שלושה שבועות של שפעת האפרוחים

בעוד שכנותיי מונות את מספר המגירות שכבר מוינו ונוקו לקראת פסח, אני מתרוצצת ואוספת כוסות תה ריקות למחצה, ממלאת את מכשיר האדים במים, דואגת לאספקה סדירה של טישו ומתפקדת על תקן של אחות רחמנייה. הילדים חולים.

עד לפני חודש לא האמנתי במושג "עין הרע". הוא נראה לי שייך לדודות קשישות ונבערות. עכשיו, לאחר השבועות האחרונים שעברתי, שיניתי את דעתי מהקצה אל הקצה. עין הרע נחתה עליי לאחר כמה נסיונות כושלים להיפגש עם מרואיינת פוטנציאלית, אם לשני ילדים. 

קבענו ליום ראשון בעשר. בבוקר, אני כבר בדרך החוצה, הילדים כבר בבתי הספר, הטלפון מצלצל: "מלי, אני מצטערת, אבל הבת שלי עם חום. נקבע לשבוע הבא?" בשבוע הבא היא מבטלת כי הבן שלה תפס וירוס. וכך במשך חודש: ביטולים וביטולים. לבת שוב עלה החום, הבן משתעל. אני כבר אבחנתי אותה כאמא היסטרית שמכרכרת כל היום סביב שני ילדיה.

הזמנתי את עין הרע

"תגידי", שאלה אותי, "איך ייתכן שאני עם שני ילדים, רצה מנזלת לחום, מרופא הילדים למיטה, לא מתפקדת כבר חודש כמו בת אדם, שלא לדבר על העבודה במשרד, ואת עם שמונה ילדים עוברת את החורף בשלום?" נימת ייאוש קלה נשמעה בקולה. אולי כי אני לא היסטרית כמוך, רציתי לענות, אבל שתקתי.

ואז זה קרה. ביום ראשון שימי התעורר עם חום גבוה. הבוקר התחיל באקמול, כוס תה, מגבת לחה על המצח וטלפון לרופא. יום קשה עבר על שימי. הוא שכב חסר אונים במיטה ולא זז הרבה. בדיוק ההיפך ממני. רופא הילדים הקבוע שלנו קיבל אותנו בחביבות כדרכו והודיע: "שפעת". כידוע, אין תרופה לשפעת, רק סירופ להורדת החום ומרק עוף של סבתא, שהורד מהמדפים בימים אלו.

כעבור שלושה ימים הסתמן שיפור במצבו של שימי, החום ירד והוא כבר החל לרמוז על חזרה לשגרה. בבוקרו של היום הרביעי, אני הייתי זו שנאלצה לבטל ברגע האחרון פגישה עם המרואיין התורן: דודו ובני התעוררו שניהם סמוקי לחיים. חום גבוה, צמרמורות, זיעה - יכולתי לקבוע שהם חולים עוד לפני שנגעתי בהם. שימי, חצי בריא חצי חולה, עזר לי לטפל בהם.

חייבת לחייך ולהרגיע

גיליתי שוב ששני ילדים חולים גרועים יותר מפי שתיים מילד חולה אחד. כשהאחד נרדם, השני התעורר. כשהראשון בכה, השני הקיא. עוד אקמול, עוד מגבת לצינון החום, עוד שלוש כוסות תה עם לימון. בשעות הצהריים, כשהבריאים נחתו בבית, התחלתי לחלום על מכונה שמכינה כוסות תה עם לימון.

בערב כבר החלטתי להצטרף להפגנת האחיות הבאה. הדבר הכי קשה בעבודת האחות, אני יכולה לומר לכם לאחר ששימשתי ככזו שלושה שבועות תמימים, הוא ההכרח לחייך ולהרגיע, למרות הקשים הפיזיים שאת חווה. הפרטנר החליף איתי משמרת מיד כשהגיע הביתה. "לכי לישון", פקד, ובין 12 בלילה ל-6 בבוקר נענה לכל אזעקה.

במשך שבוע החום עלה וירד, ומימי צורחת, רוב הזמן על הידיים. הרופא החביב קיבל אותנו שוב, בפעם המי יודע כמה, כי לא היה לי זמן לספור: "עוד גרין? מה קורה שם בבית?"

החולים מתגייסים לנקיון פסח

בבית, החולים שבשלבי התאוששות החליטו שהמצב קשה. ערב פסח מתקרב ועוד לא התחלנו בניקיונות. שימי (שחזר כבר לבית הספר, אך חלה שוב לאחר יומיים) הצטרף אל אחיו ששכבו על הספה מוקפים בספרים, משחקים וחצאי כוסות תה, והחליט להכין רשימה.

"אמא, תראי, החלטנו שאפשר להתחיל לסדר את המגירות בחדר, אנחנו יכולים לעשות את זה גם בשכיבה". רציתי לומר לו שסידור מגירות על הספה יגרום לעבודה רבה יותר, אבל החום של שירה עלה, ולא יכולתי להביע התנגדות כי הייתי עסוקה איתה.

תכולת המגירות התעופפה לכל עבר, הבלגן בסלון חגג. הילדים מצאו שם אלבומים ותמונות ו"ניקו" אותם בדפדוף בכל דף. הם מצאו גם מחברות ישנות וחגגו על מציאות נוסטלגיות.

כשעלה החום אצל הילד השמיני, התקשרתי לרופא כדי לוודא שוב שאכן אין צורך באנטיביוטיקה, ושמדובר בשפעת שעברה מילד לילד (למרות שהחלפתי מצעים מדי יום ואווררתי את הבית, הווירוס סירב להיכנע). "מלי", ענה לי הרופא בקול משופע, "כנראה נדבקתי מהילדים שלך".  

פנטזיות על כוס קפה 

שלושה שבועות מטורפים עברו עלינו, כשאני מנסה בין לבין לסיים כתבות שהוטלו עליי ומנצלת את כל ימי המחלה המגיעים לי.

לבד, שקט, אני מדמיינת.

ואז אני שומעת את הבת שלי, שירה, עם הילקוט על גבה משוחחת עם חברתה: "אני לא יודעת איך אמא תסתדר היום. כל השבוע עזרנו לה לנקות לפסח. מסכנה, עכשיו היא תצטרך לעשות את הכל לבד..."

משאלה אחת? בריאות. שתי משאלות? בריאות ובריאות. שלוש משאלות? בריאות, בריאות, בריאות!