מה הקשר בין יין יפני, נזירים שיכורים ועיתונאים צרפתים?

ז', הכתב הצרפתי והגברת ג', חברתו מסוכנות הידיעות הצרפתית נכנסים לייקב באיטיות כשארשת חשיבות מרוחה על פרצופם. אנחנו חבורה של עיתונאים זרים שבאה לבקר ביקבים של יאמאנאשי - המחוז הקרוב להר פוג'י שנודע ביקבים וביינות שלו. בימות הסתיו אף אפשר להגיע לאזור ולהשתתך בבציר מהנה במיוחד.

זרים או לא זרים, דבר אחד ברור: לא כולם שווים בפני היפנים. אנחנו, חברי הקבוצה מטוקיו, נחלקים לשני מחנות מאוד ברורים: הכתבים הצרפתים - כוהני היין והמומחים האמיתיים שעל פיהם יישק דבר, ושאר הגאיג'ינים (זרים) שלא מתיימרים להבין ביין.

ז', עם הבארט שלו, צעיף הקשמיר היוקרתי הכרוך בנונשלנטיות על צווארו, ומעיל הגשם המעומלן למשעי מפיל אימה על כל בעל ייקב שאליו אנחנו מגיעים במסגרת הסיור. ז' וידידתו המקומית ג' פוצחים בדיון ארוך ומפורט בצרפתית פריזאית משהו

על הטרוואר והסופאז' (מה זה לעזעזל המונחים הללו). אני מתקשרת בבהלה לבלגי בנסיון להבין על מה הם מתווכחים כבר שעה. אלוף נעורי מנסה להסביר לי לי שזה משהו שקשור לאדמה עליה גדלים הענבים וזה בדיוק מה שמפריד בין טעמם של היינות השונים המגיעים ממחוזות שונים בצרפת.

בטעימה ביקב הראשון שאליו אנחנו מגיעים ז' וג' דופקים 'אנטרה' כמיטב המסורת הצרפתית: הם לא ממהרים לטעום את היין. הם מסתכלים עליו ממושכות, נוכח מבטיהם המבועתים של בעלי היקב. שאר העיתונאים הגאיג'ינים (גרמנים, סינים, קוריאנים, איטלקים, אמריקאיים ושפחתכם הנאמנה) זוכים כאמור ליחס של אויר כשכל העיניים נשואות לזוג שבאמת מבין על מה הוא מדבר.

ז' מספר שלסבתא שלו בנורמנדי יש מרתף יינות משובח והיא לימדה אותו את עובדות החיים בקשר ליין. ג' מספרת שהיא בחרה ללמוד עיתונאות דווקא באוניברסיטה הקרובה לליון ולאזור האהוב עליה מבחינה יינית כך שתוכל להנות במקביל ללימודי התקשורת מהשכלה פורמלית בתחום הטיפה המרה.

חצי בקבוק ביום. נזיר בודהיסטי חובב יין                   (צילום: איריס ז'ורלט) 

היפנים מההנהלה מחכים בחיל וברעדה לגזר הדין והצרפתים כמו צרפתים - לוקחים את הזמן. הם מחממים את היין תוך כדי סיבוב איטי של הכוסית בעודה צמודה לשולחן. מריחים קצת. מסתכלים קצת. מדברים קצת. ולבסוף טועמים. ושותקים. אפשר לחתוך את האויר בסכין. אני חוששת שאם גזר הדין יהא מחמיר בעל היקב עשוי לפצוח בחראקירי ומחכה ממש יחד איתו בציפיה למוצא פיהם של המומחים.

והנה זה בא: ז' וג' מסתכלים אחד על השני. ג' מתחילה: "זה מענין. בהתחלה מאוד צעיר. בסוף קצת חומצי. אבל יש פוטנציאל". רק אלוהי הצרפתים יודע מה זה אומר. היפנים נאנחים באנחת רווחה. ז' מוסיף ואומר: "אני בטוח שאם תמשיכו לעבוד על המוצר תוך כמה שנים יהיה לכם יין מצוין".

בעלי היקב מספרים לנו בגאווה כי הם, כמו שאר בעלי היקבים באזור יאמאנאשי, החליטו להעלות את יפן על מפת היין העולמי. הם מודעים לכך שיפן נמצאת בפיגור רב אחרי המדינות המובילות בייצור יין, אבל במחוז יאמאנאשי המשופע בכרמים יש מסורת ארוכה של ייצור יין שמקורה במנזרים הבודהיסטים באזור שכן יין נחשב לתרופה ידועה בקרב הנזירים.

הנזיר הבודהיסטי מציג לנו את היין הלבן שהם מיצרים במנזר גאה מאוד ביין שלו. אני שואלת את ראש המנזר כמה יין הוא נוהג לשתות ביום והוא מודה ללא בושה כלל: כחצי בקבוק. לא פלא שהחיוך לא יורד לו מהשפתיים. כיף להיות נזיר ביפן.

ונחזור לסיור היקבים: ביקב הנקרא 'גרייס', ז' ממש מרוצה מהתוצאה והוא אפילו קונה בקבוק יין לארוחה הבאה שיבשל בביתו. אני מחרה מחזיקה אחריו וקונה בקבוק תאום לבלגי שלי. לימים הוא יאמר שזהו היין הטעים ביותר שהוא טעם מתוצרת יפן.

בעל היקב של גרייס מספר לנו בגאווה כי היין שלו כבר זכה במדלית כסף בתחרות בינלאומית והוא מקווה לקבל ביום מן הימים גם מדלית זהב. זה לא פשוט לעשות יין טוב ביפן: מזג האויר הסוב טרופי מרובה הגשמים והאדמה הסלעית אינם מקלים על העבודה. על כן אופן גידול הגפנים הוא שונה מזה המקובל במערב. יש עוד הרבה בעיות להתגבר עליהם אבל היפנים חדורי התלהבות ואמביציה מאמינים שבסופו של דבר יהיה להם מוצר טוב ואיכותי. בדיוק כמו שהם עשו בהרבה תחומים אחרים.

חגיגות היין השנתיות באזור מאופיינות בשורה של פסטיבלים שונים ומשונים כמיטב המסורת והיצירתיות היפנית: נין טאנאקה סאן, רקדן בוטו מפורסם (גרסה יפנית למחול מודרני אואנגארדי) ותושב האזור מגיע במיוחד ליקב של גרייס עם חבורת הרקדנים שלו במסגרת החגיגות ורוקד על היין באקט סימבולי לדריכת הענבים. על פי טאנאקה ריקוד וחקלאות חד הם. שניהם קשורים לאדמה ולכן הוא מצא לנכון לחבר ביניהם. כך הוא מגדל שדות של תה ירוק אורגני, מסייע בקידום תעשיית היינות המקומית ובעתיד יקים גם ייקב משל עצמו.

טאנאקה סאן זכה בפרסים רבים ברחבי העולם על פועלו בתחום הריקוד, גם מממשלת צרפת והוא חבר קרוב של אלמנתו של ג'ון לנון יוקו אונו. למעשה הם פחת או יותר בני אותו גיל. ולמרות שמלאו לו כבר שישים הוא עדיין מפגין גמישות וחיוניות מפתיעה ומופיע בריקוד לרוב. בקיץ הוא יביים את הכוריאוגרפיה לאופרה 'חליל הקסם' של מוצרט בזלצבורג לרגל חגיגות 250 שנה להולדתו של מוצרט.

טאנאקה סאן מסביר לנו שביפן מאז ומתמיד החקלאות והריקוד היו קשורים זה בזה. מאז ימי ריקוד הגשם ועד לריקוד הקאגורה הדתי הנעשה גם בימינו. גם היום הוא ותלמידיו רוקדים ועוסקים בעבודת האדמה וכך יוצרים עולם הרמוני של אומנות ואוכל.

אחרי סיבוב ב-3-4 יקבים ייצוגיים בימאנאשי אני שיכורה באופן מביך: למה צריך לטעום כל כך מעט מהיין? כשאפשר לשתות כוסות שלמות, כך חשבתי קודם, אבל

עכשיו אני משלמת את המחיר.כשחברי יוצאים בערב לאיזאקאיה המקומית (פאב מסעדה יפני) לנסות עוד סוגים של שיכר מקומי אני נשארת בחדר מחמת מפלס האלכוהול הגבוה.

ושאני מאמינה שבעתיד היפנים יעשו את זה בנושא היין כבר אמרתי?

מתכון אין הפעם. אבל בכל ארוחה יפנית שכוללת סושי, טמפורה או נאבה מומלץ מאוד לצרף יין יפני משובח מאזור יאמאנאשי ורצוי מתוצרת ייקב 'גרייס'. ואם אין אז אנא עשו את המוטל עליכם: הרימו נא קול צעקה כך שהיבואנים ישמעו היטב.