לפעמים, המלצר צודק והסועדים טועים

איך היחסים שלכם עם המסעדן החביב עליכם? טובים?  לא, כי אפילו אם כן, אפילו אם אתם פוקדים מסעדה או "מקום" לעיתים קרובות, משהו קטן עלול לקלקל את היחסים שבינכם לבינו (או בינה), ולהרוס יחסים ארוכים שניבנו בידי עמל.

הורגלנו לחשוב שהלקוח תמיד צודק, ושהמסעדנים הם אלה ש"דופקים" אותנו מתי שהם רק יכולים - אבל האמת היא שזה לא תמיד ככה. האינטרטנט מלא פורומים של "ביקורת מסעדות" ו"חוויות קולינאריות", אבל אין ולו פורום אחד שבו גולשים מסעדנים שמקטרים על האורחים שלהם. זה לא שהם לא גולשים באינטרנט או עוקבים אחרי הנכתב במדורים השונים ובפורומים, אבל יש איזו הסכמה בשתיקה ש"לא כותבים על אורחים, כי זה מזיק לעסק". אתן שתי דוגמאות שקרו באמת.

ראשית אתן דוגמא למשהו שיכול לקלקל יחסים ארוכי טווח בלי שיש ממש טענה כלשהי, או שמשהו ספציפי קרה: נאמר ואתם מבקרים במסעדה כלשהי כבר מיומה הראשון או השני. התרגלתם לארוח לבבי וחם על ידי בעל הבית או אשתו, והנה, צהרי שישי אחד כשאתם מגיעים לאכול את הגעפילטע שלכם עם החריין, ניגשת לשולחנכם מלצרית צעירה. לא בעל הבית, או בעלתו, אלא מישהי שאתם לא מכירים. ולא די הוא, אלא שהגברת לא חייכנית במיוחד, אלא, ממש כך ובפשטות, אנטיפטית.

כעס ועלבון מציפים אתכם. "מה, אני כבר לא מספיק טוב/חשוב/יקיר המוסד?" אתם חושבים. העלמה מרגישה שאתם לא מוכנים לאמר לה מה ה"רגיל" שלכם, ונעשית עוד יותר חמוצה ומסוגרת. הלכה המסעדה. ולמה? בגלל שבעל הבית שכח שיש לקוחות ויש לקוחות. כלומר, במקרה הזה מדובר באשמה של שני הצדדים - של בעל הבית, עם תרומת גבהות הלב של האורח, הסועד.

דוגמא שניה: אתם נוהגים לבקר במסעדה כלשהי, אוכלים ושותים בה כיד הדמיון וכמעשה אחשוורוש. והנה בא יום, ואתם מזמינים ארוחה לחמישה חברים יקרים, מסכמים על מחיר ו"עסקה" שבה כלולים דמי חליצה מופחתים. כלומר, אתם מביאים יין שלכם, מיוחד, מהבית, ומשלמים לבעל המסעדה - שמכיר אתכם - סכום כלשהו, מעין פיצוי, על כך שאינכם קונים יין במסעדתו. בתמורה הוא מספק לכם מלצרית שפותחת את הבקבוקים ואף כוסות קריסטל יקרות מתוצרת אוסטרית מסוימת, כוסות משובחות ש... שתיים מהן שובר אחד מחבריכם. בשגגה, יש לומר, אבל שובר.

בהגיע החשבון, אתם מוצאים בו חיוב עבור שתי כוסות, כ- 200 שקל. "שערוריה!" אתם צועקים ומוחים, "הלוא שילמנו דמי חליצה!?" בעל המסעדה, איש ותיק במקצוע, לא ממצמץ ומתקשר אליכם. "שלמו", הוא דורש, "או שלא תבואו יותר למסעדתי!" ואתם יודעים מה? הוא צודק למדי.

למה? האמת, שזה מקרה קלאסי שבו חוסר הנימוס של הסועד הישראלי מתגלה במיטבו. במקום לקום, להתנצל ולבקש לכסות את עלותה של הכוס - לפחות - השניה, מתמרמר האורח המכובד כאשר הוא מקבל חיוב על שתי הכוסות. אבל לו היה מתנצל, האם בעל המסעדה אכן היה מחייב אותו בעלותן של הכוסות?

כאמור, בדרך כלל אנחנו שומעים על המקרים בהם "דפקו" אותנו, חייבו אותנו במנות כפולות, שירתו אותנו בצורה גרועה או שסתם לא כיבדו אותנו. מטבע הדברים, אנחנו פחות שומעים על הנזקים שאנחנו עושים, פחות רואים את הבזבוז והעיניים הגדולות וכן הלאה.

אני מאוד נגד דמי חליצה שערורייתיים או חיוב הלקוח בשברי צלחות, עיקום מזלגות או כביסת מפות ומגבות, אבל צריכה להיות הבנה דו סטרית שאומרת שמצד אחד, לקוחות ותיקים מכבדים, "סולחים" להם על דברים חריגים והולכים לקראתם, גם כשהם קצת שיכורים. מצד שני, לקוחות ותיקים צריכים לכבד את המסעדה ואת המסעדן, להבין שהם לא קונים את המסעדה ואת המלצר, ופה ושם גם להשתתף עם המסעדן בנזקים.

בעניין אחר לגמרי, הריני לתת המלצה לנתח בשר שעד היום לא נתקלתי בו: צוואר כבש. לא נתח יקר במיוחד, אבל בהחלט טוב. ידידי גדי קונה אותו ומבקש מהקצב לנסר אותו לפרוסות. אחר כך הוא משתמש בו במקלובה הביתית המצוינת שלו (מתכון למקלובה טובה יש למשה בסון, שף מסעדת אקליפטוס לשעבר, שהיום עובד ביד השמונה). במסעדת סהרה שנמצאת ליד אזור התעשייה אלון תבור נתקלתי במנה טובה של צוואר כבש וביקשתי את המתכון 

צוואר כבש ממולא של מסעדת סהרה

המרכיבים (6 סועדים):

1 צוואר כבש (מבקשים מהקצב שיפתח אותו וינקה)

1/2 ק"ג אורז

300 גרם בשר עגל משובח טחון

100 גרם צנוברים

150 גרם שקדים טחונים גס

שמן זית

מלח, פלפל שחור, אגוז מוסקט טחון

1. מטגנים את הבשר הטחון ומערבבים אותו עם כל התבלינים, האורז, הצנוברים והשקדים וממתינים עד שמתקרר.
2. מורחים את צואר הכבש במלח, פלפל ואגוז מוסקט. ממלאים את הכבש עם תערובת הבשר הטחון, עוטפים את הצוואר בנייר כסף מכניסים לתנור ואופים בחום בינוני-נמוך כשלוש שעות עד שהבשר רך מאוד.