"שנייה, אני מיד חוזרת"
"הקרייריסט" לוקח את הבלונדינית לארוחה רומנטית בקנטינה, שהופכת לאורגיה ברנז'אית שסופה בשירותים (לא מה שאתם חושבים)
לרגל התפטרותי מבית הספר בדרום וחזרתי לעבודה בעולם האמיתי החליט "הקרייריסט" שאנחנו חייבים להשיק כוסית דיאט קולה לימון ולחגוג את המאורע המרגש. בעלי לעתיד, שידוע כאדם בעל יכולות קולינריות מוגבלות, המליץ שנלך לסטייקייה עם שלל סלטים וחומוס על השולחן, אבל אני משכתי לכיוון הבראסרי. אחרי הכל, אין מקום טוב יותר להוציא בו את העיניים לאחרים מאשר במסעדת פועלי הברנז'ה הפלצנית.
"מותק, חודש וחצי של עבודה בפריפריה וכבר את לא בעניינים? הבראסרי זה הכי קיץ 2005 למרות שב-yes נזכרו דווקא עכשיו לעשות סדרת דוקו על המקום", נזעקה "הרקדנית" כשסיפרתי לה על ארוחת הערב הצפויה. "תשריינו במיידי שולחן בקנטינה ברוטשילד. ומהר, לפני שעוד שנייה גם שם זה ייגמר".
למרות שפחמימות איטלקיות לא עושות טוב לקיבה הרגישה שלי ולגזרה העוד יותר רגישה שלי, התייצבתי בדירתו של "הקרייריסט" עטויה בשמלת מעצבים שחורה, עגילי אשת כדורגלן ושיער משוך לאחור. "חשבתי שמסך הזהב זה בנובמבר הבא?", פלט כשפתח את הדלת ומיד שוגר לחדר הארונות כדי לשים על עצמו משהו שהולם את המעמד. "מאמי, אני רוצה שזה יהיה ערב מיוחד עבור שנינו וחשבתי שאם כבר מבלים זמן איכותי, נעשה את זה בהכי פינוק וסטייל שיש", אמרתי תוך כדי שהתפללתי בליבי שרועי, יגל והצלמת ששכחתי איך קוראים לה, יעשו לנו פפראצי בכניסה למסעדה.
כשעלינו במדרגות המסעדה פגשנו במרפסת את בת המיליונר שסיפרה לנו תוך כדי ריכוז עצמי מעורר השתאות (אני צריכה לאמץ לעצמי כמה מהפאקינג דפוסי התנהגות של המטורללת) על המחזה החדש שכתבה במיוחד עבור אחד ממחסני הפרינג' בעיר.
"היא נראית לי מאוד מוכשרת", לחש לי באוזן "הקרייריסט" שהתרשם מיחסי הציבור העצמיים של המלייאנית. "ולי נראה שאמא שלה קנתה לה מקום עבודה כמו שהיא קנתה לה תפקיד עוזרת הפקה בסדרה האחרונה שהפיקה".
עוד לא הספקתי להגיד "תביאו לי אנטיפסטי", ונתקלתי בשחקנית "האנורקטית" שלא דיברתי איתה מאז ש"הבולימית" הלשינה לה שריכלתי עליה בעבר עם "השמנה". החמצנו פרצוף זו לזו והתיישבתי ליד ראש העיר ואשתו עטוית הפשמינה היוקרתית (אגב, היא נראית מעולה! אני חייבת להתקשר לשאול אותה אם היא עושה בוטוקס ואצל מי?), שבדיוק ריכלה עם משהו על "המעצב", חובב הגברים שהתיישב מול שולחן העשירים הלא מזוהים שישבו איתה ועם בעלה. הקרייריסט טען שאחד מהם היה נוחי דנקנר, אבל האיש הזה עשה רעשים מצחיקים בזמן שהוא אכל, כך שאין מצב שזה היה הוא.
"הערב אני רוצה לפנק אותך. תזמיני מה שבא לך, אני משלם", פצח הרומנטיקן הפרטי שלי בנאום מתקתק. ובדיוק כשרציתי לומר "כ-ן, אני מוכנה להתחתן איתך", נכנסה "הדזשי"סית", להלן ה"דוגמנית-זמרת-שחקנית-יוצרת-סופרת", וזינקה עליי תוך כדי צווחות שגרמו לאשת ראש העיר להיחנק מרביולי הסרטנים שלה.
"יו, לא ראיתי אותך כל כך הרבה זמן. נעלמת קצת מהעין. הכל בסדר?", אמרה "הדזשי"סית". "הכל מצוין!", אישרתי ומיד פצחתי בצווחות-על כשראיתי את "הצלם המסניף" שעשה לי את הבוק הראשון לפני שבע שנים. "מאמי, אני מיד חוזרת אליך", אמרתי ל"קרייריסט", "אני חייבת לומר לו שלום. אני גם חייבת לעדכן את הבוק שלי. אולי הוא יעשה לי מחיר. תזמין אוכל ואני מיד מיד איתך. חצי דקה".
אחרי רבע שעה, כשהמנה הראשונה (שלושה עלים ירוקים וזרזיפי פרמזן ב-40 שקל) חוסלה על ידי "הקרייריסט" שבידר את עצמו במשלוח SMSים לחברים שלו, התיישבתי ליד השולחן תוך כדי התנצלויות על כך שהתעכבתי. בכל זאת, לא בכל יום פוגשים את "המפיקה הראשית" שעושה חצי מתוכניות הזבל הכי מוצלחות על המסך ועובדת על הפקה חדשה. רציתי מאוד גם לעשות היי אינטימי ל"עיתונאית החוקרת" ול"עיתונאי/איש טלוויזיה/יזם" שישב מאחוריה, אבל ויתרתי על האופציה והקדשתי ל"קרייריסט" חמש דקות של תשומת לב מלאה (עם פזילות קלות לצדדים. ראבאק, אורי גוטליב ורונית אלקבץ נכנסו. מה, הם ביחד?).
בזמן שעדכנתי אותו בכל הפרטים הלא חשובים ששמעתי בין השולחנות, נחתה על השולחן המנה העיקרית שהזמין לי: פסטה פנה ברוטב שמנת ופטריות. אופס, תקלה. אני שונאת מאכלים עם שמנת. ליתר דיוק, הקיבה שלי לא מחבבת מאכלים כאלה. הם לא מסתדרים יחד. רציתי להחליף את המנה, אבל לא רציתי לדכא את "הקרייריסט" שגם ככה התחיל לאבד סבלנות לשוק שפתחתי במסעדה, אז טעמתי מהמנה. באותו הרגע נכנסה "הצבועה" והצטרפה זמנית לשולחן. כדי להימנע מלשוחח איתה, העדפתי למלא את פי בקלוריות ולשתוק עד שהיא תלך.
"מאמי, אני ממש מתנצלת. לא היה לי מושג שזה יהיה יותר גרוע מלשבת בשורה הראשונה של 'מסך הזהב'. אני מבטיחה לך שבפעם הבאה שאנחנו הולכים לאכול יחד זה יהיה בשווארמה מול הבית שלך, לבושים בטרנינג ונעלי קיפי". "הקרייריסט" שידוע כבעל סבלנות רבה ממני, רק חייך ושיגר נשיקה באוויר בדיוק ברגע שהתותחים רעמו, כלומר, הבטן שלי התהפכה. השמנת הגיעה ליעדה ועשתה לי רע. מאוד רע.
"מאמי, חכה שנייה, אני מיד חוזרת", אמרתי בפעם החמישית את המשפט שכבר שמע יותר מדי רק שהפעם באמת התכוונתי לזה. הקיבה שלי התהפכה על עצמה. הייתי זקוקה נואשות לאסלה. וכן, גם סלבריטאיות חטובות וארוזות בבגדים נאים צריכות "מספר 2".
בעודי מתפתלת לכיוון השירותים עצרה אותי "המפיקה הראשית" ושאלה אותי אם יש לי את הנייד של "הזמר חובב הקטינות". בזמן שחוויתי גלי חום, החבורה הקבועה של הברקפאסט הגיחה מהמרפסת כדי להרים דרינק ומצאתי את עצמי מנשקת כל אחד ואחת מהם בעודי מחשבת את המרחק לשירותים.
כשהגעתי סוף סוף למטה, לתור הקטן לשירותים הפעילים למדי (אוכל וקוק? איך לעזאזל הם עושים את זה?), פגשתי את ה"המסניף" שאמר שהוא חייב לעוף, אז עדכנתי אותו לגבי המספר החדש שלי. שיהיה בקשר, וחיבקתי את "שחקן הטלנובלות" שהזמין אותי להצטרף אליו ל"קטנה", אבל ויתרתי. סאאממקק, סיננתי לעצמי, לי יש "גדולה"!
בתוך תא השירותים סופסוף מצאתי טיפה של נחמה ושקט. גם התור שהתחיל אט אט להשתרך בחוץ לא הזיז לי. ביצעתי בשירותים את זממי, ריחמתי על מי שייכנס אחריי, וחשבתי בעצבות על ה"קרייריסט" שאני מתעללת בו, ובטח כבר סיים את הטירמיסו ואולי גם את היחסים שלו איתי, ונשבעתי (כן, שוב) לאלוהי הבראסרי ושאר מעוזי הפלצנות שזו הפעם האחרונה שכף רגלי דורכת במקום הזה.
נ.ב. ולמרות שאומרים שלוקאס זה הקנטינה החדשה, אני מוותרת.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
