הכלים של מחוז אישיקוואה ופגישה מפתיעה

מגשי הסושי עמוסי הניגירי קורצים לי מעל השולחנות. לצידם מונחים בקבוקי סאקה במגוון סוגים. בטני המקרקרת מתכווצת למראה שפע האוכל שעל השולחנות, אבל אי אפשר לאכול עדיין. אנחנו בשלב הנאומים וקבלת הפנים החגיגית. אנשי אוניברסיטת קאנאזאווה המרוחקת כמה שעות נסיעה טובות מטוקיו מקבלים אותנו, משלחת של עיתונאים זרים מטוקיו, בכבוד מלכים ובחמימות רבה.

כאורחים, אנחנו מתבקשים להציג את עצמנו. ביפנית כמובן. אני עושה זאת עם יפנית רצוצה להפליא אבל עם הרבה כוונות טובות. מרחוק אני מבחינה בגאיג'ינית חביבה למראה ונדמה לי שעל תג השם שלה כתוב מישל. אני מקטלגת אותה

רוטב דגים יפני (צילום: איריס ז'ורלט)

 כאמריקנית. עכשיו הסטודנטים הזרים של קאנאזאווה מציגים את עצמם ואני מפסידה את הפרזנטציה של "מישל", מאחר ואני עסוקה בשיחה עם המתורגמנית שלי שמתרשמת מאוד ממגוון האוכל והשתייה המונחים על השולחנות.

קריאות ה'קמפאי' (לחיים) מבשרות את יריית הפתיחה להתחלת הסביאה. אני מתקרבת למישל ופתאום מקרוב נראה לי שעל תג השם שלה כתוב בכלל "מיכל". לפתע, ללא התראה מוקדמת, היא קופצת עלי בצהלות ובעברית צחה: "איריס ז'ורלט! היום יום חמישי! מה עם הכתבה השבועית? חיכינו לה כל היום!"

אמאל'ה! הגולשים! הם אמיתיים! מה הם עושים כאן, בסוף העולם? מיכל מסבירה את מה שפספסתי כשפטפטתי בזמן הנאומים והפרזנטציות: היא עושה את הדוקטורט שלה כאן בקנזווה בחברת עוד סטודנטים מכל העולם והפעם האחרונה שהיא ראתה ישראלי היתה לפני כמה חודשים.

אנחנו פוצחות בשיחה נלהבת תוך שאני מערה לתוכי כמויות מבהילות של סושי, סאקה וגם אודן (מין חמין יפני) שגיליתי. לפתע אני קצת מתביישת נוכח העדר התנהגות ממלכתית מצידי, כיאה לבעלת טור שבועי באינטרנט ולנוכח העובדה שהקוראת הנאמנה שלי תראה אילו כמויות של אוכל אני מסוגלת לחסל כשאני רעבה. לשמחתי, מיכל מגלה הבנה ומחייכת בנועם.

שפע של אוכל. סשימי וקדירת נאבה                         (צילום: איריס ז'ורלט)

הסאקה המקומי משובח במיוחד ואני שותה ממנו קצת יותר ממה שתכננתי. אנחנו מתיישבות בצד ומתחברות כאילו אנו מכירות זמן רב. מיכל משעשעת מאוד ובהשפעת הסאקה אני פוצחת בצחוק מתגלגל מדי פעם, מה שגורם לשכני, מרביתם דוקטורים ופרופסורים מהאוניברסיטה, ללכסן מבטים תמהים.

לפתע ניגש אלינו יפני מבוגר למראה, חבר בלשכת המסחר המקומית ומתחיל להסביר לנו ביפנית על נפלאותיה של קאנאזאווה. העיר, הנחשבת לבירתו של מחוז אישיקאווה, מכונה גם קיוטו הקטנה בגלל הדמיון לבירת יפן העתיקה. יש בה נהר המזכיר את קיוטו, ארמון עתיק מוקף תעלות כנהוג ביפן ורובע עתיק של גיישות המזכיר קצת את גיאון האגדית.

החבר שלשמאלי מנסה להסביר לי משהו שקשור לחלונות (מאדו ביפנית) ואני לא כל כך מבינה. אני מזעיקה את מיכל לעזרי כי הברנש שלצידי נחוש להסביר לי את ההגיגים שלו על קאנאזאווה. מיכל, שדוברת יפנית שוטפת, נחלצת לעזרה אבל גם היא לא כל כך מבינה מה כוונת המשורר: "הוא אומר משהו על גברים שמשחקים עם נשים. וחלונות. אני לא מבינה מה הוא רוצה", היא אומרת לי.

פתאום הוא אומר לה בחיוך כמו מי שמצא את האפיקומן: "אמסטרדם", ואז נופל לה האסימון. "איריס", היא פונה אלי בחיוך, "הוא רוצה להגיד לך שבעבר הגיישות של קאנאזאווה היו יושבות בחלונות של בתי התה, כמו באמסטרדם ברחוב החלונות האדומים".

עכשיו קורה משהו מאוד מביש: במקביל לנאומי המכובדים אנחנו (ובעיקר אני בגלל מפלס הסאקה הגבוה) פורצות בצחוק היסטרי ללא יכולת לכבוש אותו. כולם מסתכלים עלינו ובעיקר עלי, כי הצחוק שלי גובר והולך. למרות הנאומים הרציניים על עתידה המזהיר של האוניברסיטה.

מה שבטוח, אני חושבת לעצמי לאחר האירוע, כאשר אני ספונה בחדרי במעונות האוניברסיטה בהם עשינו את הלילה, ייקח עוד הרבה זמן עד שאוכל להראות את פרצופי שוב בקאנאזאווה. למחרת אנחנו עוזבים את קאנאזאווה (מזל, אחרי הרושם הרע עדיף לפנות לחלקים אחרים של המחוז).

השף מסביר. ארוחה במסעדה שמתמחה באישירי.       (צילום: איריס ז'ורלט)

כלי הלכה המיוצרים במחוז אישיקאווה הם שם דבר. מחירם המרקיע שחקים לא מרתיע את הקונים הנלהבים מלרכוש את הכלים המרהיבים, המהווים תפאורה מושלמת ליצירות האומנות המעוצבות של מטבח הקאיסקי והמטבח הבודהיסטי.

בעליו של ביה"ח לכלי העץ המצופים בלאכה מסביר לנו איך עובד התהליך - מהשלב בו חוטבים את עצי הארז, דרך השלב בו מגלפים את הכלים וכלה בצביעה והציור הסופי. מבנה הגוף של העוסקים במלאכה משתנה על פי השלב שהם מתמחים בו בתהליך הייצור: חוטבי העצים עבי גוף, המגלפים עדינים יותר ואילו הציירים הם השבריריים ביותר בחבורה. אנחנו למדים כי נדרשים 7 בעלי מקצועות שונים כדי לייצר את כלי הלכה.

(רוטב) הדגים של מחוז אישיקאווה

בתום הביקור מציגים בפנינו את האישירי - רוטב הדגים המיוחד המיוצר באזור. ביפן של העת העתיקה היו משתמשים ברוטב דגים שכזה במקום רוטב הסויה. היום, רוטב הסויה שולט בכיפה ורטבי דגים מיובאים מתאילנד. לאחרונה, החליטו תושבי האזור שהגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה ולפתח מוצר מקומי שיתחרה במוצר התאילנדי.

בכל אזור ביפן מייצרים את האישירי מסוג אחר של יצור ימי. במחוז אישיקאווה מייצרים אותו מכבדו של הדיונון. מבשלים את הרוטב על אש קטנה במשך זמן

נאבה אוכל יפני (צילום: איריס ז'ורלט)

 ממושך עד שהוא הופך מרוכז וארומטי ומשדרג כל תבשיל שהוא מוסף לו. תושבי האזור נוהגים למהול אותו ברוטב סויה או בדאשי (ציר מפתיתי דג בוניטו מיובש). הרוטב מאוד מלוח ויש להשתמש בו בזהירות.

אנחנו מגיעים למסעדה המתמחה בשימוש באישירי. השף מגיע בכבודו ובעצמו ומסביר לנו אודות סגולות הרוטב, לפני שמוגשות לנו מגוון מאכלים שונים שמבושלים או מתובלים ברוטב הדגי. את הנאבה (פונדו מקומי) שעשוי מאיקה (הדיונון) אוכלים לאחר שהמלצרית עוברת ומוזגת רוטב סויה ודאשי מהול באישירי לתוך כלי הנאבה שלנו, רגע לפני שמתחילים בבישול.

מה שנשאר לכם לעשות זה להפעיל לחץ פיזי מתון על היבואנים כדי שיתחילו לייבא את הרוטב הנפלא הזה לארץ הקודש.

חצילים ברוטב אישירי

הישר מפי השף של המסעדה

המרכיבים:

1 כוס ציר דאשי (מוכן מאבקת דאשי מהולה במים על פי הוראות היצרן)

1 כפית רוטב אישירי או רוטב דגים אחר

1 חציל גדול חתוך לרצועות בעובי 3 ס"מ

שמן לטיגון עמוק

לקישוט:

ג'ינג'ר מגורר

עירית קצוצה

זרעי שומשום

אופן ההכנה:

1. מחממים את השמן לטמפרטורה של 170 מעלות. מטגנים את החצילים - כמות קטנה בכל פעם, על מנת שהטמפרטורה של השמן לא תרד והם לא יספגו אותו.
2. מערבבים את ציר הדאשי עם האישירי ויוצקים על החצילים המטוגנים. טועמים ומתקנים תיבול.
3. מקשטים עם חומרי הקישוט, מגישים (רצוי על כלי עשוי עץ מצופה בלאכה), ומרגישים כמו במחוז אישיקאווה.

איטאדאקימאס!