ערב שמיימי עם להקת ילדי הרחוב "אדונייה"

את הטור הנוכחי אני כותבת אחרי התלבטויות רבות. לפני כמה חודשים חוויתי את אחד הימים המרגשים ביותר בחיי, ואני קצת חוששת שאם אעלה את הדברים על הכתב הקסם ייעלם, שלא אצליח לבטא בדיוק את מה שראיתי והרגשתי, שאחטא לאמת העדינה של סיפור אנושי מדהים. אבל היופי הטהור שמשתקף בכל היבט של הסיפור, שכנע אותי בסופו של דבר שלא יהיה נכון לשמור אותו לעצמי.

היום הזה החל כרגיל: ריצות וסידורים בענייני הבית, מריבה עם הקבלן שאמור להתקין רשתות בביתנו ומושך אותנו כבר כמה חודשים, עבודה, קניות. זוג חברים שלנו שלח לנו הזמנה להופעת מחול שאמורה היתה להיערך בשש בערב באותו יום, ואנחנו קפצנו על המציאה. לא בכל יום מתקיימים מופעי תרבות באדיס, וכשכבר יש אירוע - כולם מגיעים. אז התלבשנו יפה (אחרי הכל, מדובר בהופעת מחול) צעדנו לנו לרחוב בולה (הרחוב ה"מודרני" בעיר) ותפסנו מונית. בהזמנה צויינה כתובת שלא הכרנו, ואחרי שהסברנו לנהג מהו היעד הוא עצר עוד לפני שהספקנו להבין איפה אנחנו.

הסתכלנו משתוממים: אנחנו באמצע שכונת פחונים, ריח חזק של אשפה מעושנת נישא באוויר. זה המקום שבו אמורה להתקיים הופעת מחול? אך הנהג היה החלטי ולנו נותר רק לשלם ולצאת. המונית כבר נסעה, ואנחנו עוד עומדים מול שער גדול שעליו מצויירת אשה אתיופית מניקה שני תינוקות. מעל התמונה, בצביעה חובבנית, נכתב "Gemini Trust Ethiopia". אתיופי במדים פתח את השער, והנה אנחנו בתוך חצר גדולה בה מתרוצצים תרנגולות וילדים.

אני מסתכלת בי' בן זוגי והוא מביט בי. חברינו כנראה חמדו לצון ושלחו אותנו לחור באדיס רק בשביל הקטע. אלא שאז ניגשה אלינו גברת מקסימה והזמינה אותנו להיכנס. וילון קטיפה ישן ובלוי הוסט והנה אנו בתוך האנגר נטוש, עשוי לבני בניין גסות, לא מטוייחות ולא צבועות, שעל רצפתו מונח משטח שחור רך ועליו כמה ספסלים לאורחים. ואז החלה להתחולל לפנינו הופעת מחול מדהימה, שריגשה אותי עד דמעות, ושממנה לא יכולתי להסיר את העיניים.

"באו כפי שהם, עם קביים וכיסאות גלגלים". חזרה למופע  (צילום: מור פרנס)  

אפשר לרקוד אם רק רוצים

כבר כתבתי על חייהם הקשים של ילדים באתיופיה בכלל, ובאדיס בפרט. עשרות אלפי ילדי רחוב חיים באדיס, רבים מהם חסרי משפחות, חלקם נזרקו מבתיהם בגלל בעיות גופניות שונות. החיסונים נגד מחלת הפוליו החלו להינתן באתיופיה בשלב מאוחר מאוד, וילדים רבים נפלו קורבן למחלה אכזרית זו, המותירה את האדם נכה ופגוע.

וכך, דווקא הילדים שזקוקים להכי הרבה חום ודאגה, מוצאים עצמם לבד ברחוב. את כל הילדים הללו אנחנו רואים מקבצים נדבות ומתחננים לנדבה, לאוכל, למה שתוכל לתת. לפעמים הם מתחילים לשיר, מה שבכלל קורע את הלב. אלו מחזות קשים, והעובדה שהם יומיומיים לא הופכת אותם לנסבלים.

לפני עשר שנים החליטה חבורה של אנגלים לעשות מעשה: הם תרו ברחובות, בבתי הספר ובקאבלה (מרכז קהילתי) אחר ילדים בגילאים שונים, שלהם פוטנציאל תנועתי כלשהו. מאה ילדים נבחרו, קיבלו הכשרה במשך שבועיים ונשלחו להופיע

באולם עיריית אדיס אבבה בפני קהל של 2,000 איש. התגובות היו נלהבות, הילדים היו מאושרים, והחבורה החליטה שיש מקום לקחת את הפרויקט צעד אחד קדימה - והקימה להקת ריקוד המורכבת כולה מילדי רחוב.

18 ילדים מתוך המאה נבחרו להרכיב את הלהקה. מורים לריקוד וכוריאוגרפים מכל העולם החלו פוקדים את הקבוצה, מלמדים, מתקנים, מעגלים, מגמישים. הקבוצה החלה להופיע, ובכל מקום שאליו הגיעה סחפה אחריה אנשים. חמש שנים עברו, ויום אחד הופיע בפתח ההאנגר אדם בנג'מין, מורה לריקוד, ובפיו רעיון חדש: אם ילדים יכולים לקבל הכשרה ולהפוך לרקדנים, מדוע לא ניתן לעשות את אותו הדבר עם ילדים נכים?

14 נערים ונערות נכים נבחרו להצטרף ללהקה. הם באו כפי שהם, עם הקביים וכיסאות הגלגלים. בנג'מין הראה להם שאפשר לרקוד אם רק רוצים. הוא גיבש אותם לקבוצה מדהימה, שהנערים והנערות החברים בה דואגים אחד לשני, רוקדים האחד עם השני, תומכים ונתמכים, ממש משפחה אלטרנטיבית. במקביל, השתתפה הקבוצה כולה בשיעורי ריקוד מודרני, למדה מקצבים אפריקנים, תיפוף ואנגלית. בהמשך החלו חברי הקבוצה להעביר שיעורי ריקוד ותנועה בבתי ספר ובמרכזים הקהילתיים, שיעורים שדרכם מועברים מסרים חברתיים כמו מניעת הידבקות באיידס, התייחסות לתופעת הזנות, אלימות במשפחה ועוד. 

ניצחון הנאיביות על הציניות

לפני כמה חודשים הגיעה לאדיס אשה מקסימה בשם גרטה קוניג, כוריאוגרפית גרמנייה. גופה של קוניג, נכה בעצמה, נראה שבור. היא ישובה בכיסא גלגלים וזקוקה לעזרה כמעט בכל דבר שהיא עושה. היא יכולה להזיז את הידיים באופן מוגבל ולדבר, אפילו בשטף מרשים, אך בעצם זה הכל. האשה הזו הדהימה אותי והותירה אותי פעורת פה. במקום שהיא תיכנע למצבה, בלי כל סיכוי למימוש עצמי או להתנהלות עצמאית, היא הקימה חברה משלה. במסגרת החברה הזו היא נוסעת לכל העולם עם העוזר שלה, אדריאן, כדי להקים ולסייע לקבוצות ריקוד של ילדי רחוב.

שלושה שבועות בדיוק עבדו גרטה ואדריאן עם הקבוצה. עכשיו אנחנו ישובים על הספסלים כדי לראות את התוצאות. בקטע הראשון של ההופעה השתתפו כל 30 הנערים והנערות חברי הלהקה המקוריים, הילדים שהופיעו לפני עשר שנים באולם העירייה שגדלו והיום הם בני 20 עד 25. הקטע היה מקסים ורב גוני: היו בו ניגונים שקטים, היו בו מקצבים מתפרצים, מנוגנים בתופים על-ידי חברי הקבוצה עצמם. היתה שם שירה מכמירת לב ששרו חלק מחברי הקבוצה. היו גם סיפורים אישיים, מסופרים באמהרית בטון נוגה ופורטים על נימי הנשמה. "אבי מת בגיל צעיר. לכן לא יכולתי ללכת לבית ספר ובמקום זה מכרתי סיגריות ברחוב. לא הספקתי לקבל חיסון נגד פוליו, ובגלל זה היום אני בכיסא גלגלים", סיפר אחד מהנערים.

בכל רגע נתון היו על הבמה גם נערים ונערות נכים, שרקדו ממש, לעתים בכוחות עצמם, לעתים באמצעות חבריהם לקבוצה. הלב שלי נקרע, לא ידעתי איך לאכול את זה. רציתי לעלות לבמה, לחבק את כולם, לרקוד איתם, להגיד להם תודה על הרגעים היפים האלה, על הקשר העמוק שבין ילד בריא לילד חולה. להודות על

החמלה והרגישות של ילדים, שיכולים להיות אכזריים כל-כך לפעמים, על ניצחון הנאיביות על הציניות.

ברגעים הקצביים הרקדנים הבריאים הניפו את הנכים באוויר. הם סובבו והפכו אותם ולרגע נראה היה שלא רק שיש להם רגליים, יש להם גם כנפיים והם מרחפים. הכל היה מוקף ביופי פשוט וטהור, באושר. בנקודה מסויימת נכנסה נערה על כיסא גלגלים, שלא מסוגלת אפילו לדבר, והחלה להשמיע קולות שבפועל נשמעו כמו הבעת תחינה, כאילו אמרה "אל תשכחו אותי כאן". זה היה האות: כולם רקדו איתה ומסביבה, השתוללו על כיסא הגלגלים, הורידו אותה ממנו ונתנו לה להתגלגל עליהם, לנוע בעזרתם. הם הפיחו חיים בגופה הרפוי. אני כותבת את זה, והעיניים שוב מתמלאות בדמעות.

בקטע השני הופיעו שני בחורים נכים ובחורה בריאה אחת, שעבדו עם גרטה ויצרו איתה יצירה מהממת. בכל רגע ורגע שלה, חשבתי לעצמי איך יכול להיות שאשה שאין לה שום יכולת לזוז יכולה ללמד אנשים לרקוד ככה? איך היא עושה את זה? הריקוד נסוב על יחסי נשים גברים: שני הגברים רוצים את האשה, אך היא קלילה ונמרצת והם, שני נכים איטיים ומגושמים, מנהלים תחרות בלתי אפשרית לזכות בלבה. 20 דקות הראו לה הגברברים שנכות היא רק בראש. הם רקדו, זחלו, נופפו בידיהם, הסתחררו - הכל כדי להרשים את הנערה כדי שתיבחר באחד ולא באחר.

לקראת הסוף אחד מהם נעמד על קביים, הפשיל בתנועה איטית את מכנסיו והסיר אחד אחד את הברזלים שתומכים ברגלו הימנית ומאפשרים לו ללכת. הרגשתי שהוא הוציא את לבו והגיש אותו לנערה, משגר מסר חרישי ממנו אליה: זה אני וזה מה שיש לי לתת לך. בתגובה, הסיר גם הנער השני את הברזלים מרגלו הימנית. הראשון, שהבין שעוצמת המחווה שלו התעמעמה במעט, חשף רגל רזה נוספת והסיר גם ממנה את הברזלים. השני עמד לעשות את אותו הדבר, אבל אז "נזכר" שבעצם רגלו השנייה בריאה. בזמן שהם מתנצחים האחד מול השני, מתעמתים שכם אל שכם וכתף אל כתף, התגנבה הרקדנית בחירת לבם ו"גנבה" את הברזלים. והנה הקטע מסתיים בצחוק מתגלגל, כששני הגברים רועמים בקול ומתחבקים.

עם תום ההופעה נותרנו נטועים בכיסאותינו. אף-אחד לא ידע מה לעשות, ונדמה היה שרק דממה תוכל להעניק את הכבוד המתאים למתנה המדהימה שקיבלנו. דקה לאחר מכן פתאום לא יכולנו לשלוט בעצמינו, פרצנו בשריקות ובמחיאות כפיים ולא הצלחנו להפסיק. רצינו שהם ידעו שאנחנו מעריכים את השי שהוגש, את הקשר שנוצר, את החוויה שלא תישכח לעולם.

"סיפורים אישיים הפורטים על נימי הנשמה". חזרה למופע (צילום: מור פרנס)

מושגים כמו נכות או מגבלה מקבלים משמעות חדשה

מאוחר יותר הלכנו לאכול עם וגרטה ואדריאן. התמזל מזלנו וישבנו ממש מולם, וכך יכולתי לשאול אותה את כל השאלות שסקרנו אותי. איך באמת היא מלמדת? איך בשלושה שבועות בלבד היא הרימה קטע בן 20 דקות תמימות? האם הם עושים אודישנים לכל מי שרוצה להצטרף, ואיך מוצאים את האומץ להגיד למישהו לא? הרי ילדים רבים רוצים להצטרף ללהקה, זוהי הדרך שלהם להימלט מהשיממון שמאפיין את חייהם. קשה לדחות אנשים שלא מתאימים, הסבירה גרטה, אבל אין ברירה. היא סיפרה לנו שבאודישנים הם מבקשים מהילדים לבצע משימות שונות ומחפשים את מי שרוקד מהלב.

במהלך השיחה גם אני התעמתתי עם דעות קדומות ואולי אפילו יותר מזה- עם עכבות קדומות. אני לא זוכרת שאי פעם ישבתי מול אישה המתמודדת עם נכות כל-כך והעברתי בחברתה שלוש שעות של שיחה מעמיקה. זו עוד סיבה לכך שהערב היה שמיימי, עצוב אבל אמיתי וגם אופטימי מהרבה בחינות. נפרדנו כחברים של ממש. ביום המחרת גרטה ואדריאן נסעו לניירובי כדי להתחיל בפרויקט חדש. הרקדנים שעבדו איתם כאן באדיס לא ישכחו אותם לעולם, וגם אצלנו יישמר תמיד מקום חם ואוהב עבור שני האנשים הנדירים הללו.

כמה ימים לאחר מכן שמענו שאחד הרקדנים, ג'ונאייד ג'מאל בן ה-22, נבחר מבין עשרות רקדנים מכל העולם כזוכה בתחרות רולקס לרקדנים מתחילים. הוא יבלה שנת התמחות תמימה בצמוד לכוריאוגרף יפני. כששוחחתי עם ג'מאל הוא לא הצליח להפסיק לחייך. בשבילו, זוהי סגירת מעגל. מילד שנאלץ לפרנס את משפחתו וגילה את אהבתו לריקוד רק כשנבחר באקראי להופיע באולם העירייה, הוא הפך לרקדן מקצועי שרוקד, מלמד ומופיע בכל העולם. "'אדונייה' שינתה לי את החיים", הוא השיב בכנות כששאלתי אותו מה הוא מרגיש לגבי הלהקה. "היא גרמה לי להבין שנכות היא לא מגבלה, ושכל אדם יכול להגשים חלומות אם רק יהיה מי שיאמין בו".

נוכח ערב כזה ואנשים שכאלו מחווירות כל שטויות היומיום. פתאום מושגים כמו נכות או מגבלה מקבלים משמעות חדשה. אני מבינה, עוד יותר מתמיד, שיופי מורכב לעתים גם מדברים קשים ועצובים לכאורה, שמקפלים בתוכם הבטחה והגשמה, ואפילו אושר של ממש.

איך אפשר לעזור ל"אדונייה"?

להקת "אדונייה" רוצה להתרחב ולאסוף עוד ילדים לחיקה. לשם כך יש צורך, בין היתר, בבניית אולם חזרות חדש, שיחליף את ההאנגר המתקלף שמשמש אותם כבר עשור. "כל דבר שייתרם יתקבל בברכה", אומר המנהל האדמיניסטרטיבי של הלהקה. "אין הכוונה רק לתרומות כספיות, אלא גם לציוד (כגון פרקט, מערכות סאונד והגברה, מכשירי וידאו ודי.וי.די, קלטות וידאו וסרטי די.וי.די עם קטעי ריקוד שמהם ניתן ללמוד, מסך ומקרן), ובמיוחד להוראה מקצועית. נשמח מאד לעבוד עם כוריאוגרפים ישראלים, שידועים בכל העולם ביכולותיהם לעבוד עם ציבור הנכים".

לפני כמה ימים נפגשתי עם מר מוחמד דריר, שר התרבות והתיירות של ממשלת אתיופיה. הצעתי לו שאם יתרום את אולם התיאטרון הלאומי של אתיופיה להופעה של להקת "אדונייה", אעשה כל שביכולתי כדי למצוא כוריאוגרפ/ית ישראל/ית שיעבדו חודש ימים עם הלהקה, ויראו לחברה כאן אש ישראלית מהי. השר התלהב מאוד ונתן את הסכמתו - ועכשיו הכדור חוזר אלינו.

אז הנה הכפפה. מי שירצה להרים אותה ולשמוע פרטים נוספים, מוזמן ליצור איתי קשר באימייל morynet@gmail.com. אני אקשר בינו/בינה לגורמים המתאימים.

• מור פרנס, 31, עורכת דין, שוהה עם בן זוגה בשליחות באדיס אבבה