אני אשה, ואני יודעת מה זה נבדל

פעם חשבתי שבחורות שמגיעות לראות כדורגל עושות את זה כטובה לחבר שלהן, או מגיעות בגלל אילוץ מסוים (איומי אקדח?). אבל היום, כשאני ממש מכורה לעניין הזה, אני מבינה שגם נשים יכולות לאהוב כדורגל.

הרבה גברים מפקפקים בנו ובאינטליגנציה הספורטיבית שלנו. כשהם רואים אותנו במגרש, הם שואלים את עצמם אם אנחנו באמת יודעות מה זה "נבדל". ואני מבטיחה לכל אחד מכם שקורא אותי ומגחך, שאני מזהה נבדל הרבה לפניו.

בחלומות הכי הזויים שלי לא דמיינתי את עצמי אוהדת של קבוצת כדורגל. בחלומות הכי הזויים של האנשים שמכירים אותי - הם לא תיארו לעצמם שאי פעם אהיה אוהדת של קבוצת כדורגל.

אבל במעט הזמן שאני רואה את עצמי כאוהדת מושבעת של כדורגל למדתי את כל חוקי המשחק, בין אם זה תפקידו של כל שחקן על המגרש, או חוקי השיפוט.

אני גאה לספר לכם איך הכל התחיל: הייתי מאוהבת בבחור שהיה מאוהב בכדורגל, והוא שגרם לי גם להתאהב - כנראה לתמיד.

בהתחלה, כשהוא היה הולך למשחקי בית בטדי, הייתי מתבאסת. לא יותר כיף ללכת לסרט במוצ"ש? לצאת לבלות? להתכרבל במיטה במוצ"שים הקפואים?

מובן שהייתי מנסה לשכנע אותו לוותר על המשחק ולעשות משהו אחר. ותמיד שמעתי את אותה תגובה: "אביטל! לא עכשיו!! אני בדרך לטדי!!! נדבר אחרי המשחק!!!!"

כשבית"ר הפסידה, היה חוזר לי בחור מבואס שאי אפשר לעשות איתו כלום

ומובן שאם בית"ר היתה מפסידה, היה חוזר לי בחור מבואס שאי אפשר לעשות איתו כלום. וכשבית"ר היתה מנצחת, הוא היה בשמיים - ואני אחריו. הייתי מוצאת את עצמי רואה משחקים בטלוויזיה לבד, רק בשביל לדעת אם הוא יחזור הביתה מבואס או שמח, ולפי זה לתכנן תוכניות להמשך הערב.

יום אחד הוא הציע לי לבוא איתו למשחק. אני לא אשכח בחיים, זה היה משחק נגד נצרת עלית, בתחילת העונה הקודמת, קור סוף הדרך בירושלים. בטדי החליטו לפתוח רק את היציע המערבי, ובאותו משחק היו בקושי 1000 אוהדים. רעדנו מקור כל המשחק, וגם הפסדנו בסוף לנצרת. חזרתי הביתה מבואסת ומשועממת, מבטיחה לו ולי ולכל העולם שזאת הפעם האחרונה שאני מגיעה למשחק. גם הוא, דרך אגב, הבטיח לעצמו שזאת תהיה הפעם האחרונה שאני מגיעה למשחק. ואיך לא? תחשבו שעומדת לידכם מישהי במשחק, ש-90 דקות שואלת מה זה ומה זה ומה זה ומה זה ולמה ולמה ולמה וכמה וכמה וכמה... גם אתם הייתם משתגעים, לא?

כמה שבועות אחר כך אוחנה עשה אצבע משולשת לאוהדי בני יהודה

אבל כמה שבועות אחר כך אלי אוחנה עשה אצבע משולשת לאוהדי בני יהודה על כך שקיללו את בנו וקיבלנו עונש: לא לארח את סכנין בבית. אז אירחנו אותם ברמת גן. והמשחק הזה היה המשחק ששבה את לבי. אחרי שיכנועים רבים והבטחה מהבחור שהפעם זה הולך להיות משחק אחר "יהיו הרבה יותר אוהדים, הרבה שירים ושמחה ובלגן", הספונטניות

השתלטה עלי והחלטתי לזרום עוד פעם למשחק, בתקווה שהפעם יהיה אחרת.

איצטדיון רמת גן היה מפוצץ באוהדים של בית"ר, רעש, בלגן, צעקות, חיוכים, בדיחות, קור אימים, ערוץ 10, משחק מרכזי.

בית"ר ירושלים נגד בני סכנין. כמה ימים לפני כן, באותו איצטדיון ממש, נערך המשחק בין נבחרת ישראל לנבחרת אירלנד, כשעבאס סואן ניצח את המשחק בזכות הגול בדקה ה-90. זה אותו משחק שאוהדי בית"ר פרסו את השלט - "עבאס סואן - אותנו אתה לא מייצג".

ביקשתי לשבת דווקא איפה שמדליקים אבוקות ומקללים

המשחק היה טעון, ונגמר דווקא בתוצאה 0:0. באותו משחק דווקא ביקשתי מהבחור שלי (אז הוא עוד היה שלי) לעמוד איפה שכל הבלגן, איפה שיושבים החבר'ה מה"מזרחי", איפה שמדליקים את האבוקות, איפה שמקללים, יורקים, זורקים ומתחבקים כולם עם כולם כשיש גול.

אז עמדנו שם, 1 ס"מ מהאבוקות, 2 ס"מ מהדרבוקות, 3 ס"מ מהאוהדים בלי החולצות ו-7 ס"מ זה העקבים שנעלתי באותו משחק ובגלל זה הלכו לי הרגליים. יצאנו מהאיצטדיון, ובדרך הביתה לא הפסקתי לשאול שאלות: מה זה נבדל? ומה הקוון עושה? כמה שופטים יש? ומתי מוציאים כרטיס אדום? כמה אליפויות בית"ר לקחה? ומי שחקני הגנה? מה זה בלם ומה זה קשר? וכל השאלות שאתם רק יכולים לדמיין. והכי מעניין זה שאני זוכרת שקיבלתי תשובה לכל שאלה.

הגענו הביתה, הלכנו לישון. למחרת התעוררתי אוהדת בית"ר.

היום, אין לאף אחד את האומץ לדבר איתי בזמן משחק, אם זה בטדי או אם זה בבית. וסופסוף אני מבינה מה זה לראות ולהבין כדורגל, סופסוף אני מבינה את ההתרגשות בכל גול ואת הבאסה בכל הפסד. סופסוף אני מבינה את האהבה, את הכיף והאדרנלין, את הנצחונות ואת ההקרבות.

אני אוהדת בית"ר בכל רמ"ח איבריי, וזה המקום להודות לאותו בחור על הדבר היחיד שעשה כמו שצריך בקשר ההוא -ההתמדה וההקשבה. אנשים שמכירים אותי, אותו, ואת הקשר שהיה בינינו גאים לספר בכל הזדמנות שהכדורגל זה הזיכרון המתוק היחיד שנשאר מהקשר הזה. אני, לעומתם, גאה להגיד שהוא אמנם דחף אותי לזה - אבל את כל השאר עשיתי בכוחות עצמי.

נכתב בהשראת הרשימה מתוקה, יש משחק הלילה