חוזרת הביתה
הבלונדינית מתפוטרת מבית הספר וחוזרת בדהירה לביצה הכה אהובה. ימי החשכה תמו
46 ימים, 27 תלמידים, שלושה מבחנים והתמוטטות עצבים אחת, זה מה שעבר עליי מאז שהתחלתי לחלטר כמורה בבית הספר שבדרום הארץ. אומנם יש משהו מרענן בלעמוד מול קהל קטינים בלי טקסטים שנכתבו על ידי סמדר שיר והולחנו על ידי משה דץ, ולתפוס פוקוס גם בלי הופעה זנותית כמו שאני נדרשת לעשות בטלוויזיה. אבל מצד שני, זה מעניין אותי בערך כמו שמערכת הבחירות האחרונות עניינה את העם היושב בציון. פשוט לא היתה לי ברירה. זה היה זה, או הופעות כדודידו בקניון בת ים.
אם יש דבר אחד שאני אוהבת בחיים, זה שמכל הרפתקה שאני עוברת אני יוצאת מחוזקת וחכמה יותר. השיעור הראשון לדוגמה שלמדתי כמורה בישראל הוא שעולם ההוראה "המקודש", שאמור להיות ערכי, חברותי וחברתי, הוא הרבה יותר ביצתי ועמוס אגואים מהמקרים הממוצעים שבהם אני נתקלת בסט צילומים. בכל פעם שהתיישבתי בחדר המורים ושמעתי עוד מורה מתמרמרת על מר גורלה ועל הקולגות שלה, הייתי מתמלאת געגועים לברנז'ה התל אביבית שידועה ביכולת הקיטור הבלתי נדלית שלה.
דווקא בבית הספר הממלכתי ע"ש ל"ו צדיקים גיליתי שהממלכתיות נמצאת הרחק משם ומביקור לביקור גיליתי שאני עובדת בקן צרעות מסוכן יותר מזה של עולם הבידור. זה הכניס אותי לפרופורציות. אפילו מצאתי את עצמי נשבעת לאלוהים (לאחרונה ממש הידקנו את הקשרים) שאם יארגן לי תפקיד חדש בקרוב, אני מבטיחה להיות הרבה פחות ממורמרת.
כפי שנוהג לומר מנהל בית הספר בכל טקס בית ספרי, "הכל משמיים", וכך בתחילת השבוע התבשרתי על תפקידון חדש שקטפתי. לא משהו רציני. רק עוד שורת קישוט לקורות החיים, אבל משהו מספיק מכובד כלכלית כדי לעזוב את בית הספר ולא לחזור לשם לעולם.
וכאילו מידי שמיים, התקשרה אליי סגנית המנהל האנמי יום אחרי הבשורה על התפקיד החדש כדי לומר לי באופן אישי שבית הספר מאוד מרוצה מהשתלבותי במערכת החינוך ושאר בלה בלה, ומיד הנחיתה את הבשורה שבשל מצבו הכלכלי הירוד של בית הספר, היא נאלצת לבקש ממני בדחילו וברחימו שאקצץ משכרי, שמנקודת ההתחלה עמד על סכום לא הגיוני לכיוון הכלום.
"את בוודאי מבינה שהבקשה שלי לא נובעת מהעובדה שאנחנו לא מרוצים ממך, חס וחלילה. פשוט יש לנו בעיות תקציב, אנחנו צריכים להתייעל ומנסים לקצץ איפה שאפשר", היא הסבירה לי בקול רועד, חודש וחצי אחרי שהתחלתי את עבודתי במוסד.
בשלב מסוים הפסקתי לעקוב אחרי ההסברים שלה וסיכמתי את השיחה בכך שאמרתי "כמו שאת יודעת, אני בחורה מאוד עסוקה (שקר!), התקציבים שאני גובה בדרך כלל הם הרבה יותר גבוהים (שקר!) ואני נמצאת בבית הספר שלכם רק מתוך אהבה אמיתית לדור העתיד של המדינה (שקר! שקר! שקר!), כך שמבחינתי אין פה על מה לדבר. לא אוכל לרדת לשכר של 40 שקל ליום שיכסה לי בקושי את ארוחת הצהריים שלי (סושי עסקי וכשר בקניון שמול בית הספר!) ולצערי הרב, לא אוכל להמשיך לעבוד אצלכם".
הללויה! מישהו נענה לתפילותיי וסידר לי דרך מילוט אלגנטית מבית הספר. התפוטרתי! ניתקתי את הטלפון וניגשתי למקרר כדי לפתוח בקבוק דיאט קולה לימון לחיי החופש הגדול שלי שהגיע מוקדם מן הצפוי. ימי החשכה מאחוריי.
סבתא שלי נוהגת לומר שמכל דבר בחיים לומדים משהו והשיעור שלי מהסיפור הזה הוא שעדיף לחיות בעוני ובאושר מאשר בפלוס ובייסורים. בפעם הבאה כשלא תהיה לי עבודה, אני מעדיפה לרעוב ללחם ולהיות מאושרת.
יומיים אחרי מצאתי את עצמי זוהרת מתמיד על סט הצילומים של הסדרה שאליה הצטרפתי לחיזוק. פגשתי את "הדוגמנית שעשתה קאמבק", "הרקדנית המחלטרת" ואת "הבדרן", כולם נפוחי אגו ובעלי אישיות אינפנטילית במיוחד, כמעט כמוני. בפעם הראשונה זה הרבה זמן שהרגשתי בבית. אפילו לא נעלבתי מזה ש"הבדרן" אמר לי שהוא לא ממש מת על התפקיד האחרון שעשיתי ומהעובדה ש"הרקדנית המחלטרת" ניסתה לגנוב ממני פוקוס בכל פעם שנעמדנו מול המצלמות. עם המוכר לי אני יכולה להתמודד. עם המוכר לי מתברר, אני נהנית להתמודד. הרגשתי שחזרתי למקום הטבעי שלי. הרגשתי כמו דג במים, כמו קריסטין במטווח שאלות השופטים ב"הדוגמניות", כמו אליענה בעוד תוכנית ריאליטי. הרגשתי שסוף סוף יש לי חמצן. פתאום הבנתי שהייתי צריכה לעבור את מה שעברתי רק כדי להבין שהביצה זה המקום שלי ולא שום מקום אחר. חזרתי הביתה. אני חוזרת לשחק את המשחק!
נ.ב
עכשיו אני גם צריכה לחזור לשבת בבראסרי.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
