דפנה דריאל מלכת הגבינות

כשדפנה דריאל מתבקשת להגדיר את מקצועה, היא אומרת "אני גבנית" - ומיד מעקמת את האף ומנמקת: "גבנית זו מילה מגעילה. מזכירה את הגיבן מנוטרדם".

אבל מי שמגיע לחנות הקטנה שפתחה דריאל במרכז "ספייסס כלים וטעמים" שבשכונת נאות-אפקה בתל-אביב, מתרשם ומלקק את האצבעות. עשרות סוגי גבינה, מהארץ ומהעולם, סדורים על המדפים המקוררים, כל פרוסה שונה מרעותה. דריאל יודעת לא רק לייצר גבינות, אלא גם להתאים לכל לקוח את הגבינה שלו.

 "אני פשוט מסתכלת על האדם ותוך דקה מזהה את טעמו ומציעה לו לפחות עשרה דברים. כיף להגיע ללב של אנשים דרך הגבינה. יש בה משהו שמקרב ומוליד שיחה". אבל דפנה דריאל, 36, לא נולדה גבנית. ממש לא.

"אפילו ללקוחות הקבועים, שנכנסים לחנות ולא אומרים מה הם רוצים לקנות כי הם סומכים עלי שאדע מה מצב-הרוח שלהם ומה יתחשק להם לאכול, אני לא מספרת שהתגלגלתי עד למקום הכי נידח בברזיל כדי למצוא את הייעוד שלי בחיים".

בתחילה, דריאל למדה חשבונאות, התמחתה במשרד רואי-חשבון גדול והרגישה שזה לא זה. "הלימודים היו מעניינים, אבל כשהתחלתי לעבוד, ראיתי שאני לא בנויה לשבת כל היום עם מספרים. חטפתי דיכאון". במקום לצלול לתסכול, החליטה לפתוח פרק ב' בחייה המקצועיים ועברה לפרסום. במשך שלוש שנים עבדה כתקציבאית ב"קשר בראל", טיפלה בתקציבים של ענקי המשק הישראלי ונהנתה מכל דקה.

"אבל אז הציעו למארק, בעלי, מהנדס אזרחי במקצועו, לנסוע לברזיל כדי להקים סניף של חברה בינלאומית לתשתיות טלפון סלולרי. למרות שרוני, בתנו הבכורה, היתה בת ארבעה שבועות בלבד, החלטנו ללכת על זה".

- הרפתקני משהו.

"כן, קיוויתי שבברזיל אוכל להגשים סוף-סוף את החלום שלי: לגדל עז".

- סליחה?

"עז. מה, זה נשמע לך מוזר? מארק ואני חברים מגיל 18, ותמיד איימתי עליו שיום אחד אני אגדל עז בבית וכולנו נשתה את החלב הבריא שלה".

- לא חששת לצאת לקצה העולם עם תינוקת בת חודש?

"לא. כולם הפחידו אותנו, אבל אני הייתי חסרת ניסיון וגם קצת מטומטמת כדי לחשוב שהעולם השלישי יכול להיות חוויה, עד שהגעתי למקום שבו לא שמעו על חיתולים חד-פעמיים ושלא היתה בו נפש חיה שדיברה אנגלית. מהחיים התוססים במרכז תל-אביב מצאתי את עצמי במקום שהיה בו רק חול וחול. ההלם הראשוני היה גדול. זה היה כמו לנחות על הירח. הייתי אמא טרייה, ולמרות שבכל בית היה צוות משרתים בסגנון ימי-הביניים, לא העזתי לשכור עזרה".

במשך שלוש שנים הם התגוררו בפונטה נגרה (בפורטוגזית, "נקודה שחורה"), המקום הכי צפון-מזרחי בברזיל, על חוף שלדבריה הוא מהיפים בעולם. "אוויר טוב, ים בצבע סגול ושמיים עם עננים צמריים של כבשה. גרנו בבית שעמד בראש גבעה ומכל חלונותיו ראו את הים. בגלל הקירבה לקו המשווה, יש שם קיץ כל השנה. הבגדים שהבאנו מהארץ התכסו בעובש, והמלתחה החדשה שלי כללה מכנסיים קצרים, כפכפים ברזילאיים מגומי ושבעה בגדי-ים. למדתי שלא צריך יותר מזה".

היא למדה גם פורטוגזית, ועד מהרה התאהבה במקום, בנוף ובאוכלוסיה. בעיר הסמוכה, נטאל, פגשה קהילה של 300 אנוסים שהחליטו לחזור לחיק היהדות ומעולם לא פגשו אנשים מתוצרת כחול-לבן. "שם גם התחלתי לעבוד עם הידיים ולעסוק בקרמיקה. כל בוקר ירדתי לים עם שקית, אספתי מהחול קצת צהוב וקצת תכלת, ובתהליך של סינון ואידוי קיבלתי תמיסה של אנגובי - צבע טבעי".

בחוף הקסום והנידח נולדה שירה, בתם השנייה. "יכולתי לטוס ארצה, באמצע ההריון, או לטוס לניו-יורק כדי ללדת אותה שם, אבל בשלב ההוא כבר איבדתי את הפחד ואימצתי את חוקי המקום. שירה נולדה בבית-חולים ציבורי שאפילו לא היה בו מוניטור, את הסדינים הבאתי מהבית וגם את הרופא היינו צריכים להביא. למזלי, זו היתה לידה קלה ומהירה".

שלושה חודשים לאחר מכן נגדעה השלווה הפסטורלית שעטפה את המשפחה. "זה היה בעונת הקרנבל. מארק, בעלי, נהג בדיונות בבאגי, רכב פתוח שנראה כמו צעצוע, ונהג שיכור נתקע בו מאחור והעיף אותו עם הכסא. הוא חטף פגיעה רצינית בראש, אושפז בטיפול נמרץ, איבד את הזיכרון ואפילו את הילדות לא הכיר. כשהתחיל להתאושש, החלטנו שההרפתקה הברזילאית שלנו הגיעה לסיומה. אבל כשהודענו שאנחנו רוצים לחזור לישראל, החברה שבה בעלי עבד הציעה לנו לעבור לסאו-פאולו, רק לשנה".

הם עברו לסאו-פאולו שבדרום ברזיל. את סופי השבוע ניצלו לביקורים בחוות. "יש שם חוות עתיקות, בנות 500 שנה. בעלי הבית מזמינים אותך לגור איתם, וזו חוויה. באחד הטיולים הגענו לחווה של זוג זקנים והתיידדנו איתם. הם ייצרו גבינות - עיסוק יוצא דופן בברזיל, שבה עולם מוצרי החלב מאוד לא מפותח. אמנם לכבשים ולפרות יש שפע מרעה טבעי ולא חסרים מקורות מים, אבל לגבינות יש אורך חיים קצר ועל הובלה עוד לא שמעו שם. את מה שמכינים, אוכלים תוך שלושה ימים, ואז מייצרים מחדש. אצלם טעמתי בפעם הראשונה גבינה בשם קז'ו פרסקו, וכשהאשה הקשישה ראתה שאני מתלהבת, היא לימדה אותי להכין אותה. כשההתלהבות שלי גברה, היפנתה אותי לחוות עיזים גדולה במדינה שכנה, שנקראת מינאס ז'ראיס, ושם עברתי קורס רציני, שכלל גם טיפול בעיזים. למדתי לחלוב ועזרתי בהמלטות. דרך אגב, את יודעת שלעיזים יש אישונים מרובעים?"

- לא, לא ידעתי. חור בהשכלה?

"לא, אבל זו עובדה. כל מגדלי העיזים שפגשתי לא יכלו להסביר לי מה הסיבה".

- ומה עשו הבעל והבנות כשאת טיפלת בעיזים?

"שכרנו חדר בחווה סמוכה, הם טיילו, ובערב באו לחווה כדי לטעום את הגבינות ולהגיד לי מה טוב. במקביל ללימודים, התחלתי לייצר גבינות בבית, לצרכים משפחתיים".

אחרי שנתיים יפות בסאו-פאולו, החליט הבעל לקחת חופשה ללא תשלום והמשפחה שוב יצאה לנדודים. "הכנסנו לתא המטען של האוטו את הרכוש שצברנו ונסענו צפונה, לאורך החוף, לטיול שנמשך שלושה חודשים. בכל מקום שבו עצרנו השארנו שקית של בגדים ונעליים למקומיים, שגרים בבתי בוץ, מגדלים אורז ושעועית וקוטפים קוקוס ופאפאיה. כך נסענו שלושת אלפים קילומטר עד לכפר הדייגים ז'ריקואקוארה, שבו הרגשנו שאנחנו חייבים לעצור. לכאורה, זה חור אפילו יותר נידח מהמקום הראשון שבו גרנו, אין כלי רכב ואין חשמל, אבל יש בו קיץ כל השנה ושקיעות מדהימות. כשמצאתי מישהו שהתחבר לאינטרנט דרך לוויין, שילמתי לו בגבינות תמורת חצי שעת גלישה".

הבנות בילו את שעות הבוקר בגן מקומי שהיו בו שבעה ילדים, מארק התמכר לקייט סרף ("גלשן עם עפיפון") והמשפחה חיה על חסכונות. "החיים שם מאוד זולים. בבוקר, הדייגים עולים מהים עם שלל דגים ושרימפסים טריים, בערב כל הכפר עולה לדיונה הגבוהה כדי לצפות בשקיעה, ובמקום לקנות מנוי בבריכה, שוחים במים נקיים וצלולים, חינם. אבל חלב לא היה שם, בגלל שקשה להעביר אותו ממקום למקום, והמקומיים השתמשו באבקת חלב שמערבבים במים. כשהחלטתי להמשיך בייצור גבינות, יצרתי קשר עם כמה בעלי פרות. הם הביאו לי את החלב הטרי בבקבוקים של קוקה-קולה, בעלי עזר לי לפסטר, עשיתי ניסויים עם תבלינים שונים ולאט לאט התחלנו למכור. בבית שבו גרנו לא היתה דלת, כמנהג המקום, וכשהגיע לקוח, הוא היה מוחא כפיים כדי להודיע על נוכחותו. הבנות למדו לזהות את הלקוחות לפי מחיאות הכפיים שלהם".

לפני כשנה וחצי, שבועיים לפני שבתה הבכורה היתה אמורה להתחיל ללמוד בכיתה א', חשה דפנה דריאל שהיא חייבת לחזור הביתה. "הניתוק מהציביליזציה כבר היה גדול מדי. התגעגעתי לארץ, למשפחה, לחברים. שבע שנים בברזיל זה המון זמן, במיוחד לאור העובדה שלא תיכננו לשהות בה יותר משנה".

היא שבה לישראל עם שתי הבנות ובעלה נשאר תחילה שם, בכפר. "הוא היה בטוח שאני אתייאש ואחרי חודש אחזור לברזיל. שנה קודם לכן באתי לביקור בארץ, הודעתי שאני חוזרת אליה, ובסוף ויתרתי, אז הוא היה משוכנע שזה יקרה לי שוב. אבל זה לא קרה מפני שהפעם חזרתי עם נחישות. שכרתי דירה בתל-אביב, רשמתי את הבנות לבית-ספר ולגן, והרגשתי שאני מספיק רגועה ושלווה כדי להתמודד עם כל הקשיים של התחלה מחדש".

- והתחושה הזאת הוכיחה את עצמה?

"ישראל היא לא ברזיל. אי אפשר לשמור בה על אורח-חיים בקצב שאנטי ואי אפשר לחיות בלי טלפון נייד. ניסיתי, ואחרי שלושה חודשים נשברתי. גם הילדות, שבברזיל הסתובבו כל היום יחפות, רכבו על חמורים וסוסים ובגיל חודשיים למדו לצלול, עברו טלטלה. אבל כיום סבבה להן כאן. מארק עוסק בעבודות יזמות עצמאיות וגם אני מצאתי סוף-סוף את המקום שלי. בחודשים הראשונים חלמתי לשכור מקום בדרום העיר, למלא אותו בחציר, למכור גבינות ולאפשר לילדים לחלוב את העז שלי. אבל התפכחתי והצבתי לעצמי מודל אחר – פרומז'רי, חנות גבינות שכונתית, שנותנת במה לגבינות בוטיק. זה מודל שמצליח באירופה ואני שמחה להיווכח שהוא תפס גם את הקהל הישראלי".

ממלכת הגבינות שלה בנויה מקירות זכוכית, בטמפרטורה של ארבע מעלות ובלחות גבוהה מהרגיל, כדי שהמוצרים יהיו פתוחים והלקוחות יוכלו להריח ולמשש יותר ממאה סוגי גבינות שיוצרו במחלבות בוטיק, בארץ ובחו"ל, "בשיטות מסורתיות, ידניות, ללא מכונות, ללא צבעי מאכל וחומרים משמרים. ההבדל בינן לבין גבינות תעשייתיות מתבטא באיכות, במרכיבים הבריאותיים ובעושר הטעמים. לכל גבן יוצא משהו אחר, זו אמנות לשמה, ואנחנו משתדלים שהפער במחיר לא יהיה משמעותי. יש אנשים שנכנסים ואומרים 'תביאי לי את הדבר המסריח הזה', אבל יש רבים שמתעניינים לעומק. הם טועמים, לומדים לזהות את ההבדל בין גבינת עיזים לגבינת פרות, ובין גבינה מיושנת לצעירה, ולהם אני גם מעבירה סדנאות להיכרות עם גבינות מהעולם וגבינות בוטיק ישראליות. אולי גם אפתח סדנה שבה אלמד לגבן".

- איזו גבינה את הכי אוהבת?

"כולן היו גבינותיי".

- את עוד חולמת לגדל עז בבית?

"כן. לחלומות יש תמיד טעם טוב".