מביישת את פישוקיה
חשבנו שיש דברים שאי אפשר להרוס לעולם, אבל "אינסטינקט בסיסי 2" מצליח לחבל גם בסצנת הפישוק האהובה. סמדר שילוני יצאה עם חצי תאוותה בידה
האמת היא שזאת לא חכמה כזאת גדולה. סטון חגגה פה 48 שנות "כמעט הפכתי לשחקנית אמיתית אבל בסוף נפגשתי עם שמעון פרס". זה הגיל שבו סעיף העירום היחיד ששחקנית מתעקשת עליו הוא הסעיף שאומר שחייב להיות עירום בסרט, והוא חייב להיות שלה, רצוי בסצנת קישקע על גבול הפורנוגרפיה. לכן אין מקום להתפלא שקתרין טראמל הפכה בסרט הזה לגרסת הגרעפס של עצמה מהסרט המקורי - אותן הקשתות גוו חתוליות, אותו חיתוך דיבור מלחשש, אותה ערווה בוכייה, אממה, זאת רק תזכורת רחוקה לגבי הטעם של המותחן הסימפטי ההוא מ-92'. מזון מוחשי ללעיסה או לעיכול – נאדה.
תזכורת: קתרין טראמל היא בלונדינית שמייצרת ספרות מתח אירוטית. כבר בסצנה הראשונה היא דוחפת את היד של הבחור שאיתה למפשעה שלה, וגומרת תוך כדי נסיעה פרועה במכונית ספורט שנבנתה במיוחד לסרט. משם ואילך היא משוטטת כה וכה, מפזרת סביבה פרומונים קטלניים ומשאירה על ספות כתמים שאחר כך קשה להוריד. היא נחשדת ברצח ומובאת להערכה נפשית אצל פסיכיאטר אחד, ד"ר גלאס, שכל החיים לפניו (דיוויד מוריסיי), וזה הסימן לאנשים מסביב להתחיל להתפגר ולד"ר גלאס להגיד שלום לחיים שלו כמו שהוא מכיר אותם. הוא נקלע לרוטינת תיזוזים תלך-תבוא בין הבלונדה השאפה לשוטר שחוקר את הפרשה, כשכל אחד אומר לו שהשני הוא הרוצח. בסופו של דבר הוא עושה את הדבר הנכון ומתחרפן. אבל מה שהתחיל כמו טוויסט א-לה "מועדון קרב" פוגש את "החוש השישי", נגמר יותר כמו רמבו פוגש את התסריטאי שרצה לסגור חשבון עם ענף הפסיכיאטרייה.
כדי לשוות לכל הסיפור איזשהו נופך אינטיליגנטי מיקמו את העלילה בלונדון והביאו הרבה אנשים עם מבטא בריטי ושוטר אחד עם שפם. סטון היא אמריקנית אחת בעולם שבו כולם נוהגים בצד שמאל, משהו כמו אנדי מקדואל ב"ארבע חתונות" אבל עם הרבה יותר מלוויה אחת. כדי להתאקלם היא עושה את מה שהיא יודעת, וזה אומר שכל זמן הוא זמן טוב לתנוחת עמודי-האמצע. על ספת הפסיכולוג הרגליים שלה מתחככות אחת בשנייה בזנותיות, כשהיא מחכה בחדר ההמתנה הן שלובות בזווית ארוכה. אם אתם עוברים בסביבה עם מחוגה תזכו לפחות לשלוש ארבע הזדמנויות לגלות שהעיגול המושלם שמתווים השדיים המפוארים שלה מדויק כמו היד הקולעת של מייקל ג'ורדן ויציב כמוה. בכל זאת, הבחורה תבעה מהבימאי סצנות סקס נועזות במיוחד, וזאת אותה בחורה שאחרי הפעם הקודמת התלוננה על פריים אחד אפרפר של ספק מאנוש ספק מנדבושקס.
ההיסטוריה של השיגול
מצליעה קצרה לאורך שדרת הנוסטלגיה נדמה לי ש"אינסטינקט בסיסי" הראשון היה דווקא מותחן סביר, שהחזיק אותי ערה בעיקר בזכות מייקל דאגלאס. אולי זה הזמן שטשטש את הפגמים, אולי החיים עשו את שלהם, אבל הגרסה המצ'וכללת ועתירת סימני הפישוק של סטון מביישת את נעוריה, וחבל. הרי ספת הפסיכיאטר היא דלת הקסמים דרכה יכול כל סרט מעפאן להשתדרג לחתיכת מותחן פסיכולוגי. הוא יכול היה להיות ה"בטיפול" של הבקר הנמוך,
אבל לא. הפסיכולוג במקרה הזה הוא רק הילד שהתלמידים האחרים מתמסרים בקלמר שלו מעל ראשו, והוא אפילו לא חתיך מספיק.
כשמקשיבים למפיק המריו קזאר שהפיק גם את הסרט הראשון, מעלה זכרונות על שנת 92' אפשר להבין גם למה. "כולם כבר לוהקו, מייקל דגלאס, הבימאי," הוא משחזר, "אבל לא היתה לנו כוכבת לתפקיד הראשי שכן כוכבות רבות סירבו להתפשט". פאק דה מובי, תביאו ציצים. או כמו שסטון עצמה מגדירה את זה בסרט, "טיפול פסיכולוגי זה משעמם. יותר מידי תשובות, יותר מידי שאלות ואף אחד לא מזדיין".
מה שכן עושים האנשים שהחזירו את סטון בקאמבק מהגיהנום הוא לנסות לרפרר לזכרונות שלכם מהוורסיה הראשונה, בתקווה שקצת סנטימנטליות תעשה את העבודה. אז סטון שוב שולחת יד אל מתחת למיטה במהלך המהדורה המרכזית של קריירת השיגולים שלה, בסצנה זהה לחלוטין למקורית, והנה היא שוב אוחזת בחלוק רפוי ומבט מיוסר בדוקרן קרח וכמובן שהיא שוב משכלת רגליים באיטיות כדי שאולי אם נתמקד בשאלה מה בדיוק יש לה שם, תפרח מדעתנו השאלה מה בדיוק אנחנו עושים פה. היא גם לא שוכחת שהיא בעצם סופרת, וכל המהומה שהיא מעוררת זה בעצם לשם תחקיר. היא מתחקרת ומתחקרת גם כשעל המסך נערמות גופות כמו "קיל ביל" 1 ו-2 ביחד. מה שהבחורה הזאת עושה בשביל התחקיר היה גורם לתחקירניות של אמנון לוי להסמיק ולהמלט מהסט בבכי או לפחות לקחת שלוק הגון מהאינהילציה.
אחת ממפחי הנפש הצלולואידים מתרחשים כשסרט גרוע לא מצליח אפילו להתרומם אל מדף הקאלט. ראבאק, נכון שהביקור של סטון בארץ איכשהו משווה לאירוע הקולנועי המפוקפק הזה ניחוח כמעט ציוני, וכשהיא לועסת בפתיינות כל מיני מילים גסות כמעט אפשר להאמין שהיא באמת באמת רוצה שלום עולמי, אבל זה לא מספיק. ואם לחטוא בווריאציה על דברי השוטר המשופם לד"ר גלאס, שאמר "אם יש חמש דקות בהן אתה לא מסוחרר מריח הכוס שלה, תשאל את עצמך אם אתה בוטח בה", אז אם יש חמש דקות בהן אתם מצליחים לקבל את ההכרה שלכם חזרה, תשאלו את עצמכם מה השעה ואם לא הגיע הזמן למצוא לעצמכם חיים. כי תכלס, סטון באה לפה כדי להוכיח שעוד יש לה את זה, אני באתי לפה כדי לכתוב על הסרט, מה התירוץ שלכם?
