מיה סופרסטאר

הפעם הראשונה שראיתי את "ברנשים וחתיכות" היתה בניו יורק אי שם בשנות התשעים, זמן קצר לאחר שנחתתי בעיר לראשונה בחיי. "יותר אמריקה מזה אי אפשר", חשבתי בנאמבר הפתיחה שמילא את הבמה בדמויות ניו יורקיות אשר גדשו את כיכר טיימס. אמריקה של אז היתה זוהרת באורות ניאון, צבעונית, תוססת, מלאת חיים ומסוגלת לצחוק בפה מלא על עצמה. היה לי ברור - אייב בורוז ופרנק לסר, יוצרי המחזמר, הצליחו "לתפוס את היום", לתמצת את אמריקה לערב אחד שהוא שלם.

ההפקה החדשה של "בית ליסין", על הקאסט העצום, התזמורת הנהדרת בניצוחו של אלדד שרים, התפאורה העשירה של אדריאן וקס והתלבושות המגוונות של יוסי בן ארי, מביאה לדיזנגוף פינת פרישמן את אמריקה בשיא תפארתה. כדי להרים הפקה מסוג זה נדרש הרבה מעבר לכסף (2.5 מיליון שקל לדבריה של מנהלת התיאטרון, ציפי פינס), דרושים כשרון, מקצועיות ויצירתיות של כל העושים במלאכה.

ידו המכוונת של הבמאי והכוריאוגרף, קן אולדפילד, הצליחה להבליט את כל היתרונות של הקאסט על התפקידים הקטנים והגדולים שבו ולכסות על מרבית נקודות החולשה. המחזמר, שיכול היה להפוך בקלות לוולגארי ומעושה על הבמה הישראלית, הצליח לשמר בדיוק את מה שיש בו – סיפור מצוין ומוזיקה משובחת שמשתלבים זה בזה בטבעיות מעוררת הערצה. מי שתרם רבות לשימור האיכויות של "ברנשים וחתיכות" הוא דורי פרנס, שהצליח בכישרון רב ועם הרבה דמיון לתרגם את שפת הרחוב הניו יורקית לעברית מתגלגלת על כל פה.

בזכות התזמורת

האוברטורה ששוטפת את הבמה בזונות, נערות שעשועים, קבצנים, מלחים, שיכורים, עסקנים בגרוש, שוטרים ובעלי חלומות, מתוזמרת להפליא הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת הכוריאוגרפיה שלמרות המורכבות שבה זורמת ולא משתדלת מדי. אין ספק שבניגוד להפקות מוזיקליות אחרות, כמו "המפיקים", כוחה של ההפקה הנוכחית, הוא לא מעט בזכות הסאונד שאותו יכולה להפיק רק תזמורת שמנגנת על הבמה ולא מאחורי הקלעים.

שיר הפתיחה, "פוגה למלכים בגרוש", בביצוע שמחה ברבירו (בני דאונטאון), ניקי גולדשטיין (משו משו ג'ונסון) ואלחי לויט (צ'רלי פנצ'ר) מושר בהרמוניה מושלמת. ברבירו וגולדשטיין הם ללא ספק מסוג השחקנים-זמרים שכל במאי משווע אליהם בהרכבת הליהוק. גיא זו-ארץ בתפקיד המהמר סקיי מסטרסון הוא אולי לא הזמר הכי חזק בהפקה, אבל הנוכחות הבימתית הדומיננטית שלו והחן הרב שהוא מקרין מחפים על מוגבלויות ווקאליות. זו-ארץ נפלא ב"ליידי תתני לי מזל" גם אם לפעמים התזמורת מאפילה על העוצמות הקוליות שלו. אצל לירז צ'רכי, בתפקיד שרה בראון, הבעיה לכאורה הפוכה, היא משתדלת מדי גם במשחק וגם בשירה ומפגינה נוקשות שהיא הרבה מעבר לנגזרת התפקיד, גם אם זו משתחררת בסופו של דבר לקראת סוף המערכה השנייה בדואט המורכב והמסוגנן "קחי ת'חתן היום" עם מיה דגן.

למרות שלכאורה מדובר במחזמר של להקה ולא של כוכבים, ההפקה הזו תיזכר בעיקר בזכות מיה דגן (מיס אדלייד). הגברת הזו היא ריכוז משובח של כל הכישרונות הנדרשים למגה סטאר ברמה בינלאומית. היא קומיקאית בחסד, שחקנית מצוינת וזמרת עם מנעד מרשים שיודעת להגיש שיר כאילו נכתב בשבילה. בכל הנוגע לריקוד, צריך לשבח את דגן ואת אולדפילד על הדרך הארוכה שעברה - ללא ספק בעבודה קשה מאוד ובהרבה זיעה - מ"שיקגו" ועד הלום. גם כשהיא מוקפת רקדניות מקצועיות היא נראית מיליון דולר, נותנת את כולה ומרגישה בבית. את "קינת אדלייד" צריך ללמד בבתי לספר לקומיקאים מתחילים וגם "איי לאב אותך מאד", אותו היא מבצעת עם נערות מועדון ה"הוט בוקס", הוא פנינה. המפגש בין דגן לבין צביקה הדר (נייתן דטרויט) על הבמה, מוציא את המיטב משניהם ומאפשר להם להשתולל בלי לעבור את הגבול.

רגע לפני הפינאלה גונב את ההצגה ניקי גולדשטיין עם "שב, אל תנדנד ת'סירה", נאמבר שנחשב לאחד מרגעי השיא העולצים במחזמר. גולדשטיין משוחרר לגמרי מהמניירות המוכרות שלו ונותן שואו שנתמך על ידי כל הלהקה והופך למעין פיאסטה סוריאליסטית. עבודת הלהקה מצוינת ומציבה סטנדרטים גבוהים מאוד להפקות עתידיות. מרשימה בעיקר העובדה שגם התפקידים הקטנים לכאורה, בין אם מדובר בישראל גוריון (ארוויד אברנאתי), רותי הולצמן (גנרלית קארטרייט) או רב פקד בראנינגן (נתן נתנזון), מוקפדים ומלאים.

בשורה התחתונה: "ברנשים וחתיכות" של בית ליסין הוא קונצרט משובח של כשרון ומקצועיות. אם הנאה צרופה זה מה שאתם מחפשים בתיאטרון, רוצו, אל תלכו.