החלטורה
1,500 שקל לשעה, 25 שקל לדקה ונזק נפשי לכל החיים. כך ייעשה למי שמחלטרת בפורים
"הם מוכנים לשלם לך 1,500 שקל לשעה", צהל "העושק" בזמן שניסה לפתות אותי להנחות חלטורה פורימית בתיכון דרומי, ועוד לא בזה שאני מלמדת, וחשב בעיקר על האחוזים שיגזור. "1,500 שקל לשעה, שזה אומר 25 שקל לדקה, שזה אומר הרבה כסף. למה את מהססת? חמש שעות ועשית משכורת חודשית". כך, במשך יומיים, התקשר "העושק" כל שעה עגולה וחזר על אותו הטקסט כמנטרה כדי לשכנע אותי לעשות חלטורת חג. אומנם מדובר בהרבה כסף, אבל תודה לאל, מבחינה כלכלית, מעולם לא הייתי צריכה לגרור את עצמי להשתתף בהצגות ילדים ככיפה אדומה, עץ גימ"ל או "תירס חם" כמו שאר חבריי לביצה. אני אומנם שחקנית, אבל אני לא עושה הצגות ילדים, לא עושה פרינג' ולא עושה חלטורות חגים בקניונים. יש מי שיקרא לי "פרימדונה", אני מעדיפה לקרוא לעצמי "שחקנית אופי".
"החלטורות זה הלחם והחמאה שלכם", ניסה לשכנע "הקרייריסט", כששמע אותי מנתקת עוד שיחת מוטיבציה של "העושק". אבל מכיוון שאני לא חובבת חמאה וממש לא אוכלת לחם (רק חלבונים, רק חלבונים, רק חלבונים), המטאפורה שלו לא שכנעה אותי. אפילו "הקומיקאי", שקנה לאחרונה דירת פאר בפרויקט נדל"ן נוברישי בסביוני-משהו-משהו, ניסה לדרבן אותי להגיד כן כששמע את חוסר ההתלהבות שלי. "פורים אצל היהודים זה שלושה ימים ופורים אצל האמנים זה שלושה שבועות", התפייט "הקומיקאי", "ככה קונים בית ומחליפים רכב כל שנתיים, מותק".
בסופו של עניין, טלפון קצר מרואה החשבון שדיווח על חוב קטן שצמח לי במס הכנסה (איך לעזאזל אני תמיד בחובות למרות שאני משלמת אלפי שקלים בחודש?) גרם לי להסכים להנחות את האירוע הפורימי בתיכון הדרומי.
ביום החלטורה בשעה 05:30 בבוקר, שעה לא חוקית בעליל, מצאתי את עצמי ממתינה בנקודת האיסוף ברכבת צפון יחד עם "הסטנדאפיסט" ו"הלהקה" לרכב האיסוף שבושש להגיע. "החלטורה" עוד לא התחילה, אבל החלטורה כבר התחילה. לבסוף, אחרי שעה של עצבים רופפים, הגיע הנהג שסיים בדיוק פיזור מחלטורת חתונה אחרת בצפון, מה שאומר שהיה לו את רמת הריכוז של מישל מ"הדוגמניות", עיניים יותר אדומות מ"הזמר" שמעשן חומרים ממסטלים בלי הפסקה וריח גוף מצחין המעיד שטרם התפנה להתקלח מאז מופעי חנוכה.
בזמן הנסיעה התקשרה מפיקת האירוע, חלטוריסטית מארץ החלטורות שהאירוע הכי גדול שהפיקה עד היום היה טקס הנחת אבן הפינה לקניון באר שבע, ונבחה עלינו שאנחנו מאחרים ושזאת חלטורה. הסכמתי איתה. זאת אכן חלטורה! "הלהקה" נשארה אדישה לכל המתרחש, שרפה זמן בגלגול ג'וינטים בספסל האחורי של הוואן ו"הסטנדאפיסט" החליט שהוא מתחמם על חשבוננו תוך כדי שליחת בדיחות תפלות שאפילו אבנר דן כבר שכח. בסגנון "נהג, תגיד איפה העיר שאנחנו נוסעים אליה? זה בתוך גבולות הקו הירוק?", "זה נכון שעומדים לתת אותה לערבים בלי דרישות?" ושאר בדיחות שלא הצחיקו אף אחד, מה ששיקף את המציאות שהתרחשה כמה שעות אחרי זה בחלטורה עצמה.
כשהגעתי מרוטה ומעושנת פסיבית לעיר הדרומית כבר ממש לא התפלאתי לגלות שההופעה שלנו תתרחש במחסן שהוסב לאולם ספורט ע"ש באבא סאלי, עם אקוסטיקה של מערכת כריזה בחוף הים. "הקהל לא ישמע את הבדיחות שלי במקום הזה", נכנס "הסטנדאפיסט" לחרדה, ואני רק חשבתי על כך שאין ספק שהקהל הרוויח במקרה הזה ביג טיים. מנהל בית הספר שהתייצב במקום היה עסוק בהתעלם מהתלונות שלנו ובעיקר היה עסוק בלדחוף לנו לידיים את חמולת הילדים הפרטית שלו כדי שנצטלם איתם.
אחרי שעתיים של חזרה מחולטרת על החלטורה זרמו למקום מאות בני נוער במראה אחיד של עבריינים, כשהם יורקים לכל עבר, צווחים ובועטים בכל מה שנקרה בדרכם. "יופי של תחפושת יש להם", לחשתי לסולן הלהקה, "התחפשו לאגף ב' במעשיהו". בשלב מסוים "העבריינים" קלטו את נוכחותנו הזוהרת וצונאמי אנושי של עדר בהמות אדם עט עלינו כדי להצטלם בחסות הדור השלישי של המכשירים הסלולרים.
"יש מצב להפוך את האזור הזה לקצת יותר סטרילי?", שאלתי את אחת המורות שהתחפשה לסודוקו, "חביבתי, משלמים לך כסף להיות פה, וחלק מהאטרקציה זה שתצטלמי ותחתמי למי שיבקש. בחנוכה עשה את בשבילנו השחקן מהסדרה היומית וזאת ממש לא היתה בעיה בשבילו". ברגע אחד הבנתי - 1,500שקל לשעה הופכים אותי לזונה. זונת צמרת. גם אם אני לבושה במיטב הבגדים שלי.
ב-11:00 בבוקר, יותר מדי שעות מאז שעליתי על הוואן לגיהינום, התחיל האירוע במסכת נאומים של המנהל, הרכזת החברתית, נציג מועצת התלמידים, נציג ההורים ונציג העירייה. אחרי ריקוד בסגנון אור כחלון בביצוע כיתת הבנות הגבריות של בית הספר ועוד כמה זיופים קוליים של השכבה הצעירה, עליתי לבמה לצלילי קריאות בוז כדי לפתוח את בוקר הכיף הסיוטי.
מאותו הרגע ועד סיום החלטורה לקיתי בהלם תרבותי ולמעט העובדה שהמופע של "הסטנדאפיסט" הסתיים אחרי חמש דקות עקב בקבוק מים שנחת עליו, אני לא זוכרת מה קרה שם. כשפרשתי סופית לחדר המנוחה המאולתר בשירותים, גיליתי שאם לא סבלתי מספיק על כך שנגררתי לעשות חלטורה, הרי שיד עבריין צעיר העלימה לי את התיק שהיה עמוס ביומן שלי ובמספרי הטלפון של כל תעשיית הבידור בישראל שיעברו בוודאי בקרוב למערכת הפורומים הענפה של תפוז.
על הוואן הארור בדרך חזרה מצאתי את עצמי בפעם הראשונה בחיי מתבוננת לשמיים ונודרת נדר לאלוהי הביצה: "אלוהים היקר, אני יודעת שאני לא כל כך שומרת על קשר, אבל אני מבטיחה שלא להתפתות יותר לעסקאות מפוקפקות וחלטורות. בבקשה ממך, תעשה שהנסיעה הזאת תיגמר מהר". כנראה שלא התפללתי מספיק חזק כי בדיוק באותו הרגע הגיע הפנצ'ר. מזל שללהקה נשארו כמה חומרים לגלגל, זה עזר לי לשמור על שפיות זמנית.
נ.ב
הבהרה לאלוהים: כשאמרתי שלא אעשה יותר חלטורות, התכוונתי לאירועים של 1,500 שקל ומטה לשעה. אם יציעו לי
אירוע של 2,500 שקל ומעלה לשעה - הנדר מבוטל מבחינתי.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
