מורה טובה, מורה לחיים
הבלונדה מתייצבת בבית הספר הדתי הדרומי ונותנת את הופעת חייה. כלומר, עד האודישן הבא
עטויה חליפת קורדרוי חרדלית ומביכה שאיתרתי במשביר מחסני אופנה, עמוסה באג'נדה חינוכית ששלפתי מאתר האינטרנט של "צו פיוס" ומגובה בססמאות בסגנון "מורה טובה, מורה לחיים", "אני את הבגרות שלי כבר עשיתי" ו"אני מכירה את נינט" (משפט שעובד תמיד!) נחתתי בנ.צ דרומית לתל אביב. המטרה: לקטוף את תפקיד המורה לתיאטרון בבית הספר ש"הפליטה" מצאה עבורי במודעות הדרושים.
בדרך לראיון העבודה עוד הספיק "הקרייריסט" להרגיע את התקף החרדה והבכי שלי ולטפטף לי מוטיבציה בסגנון "להיות מורה זאת שליחות שיכולה להיות בשבילך חוויה מדהימה... ילדים מתים עלייך... את ורבלית ויש לך המון קסם אישי... אני בטוח שתוכלי ללמוד מהחוויה הזאת המון דברים...". אחרי נסיעה של שעה ו-20 דקות (דאם, זה רחוק) השתכנעתי.
אבל כל הרצון הטוב שהצלחתי לאסוף התמוטט כליל כשהתייצבתי בכניסה לבית הספר וגיליתי שמדובר בבית ספר דתי ע"ש אחד מל"ו צדיקים. מיד הבנתי שאני צריכה לעשות אחורה פנה, אבל ה"קרייריסט" ואוטו המבטחים כבר נטשו את המקום והאוטובוס לתל אביב לא נראה באופק. הכניסה שלי לבית הספר עוררה כצפוי, עניין בקרב התלמידים, למרות שרובם לא היו לגמרי בטוחים שאני זו אכן אני. אחרי הכל, הם רגילים לראות אותי זוהרת, בלונדינית ושופעת מחשופים. והנה אני מולם בגודל טבעי ומצומק, נטולת גלאם, במראה לימור לבנת, עם קארמה דיכאונית במיוחד ועיניים נפוחות מבכי. עד שהגעתי לחדר המנהל כבר פשטה השמועה על נוכחותי במוסד וצרור מורות לבושות בגדים שנשלפו ממחסן התרומות של נשות ויצו בהו בי במבטי עגל כאילו אני אחת מפלאי עולם.
"אני חייבת להגיד לך שהבת שלי מאוד אוהבת אותך", זינקה עליי המורה לתנ"ך שעטתה על ראשה פאה שזקוקה לסירוק ודישון מיידי, "אני חייבת שתחתמי לי. כלומר לבת שלי. זה בסדר מבחינתך?". במקביל חמש מורות שנכחו במקום שלפו דף נייר שהכינו מבעוד מועד. חייכתי, הצטלמתי ומיד נדרשתי לתחקיר פולשני על חיי. "את נשואה?", "יש לך ילדים?", "איפה את גרה?" ו"איזו עדה את?" היו השאלות שחזרו על עצמן בכל וריאציה אפשרית. "איזו עדה אני? חשבתי ששנות ה-50 כבר מאחורינו", הבעתי הסתייגותי מ"ג'ורג'", החוקרת הראשית עטויית הליפה. הקבוצה המשיכה לייצר קולות לא רצוניים של התלהבות וחטטנות, מלבד חמוצה אחת שהציגה את עצמה כ"רכזת החברתית של בית הספר", שככל הנראה חשה מאוימת על ידי הנציגות הזוהרת החדשה שהאפילה על החמצון הזול שלה והיתה חייבת להפגין עוינות.
"תסלחי לי שאני לא מתלהבת כמו כולם", היא גלגלה עיניים, "אני לא חסידה גדולה של טלוויזיה, כך שאני לא ממש מכירה אותך".
"זה בסדר", חייכתי בצביעות, "גם אני לא חסידה גדולה של טלוויזיה".
"אומרים שאת כוכבת, אבל אף פעם לא שמעתי עלייך", היא המשיכה להציק.
"אני לא יודעת מה אומרים עליי. אבל כן, אני שחקנית, אם זה מה שניסית לומר", הושטתי לה יד לשלום תוך כדי שסימנתי את האויבת הראשונה במקום שעתיד להיות מקום עבודתי.
אחרי שהסתיים טקס החתימות נכנסתי לחדר המנהל כדי לקבל את תפקיד המורה שעליו התכוננתי בבית, כאילו מדובר היה במינימום תפקיד הראשי ב"ברנשים וחתיכות".
המנהל, גבר בשנות ה-50, נמוך קומה ובעל קול בס עבה במיוחד, בהה בי במשך דקה ואז שאל את שאלת מיליון הדולר: "אז מה שחקנית כמוך מחפשת בבית הספר המרוחק שלנו?". רציתי לומר לו שאין לי שמץ של מושג ושללא ספק מדובר כאן בסוג של תאונה, אבל מיד נזכרתי בתשובות שעליהן התאמנתי עם "הפליטה" ופצחתי בנאום חוצב להבות על חינוך הדור הבא, אהבתי העזה לילדים והרצון שלי להעניק בחזרה קצת ממה שהחברה ואלוהים העניקו לי עד היום. עבור קהל שומרי המסורת תיבלתי את הטקסט גם בכמה "בעזרת השם", "ישתבח שמו" ו"השבח לאל". זה עבד.
"זה מאוד מרשים שלבחורה צעירה יש עקרונות כל כך יפים", התרשם המנהל והמשיך להציק, "אבל מה יקרה אם בחודש הבא תצטרכי להצטלם לסרט או טלנובלה ולא יהיה לך זמן לתלמידים? אני מקווה שאת מבינה שלהיות מורה זה עניין שדורש מחויבות רבה. אין אפשרות לנטוש אותם באמצע השנה". רציתי לומר לו שברגע שיהיה לי ביד תסריט חדש, אפילו כזה שמנחם גולן כתב, אני שוכחת מכל העולם במיידי, אבל בחרתי להמשיך ולשחק ולומר לו ש"מילה שלי היא מילה של כבוד ועם כל הכבוד להצגה, סדרה או אפילו סרט של סטיבן ספילברג - אם אני מתחייבת למשהו, אני מחויבת לו במאת האחוזים". התכוונתי ל"מעט האחוזים" אבל בעל פה זה נשמע הרבה יותר חיובי.
אחרי עשר דקות נוספות של שיחת נהלים ועוד כמה קושיות התבשרתי על המקום שהמשרה שלי: שלוש פעמים בשבוע, עשר שעות שבועיות ומשכורת רעב אחת. ביציאה מחדר המנהל חיכתה לי "הרכזת", שעשתה עצמה נוברת בקלסרים ושלחה לעברי מבט שאומר "אני הכוכבת של בית הספר, ותזכרי את זה". שלחתי לה חיוך מלאכי ואמרתי לה: "מעכשיו אנחנו הולכות להיות קולגות. אשמח לקבל את המספר טלפון שלך כדי שנוכל לחשוב יחד על מסיבת פורים לתלמידים המקסימים של בית הספר". אחרי הכל "אם אתה לא יכול עליהם, הצטרף אליהם".
נ.ב
ומה לעזאזל אני אמורה לעשות עם חבורת זבי החוטם עשר שעות בשבוע? אולי אספר להם קצת סיפורים מהשירותים של הברקפסט. זה תמיד מעניין.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
לטור הקודם של הסלבריטאית
