טוענים להגנתם גם שאין בעיר מספיק רחובות חדשים כדי לענות על הביקוש. "אבל יש הרבה רחובות ממוספרים, בעיקר בדרום ובצפון החדש", טוענת אילון. "בשלב מסוים הצעתי לקחת רחובות ארוכים מאוד ולחלק אותם. למה ארלוזורוב צריך רחוב כזה ארוך? הסבירו לי שזאת בעיה, כי התושבים לא רוצים לשנות כתובת. אבל כשהפכו את דרך פתח תקווה לדרך מנחם בגין ואת דרך חיפה לדרך נמיר, אחרי חצי שנה אנשים התרגלו".